בואו נדבר קצת על המושג הטעון "הדתה". הדתה, בניגוד לנהוג לחשוב, לא מתקיימת בשיעורי יהדות בבתי הספר. להפך: אות קלון היא לנו שילד יהודי בארץ ישראל יודע (או לפחות אמור לדעת) מתי חל יום הבסטיליה או כיצד השפיעה המהפכה התעשייתית על תהליך העיור, אבל לא יודע בעל פה קריאת שמע או כיצד לקרוא דף גמרא.
היא גם לא מתרחשת בדוכני הנחת תפילין, למשל. כלומר, זה שטחי לקבל את היהדות הטקסית כתחליף לידע והכרה, אבל אם החמיץ נער את הסיגריה שבירכתי החצר לטובת הנחת תפילין - דיינו.
היא לא מתרחשת אף בשפה המדוברת, במסגרתה כל משפט צופה פני עתיד מסתיים ב"בעזרת השם" אפילו אצל חילוניים גמורים, אם כי זה מוביל לחילול השם, עת מתחרים בריאליטי בישול, למשל, ממלמלים - בעודם מכניסים מגש לזניה שבה מעורבים חלב ובשר אל התנור: "בעזרת השם נעשה ונצליח".
היא מתרחשת כאשר חוקי הדת גוברים על ערכים ליברליים, נשמת אפה של המדינה המתקדמת. כן - המתקדמת כלומר פרוגרסיבית, מילה שחוגים חשוכים הפכו למילת גנאי, רק בשם רצונם לכפות עלינו סולם ערכים שאבד עליו הכלח.
רגע שכזה התרחש אמש בתכנית "שש עם עודד בן עמי" ודווקא במקום המאוד לא צפוי של הדלקת הנרות היומית עם חיילי צה"ל.
גאווה ישראלית
מיד נשוב לנרות הללו שאנו מדליקים, אבל קודם כל נקדים כמה מילים על רצועת השידור ועל המגיש הקבוע שלה. עודד בן עמי הוא טיפוס ממלכתי במובן הנכון של המילה. הוא שוחר טוב במובן שהוא אוהב לשלב בתכניתו אייטמים חיוביים ולא רק "הארד ניוז".
עד כדי כך זה הפך לסימן ההיכר שלו עד שב"ארץ נהדרת" קרצו מדמותו "עוגייה" שנהגה לסיים כל אייטם במשפט: "אכן, גאווה ישראלית".
בשנים האחרונות - וביתר שאת מאז טבח 7 באוקטובר, התברר שלבן עמי יש הרבה יותר להציע מאשר חיוך חם וקול שגורם לצופה ולמאזין לרצות שלא יחדל לדבר. הוא החל לשאת מונולוגים חדים, אפילו נחרצים ולעתים אף בוטים (אם כי תמיד מנומקים ומנומסים) בפתח כמעט כל תכנית מבין הארבע שהוא מגיש בכל שבוע.
לא בן עמי הוא שהשתנה לנו, אלא נתקיים בו המשפט פרי עטו של אהוד מנור: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה". לכן מוזר לראות את בן עמי, שגריר מוצלח כל כך של הישראליות הבריאה והשפויה, נופל דווקא בקטנות.
חשודים כערבים
רגע אחד כזה התרחש שלשום למשל, כאשר בן עמי הבטיח "תיעוד מטריד מבני ברק". כאשר הגיע אל האייטם, סיפר כיצד המוכרת הערנית בחנות הבגדים בבני ברק חשדה בשני קונים "כי הם ערבים" ומיד התקשרה למשטרה.
הסיפור כאן אינו העיקר - ולמען הסר ספק, טוב עשתה המוכרת שחשדה כי שני גברים ערבים שקונים סט של בגדים חרדיים, עלולים לנסות להשתמש בהם כתחפושת לצורך ביצוע פיגוע.
רק שהדרך שבה הגיש בן עמי את האייטם, יכלה להתפרש לצופה הסביר כי עצם היותו של אדם ערבי, הופכת אותו לחשוד (ברור שזה לא הייתה כוונת המגיש, אבל עדיין - אם יצפה בן עמי מחדש באייטם שהגיש, הוא יהיה הראשון לזהות את הבעיה).
אבל זה עוד ניחא, ככל הנראה רק בחירה לא מוצלחת של מילים, מה שאי אפשר להגיד על המעידה של בן עמי אמש - ודווקא במקום שאמור להביא אור גדול לתכנית.
כמנהגו בחג החנוכה מזה שנים, נוהג בן עמי לסיים את תכניתו בהדלקת נרות עם חיילי צה"ל אי שם. מנהג יפה, שהרי מי ליבו לא יימלא גאווה (בלי שמץ של ציניות!) נוכח אור הנרות המרצד על פני חיילים, מעוז צור ישועתנו?
אתמול אירח-התארח המשדר בבסיס צה"ל עם לוחמות החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, שסיפרו בגאווה על שירותן המשמעותי. עד כאן הכל נהדר.
יש גבר בקהל?
אלא שאז פנה בן עמי אליהן ואמר: "יש עמכן גם חייל, תכף נקרא לו שידליק את הנרות". אמר ועשה, כי כחלוף שני משפטים נקרא החייל, הגבר, הבן, הזכר - להדליק את הנר דווקא במקום שבו הייתה אמורה להידלק להבת הקִדמה.
המסר שהיה עד לאותו הרגע, שאישה יכולה לעשות הכל, כמו למשל להיות לוחמת, הפך באחת ל"אם אתם רוצים שמשהו ייעשה כהלכה (תרתי משמע), מוטב שתקראו לגבר".
אז הגבר הדליק את הנרות (אין כמובן שום טענה אליו), החיילות שרו שירי חנוכה (אם כבר הלכה, למה לעצור רק בהדלקה, מה עם "קול באישה ערווה"?) ובן-עמי שהתכוון להביא לצופים את אורם של חיילי וחיילות צה"ל, הניס דווקא את האור מפני החושך.
על כן אעשה כמנהג בן עמי ואודיע כי לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, מיום ליום היא הופכת מסוגרת ומנוכרת לערכי הקדמה, תהליך שלא נתמך דווקא בדוכן הנחת תפילין ליד בית ספר תיכון, אלא כאשר נציג בולט של המיינסטרים הישראלי מתיישר עמו קו.
