"כאישה לא חסר על מה לכעוס": אניה בוקשטיין כמו שעוד לא שמעתם

לפני כמה שנים הגיעה המוזיקאית והשחקנית אניה בוקשטיין ללוס אנג'לס ונדהמה מהדרך שבה מוצגות שם נשים. "נדהמתי מהמיזוגניה שהייתה בכל מקום. לכל מקום שהלכתי רק ראיתי איך מרדדים נשים. אפילו הפרומואים שראיתי בקולנוע, השיקוף של האישה בחוץ נראה כל כך שטוח, כל כך מעפן. זה דחה אותי. אני זוכרת שטסתי הביתה בטיסת לילה וכתבתי שיר על דף של אל-על בדיוק על זה. באתי הביתה, הלחנתי אותו מהר על הפסנתר וככה הוא נולד".

לשיר קוראים "בא הסוף" והוא שיר מאוד כועס.

"נכון. כתבתי אותו והרגשתי שמשהו שם לא מדויק אז שלחתי אותו לגלעד כהנא והוא דייק לי אותו".

את כותבת שם: "אני אישה כועסת, כמה שיט אני לועסת, וזה לא, זה לא יורד לי בגרון".

"קודם כל, כעס הוא רגש לגיטימי. עדיף לא לצבור אותו אלא לכתוב אותו. וכמו שאמרתי לך, כאישה לא חסר על מה לכעוס. אגב, כמה חודשים אחרי הביקור שלי בלוס אנג'לס פרצה תנועת 'מי-טו' והכול השתנה".

את מרגישה שהשתנה?

"במידה מסוימת כן. אני חושבת שאני השתניתי".

והיחס אלייך?

"זה לא שעברתי חוויות של הטרדה, תמיד הייתה לי היכולת לשים גבולות, אבל אני מדברת על משהו הרבה יותר רחב, על שוויון הזדמנויות, על שוויון בשכר, על שוויון ביצירה".

והיו כאלה שזלזלו בך בתעשייה בשל היותך אישה?

"בחיים לא, עברתי כל מיני חוויות כמו כולם אבל מעולם לא זלזלתי בעצמי אז לא נתתי לזה לקרות. האם ימשיכו להיות סליזים בעולם? ברור, אבל אני חושבת שהצבנו איזשהם גבולות שעושים קצת סדר".

היו מקומות שה'מי-טו' הלכה לדעתך קצת רחוק מדי?

"אולי, אתה הרי צריך להקצין קצת בשביל לזעזע את המערכת ואז היא מתקנת את עצמה לבד".

***
האזינו כאן לריאיון עם אניה בוקשטיין בספוטיפיי

רבים מכירים את אניה בוקשטיין (43) השחקנית ("השיר שלנו", "הסודות", "הבורר", וכמובן "משחקי הכס" ו"הגרמני" הבינלאומיות), פחות מכירים את המוזיקאית המוכשרת שמאחוריה כבר שלושה אלבומים. האחרון, "ילדות גדולות", יצא ממש באחרונה והוא מקסים, מרגש, ומצליח לשלב היטב בין פופ קצבי, קליט ועדכני לבין עומק, כאב ואמירה. במקביל ל"הריון" של האלבום השלישי, הייתה בוקשטיין גם בהריון שני - ממנו נולדה באחרונה בתה השנייה אומה.

"ברור שמאתגר ומורכב מאוד לשלב בין האימהות המחודשת לבין הופעות וצילומים, ותמיד זה על חשבון משהו אחר, אבל נראה לי שאני כמו כל נשות העולם מנסה להחזיק את זה ולגרום לזה לקרות. לפעמים זה נהדר, לפעמים זה חרא. צריך לזכור שאני בסיבוב שני של אימהות, כך שהרבה אצלי יותר פשוט ומרופד. החלטתי למשל שאני לא הולכת לגינות הפעם".

באמת?!

"כן, ללא גינות. קשה לי עם ההורים האומללים שיושבים שם, בקיצור אני לא עושה גינות והפעם אני הרבה יותר נהנית מהאימהות שלי והרבה יותר משוחררת. העובדה שאני ממשיכה ליצור כל הזמן מאזנת את זה. כלומר, אני אומרת תודה שיש לי את הגם וגם, אבל בגדול ברור שמשהו תמיד יהיה על חשבון משהו. זה תמיד ככה".

באלבום החדש יש שיר בשם 'ילדות גדולות' שבו את אומרת "אני אבודה, איזה בור עמוק, איך אצא מכאן, איך אפסיק לבכות. שמע לי אלוהים זה לא אותם חיים, זה לא אותם חיים".

"אחרי שנולדה הבת הגדולה שלי, ככה הרגשתי".

הציטוט הזה ממש הזכיר לי דיכאון שאחרי לידה.

"כן, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. דיכאון זה קצת מילה גדולה, אבל נראה לי שרוב הנשים אחרי לידה ראשונה חוות שינוי. זה יכול לבוא בצורך דכדוך, בצורת חיפוש, בצורת חרדה. בגדול את לא מה שהיית, עולמך משתנה. כך נולדה השיר הזה שעבר המון גלגולים".

איזה למשל?

