"אווטאר: אש ואפר" נותן לנו כמעט בדיוק את מה שקיבלנו בשניים הקודמים, "אווטאר" וההמשכון "אווטאר: דרכם של המים". האפקטים המרהיבים, העיצוב מנקר עיניים, בניית העולם מפורטת, האקשן טוב, כל זה בניצוחו של אלוף שוברי הקופות ג'יימס קמרון. הבעיה היא שאחרי 16 שנות "אווטאר" מגיע לנו יותר מזה, אבל המותג הזה פשוט עומד במקום. החייזרים הכחולים והיפים במרכזו לא מציעים לנו שום דבר חדש, ואחרי שלושה סרטים ארוכים מאוד שמתרחשים בעולם המרשים הזה קל לשים לב שהוא כנראה לא היה מעניין במיוחד מלכתחילה.
כזכור, אנחנו בעתיד הלא-רחוק, והמין האנושי מצא פלנטה חדשה אותה הוא מכנה "פנדורה", ובה משאבי טבע אדירים שאפשר לנצל עד תום. הבעיה? בני המקום, השייכים לגזע הנאבי החייזרי והיפהפה, לא מוכנים לתת את ארצם ואת אוצרותיה לכובש זר. במרכז העלילה עומד ג'ייק, חייל מארינס לשעבר שנטמע בקרב בני הנאבי, בהתחלה כסוכן כפול של המין האנושי, ובהמשך (ובזכות רומן לוהט עם האצילה המקומית והיפהפייה, נייטירי) כמנהיג בקרב נגד הצבא האמריקני והתאגידים אותם הוא משרת. מול ג'ייק עומד הגנרל מיילס קווריץ' המנוול, ולצדו עומדים כל בני הנאבי הנאמנים לאדמתם ולאוצרותיה.
בסרט השלישי אנחנו עדיין עם ג'ייק והמשפחה שהקים בפנדורה. ילדיו ההרפתקנים מתעקשים להצטרף למלחמה של אביהם נגד הפולש האנושי ("החייזרים הוורודים", כפי שהם מכנים אותם). למשפחה הצטרפה בת מאומצת מבני הנאבי, שהולכת ומגלה קשר קסום לאדמת פנדורה, ובן אנושי שחי בקרב החבר'ה הכחולים כאילו היה אחד משלהם. השנאה של הגנרל מיילס לנאבי הולכת ומתגברת, עכשיו כשהוא נלחם בהם בגוף החייזרי של בני הנאבי. בני האנוש ממשיכים לנצל את פנדורה ואת בעלי החיים שלה לטובת הכלכלה העולמית, והפעם מצטרף אליהם שבט נאבי עוין בהנהגת פאם פאטאל אלימה. ומה אני אגיד לכם: שום דבר מזה לא מעניין במיוחד.
העולם הדמיוני של פנדורה מהמם כתמיד. ג'יימס קמרון מזכיר לנו עכשיו יותר מאי פעם כמה חיוני המסך הגדול, בטח מול האיום מצד נטפליקס והצפייה הביתית שהיא כופה עלינו. זאת כבר סיבה למחוא כפיים ולהוקיר תודה למותג הקולנועי הזה, שבסרטו הראשון ב-2009 שינה את הוליווד ובסרטו השני ב-2022 הוכיח שהוא עדיין יכול לגרוף מיליארדי דולרים. כל פרט בפנדורה עוצב וצולם בקפידה, והעולם הזה נותר אחד היפים שהונצחו על המסך. אבל אלוהים אדירים, איזו התשה. מה שהיה יכול ואמור להיות סרט אקשן יפה וכיפי הופך, בפעם השלישית, לאפוס פוליטי, היפי ומטופש שלוקח את עצמו ברצינות הרבה יותר ממה שמגיע לו.
חלק ניכר מהדיאלוגים של הדמויות ב"אווטאר" משתמשות במונחים מומצאים וג'יברישיים שיכולים, עקרונית, להישמע הגיוניים עבור מעריצים שרופים של הסרטים, אבל כמה כאלה כבר יש? אחת לכמה שנים הסרטים האלה מגיחים, מכניסים 2 מיליארד דולר, וחוזרים לתהום הנשייה, בלי שמישהו מאיתנו יזכור משהו קונקרטי מהמיתולוגיה של הנאבי ופנדורה. ל"שר הטבעות", ליקום הקולנועי של מארוול או להוגוורטס ונדבכיה היה עולם ששמחנו לחזור אליו וללמוד כל פינה בו, אבל העולם של "אווטאר" תמיד היה בנאלי ונשכח.
קמרון קולנוען גדול, אבל תסריטאי בינוני, וביקום הפנטסטי שלו חסרים כמה תבלינים שעשויים לגרום לכל הג'אז הזה להישמע כמו משהו שכיף להאזין לו. יש לנו לווייתנים מדברים, צמחייה שמתקשרת עם עצמה, חייזרים שבמחי תנועת זנב אחת מסוגלים להתרבות, להרוג ולהחיות את המתים, אבל בקצה אנחנו נאלצים לבלות 193 דקות (!) עם דמויות בלתי מעניינות שמדברות בקלישאות הבסיסיות ביותר ששמעתם אי פעם, והתוצאה הייתה בחלק מהזמן מאוד מצחיקה, ולא בכוונה.
קלישאות יכולות לעבוד כל עוד מבצעים אותן טוב, אבל רוב שחקני "אווטאר" לא באמת מספקים את הסחורה. את הגיבור ג'ייק מגלם סם וורת'ינגטון, מקרה מרתק של שחקן שתפקיד הפריצה שלו היה בסרט המצליח ביותר אי פעם ולמרות זאת מעולם לא הצליח להפוך לכוכב קולנוע, או אפילו לשחקן חצי-מפורסם. כשרואים אותו מבינים למה ואיך: אין לו כריזמה או נוכחות, בטח שלא כזאת שיכולה לעבור דרך כל האנימציה הזאת. את בנו האנושי מגלם ג'ק צ'מפיון האלמוני והצעיר, במה שהיא אחת מתצוגות המשחק הגרועות של השנה, כשאף משפט שיוצא לו מהפה לא נשמע כמו משהו שבן אדם אמיתי אי פעם התיימר להגיד.
זוכות האוסקר זואי סלדנה וקייט ווינסלט מסתובבות כחייזריות ממוחשבות, האחת בדמות נייטירי והשנייה ככוהנת רוחנית בהיריון, ושתיהן לא עושות משהו ראוי לציון; אידי פאלקו (כרמלה סופרנו האגדית) מתבזבזת על תפקיד גנרלית מרושעת. כן ראוי לתת קרדיט למצטיין הסרט: השחקן סטיבן לאנג, שמגלם את הנבל הגדול מיילס בתפקיד די אדיר. עם מבטא דרומי וסקס אפיל של מ"פ בגולני, לאנג היחיד שמתנהג כאילו הוא מנסה להנות מכל השטויות האלה, והסצנות בהשתתפותו הן אושר גדול.
כמובן, "אווטאר" אינו מחזה ב"הבימה". אנחנו לא פה בשביל השחקנים אלא בשביל האקשן. והאקשן באמת מצוין (גם אם השנה העדפתי את המרדפים של "קרב רודף קרב" ואת חיסולי הערפדים של "חוטאים"), אבל כל מה שמסביב כל כך מרדים שכבר התקשיתי להנות ממה שכן קיבלתי. מדובר בסרט כל כך ארוך, חברים, ואני יצאתי ממנו כל כך עייף. לא משנה כמה מבדר היה האקשן, כבר הייתי עם דמעות של פיהוק בעיניים כשהוא הגיע.
הוליווד הרגילה אותנו לסרטים ארוכים אבל כובד הראש שבו "אווטאר" החדש לוקח את עצמו מנע ממני לשבת ולהנות מהמסע בן 193 הדקות (!!) הזה. כן, יש פה דימויים מלאי רגש, אנרגיה וקולנוע, מהסוג שהוליווד צריכה; קמרון עושה קולנוע גדול, החל מ"שליחות קטלנית", דרך "שקרים אמיתיים" ו"טיטניק" ועד היום, אבל האיש הזה היה חייב עורך שיגיד לו שלא כל סצנה קריטית. אני לא הייתי מופתע אם מישהו היה אומר לי שפספסתי כמה חודשי עבודה מהרגע שנכנסתי לאולם 5 בפלאנט ראשון לציון ועד שחזרתי לרכב החונה שלי, ולא ככה אמור להרגיש סרט אקשן על חייזרים שנלחמים בצבא האמריקני.
נכון לעכשיו, מתוך ארבעת הסרטים המצליחים ביותר אי פעם, ג'יימס קמרון ביים שלושה ("טיטניק", "אווטאר" ו"אווטאר: דרכם של המים"). סביר להמר שהסרט הזה יצטרף למועדון היוקרתי. לי אין ברירה אלא לפרגן להישג קולנועי מרשים (ומתיש מאין כמוהו), אבל בשלב הזה אפשר להכריז על מיצוי. כן, כוכב הלכת הזה יפה, כן, האקשן שמתחולל בו מרשים. אבל אחרי 193 דקות (!!!) תשו כוחותיי. הסרט הרביעי בסדרה אמור להגיע עוד 4 שנים, כשקמרון כבר יהיה בן 75. אני בטוח שגם הוא יוכל להיות שובר קופות היסטורי, אבל אולי אחריו הבמאי האדיר הזה יוכל להסתכל על העולם העצום שבנה ולהיפרד רק במבט, בלי לומר מילה. אני אשמח לראות עוד סרטים מבית היוצר שלו, אבל החבר'ה הכחולים האלה הגיעו לי עד כאן. תודה, ושלום.