"עברנו אז דירה ולא לקחתי איתי את הפסנתר, אז מצאתי את עצמי בבית, בתוך התקופה המדכדכת הזו, בלי מקום שאני יכולה להתפרק בו. הרמתי טלפון למנכ"ל הפילהרמונית, שהוא איש מקסים, ואמרתי לו: "תקשיב, אני חייבת לבוא לנגן, אני יכולה לבוא לנגן?". הוא אמר לי: "בסדר, תבואי". כי למי שלא יודע, בהיכל התרבות למטה יש המון חדרים עם מלא פסנתרים זרוקים, ושם עושים חזרות. אז הייתי מגיעה לשם, תופסת חדר פנוי ומנסה לייצב את עצמי ולכתוב. שם כתבתי את הגרסה הראשונה של 'ילדות גדולות'. עשיתי עליו איזה שלושה-ארבעה ניסיונות עם כל מיני מפיקים. ואז היה איזה רגע שפגשתי חבר מוזיקאי שאמר לי שזה שיר יפה אבל הוא לא מבין על מה השיר. אמרתי לו 'אתה לא מבין על מה השיר? כשלתי במשימתי'. הוא דייק לי איזה משהו, ובדרך מרמת השרון הביתה, כתבתי אותו מחדש בראש. אני נשבעת שב-10 דקות זרקתי את כל הפזמון לפח, הלחנתי מחדש וככה הוא נולד".

לא מובן מאליו לזרוק פזמון לפח אחרי שאת כבר נקשרת אליו.

"כן, אבל הוא לא היה מדויק. עובדה שארבע שנים הוא התגלגל ולא קרה איתו כלום. אתה יודע, שיר זה באמת כמו נס. ברגע שהוא נטחן מדי, אולי הוא לא יקרה. העצה של המוזיקאי גרמה לי להבין שמבחינת מילים לא הייתי מספיק מדויקת. ואז המילים גרמו גם ללחן להשתנות ואז קרה הנס. זה השיר האהוב עליי מהאלבום. הוצאנו אותו ראשון וזה לא איזה שיר גדול, אבל אני יודעת בוודאות שזה שיר שיהיו לו תמיד חיים והוא יהיה רלוונטי גם לי וגם לעולם. אלו שירים שתמיד הולכים איתך, כמו ילדים שלך".

בשיר "חופש" באלבום את מדברת על רווקה תל אביבית, נטולת ילדים ומחויבות, ואת אומרת שם: "בא לי להיות היא". היו לך בכלל התלבטויות אם להביא ילדים לעולם?

"כשנכנסתי להריון עם סשה, הייתי בפיק משוגע. אמרתי לעצמי 'טוב, אמריקה הולכת להיפתח אליי', הייתי בדיוק אחרי 'משחקי הכס'. ועובדה שבחרתי להיכנס להריון. זו הרי סטירת לחי מטורפת לקריירה בהתחלה. האם הייתי עדיין עושה את אותו דבר בנקודת הזמן הזו? כן. ידעתי שהשעון מתקתק".

הפסדת עבודות בגלל זה?

"לא. קודם כל, רציתי ילדים ומשפחה. אני בת יחידה וזה היה לי חשוב. אני לא חושבת שאת יודעת למה את נכנסת לפני שאת מביאה ילד ראשון. היום בדיעבד אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי הילדות שלי, למרות הקשיים. ומה זה קריירה? בסוף אני יוצרת, אם אתה לא מתפתח ברמה האישית, חווה דברים קשים מדי פעם, אתה לא מתפתח כיוצר. לא יכולתי לכתוב את האלבום הזה אילולא מה שעברתי. אני עובדת מגיל 12 וההריונות היו התפתחות מאד חשובה בשבילי".

במה בעיקר טלטלה האימהות את עולמך?

"תראה, יש כמות מסוימת של זמן ביממה וילדים רוצים אותך לידם. אנחנו לוקחים את המושג הזה - חופש - כמובן מאליו. אני חייבת את החופש שלי, אני כל הזמן חותרת אליו ומחפשת אותו בכל תחום בחיים שלי. אז זה הדבר המרכזי שנפגע, אבל הוא אחר כך מתחדש בצורה אחרת. אני נורא נהנית עכשיו עם הבת הקטנה שלי".

ב-6 בינואר תופיע אניה בוקשטיין בגריי תל אביב, שם היא גם תארח את שלומי שבן. "בדיוק כמו שלומי, גם הייתי פסנתרנית קלאסית עשר שנים, זה המקור שלי. בגיל 16 שחררתי את הפסנתר, אבל מעולם לא שחררתי אותו בלב. לא הייתי מסוגלת כיום להלחין בלי שהיה לי את הרקע הזה. כך שהבסיס המשותף ביני לבין שלומי קיים. ובלי קשר, שלומי הוא גם רוקנרול, יש לו גם וגם. ויהיה לנו כיף בטירוף יחד".

מתי גילית לראשונה שאת אייקון של הקהילה הגאה?

"זה קרה אחרי השיר 'רוקדת'. לא תכננתי שום דבר כזה ולא כיוונתי לשם בכלל, ולכן זה רק מוכיח שהייתה בזה המון אותנטיות, שזה קרה באופן טבעי. כתבתי את 'רוקדת' כבלדה קטנה על פסנתר על חבר שלי שחיפש אהבה באותם ימים. לא דמיינתי שזה יתגלגל לעופר ניסים ושזה יתקבל בכזו אהבה. זה פשוט קרה. ואני מאוד שמחה בזה. הקהילה זה החברים והחברות הכי טובות שלי, וזה טבעי לי. זה קהל נורא אוהב, עם טעם משובח, ואני שמחה שיש לי אותו בלי שום קשר לזה שאני רוצה להמשיך ולהיפתח לעוד קהלים".

את עדיין בקשר עם עופר ניסים?

"ברור, אין דבר שאני לא שולחת לעופרה. היא שמעה את כל האלבום הזה הרבה לפני כולם ונתנה לי הערות. אני סומכת עליה כמוזיקאית וכאוזן מוזיקלית. הכול עובר דרך עופרה".

היית שנים בחברת התקליטים NMC אבל את האלבום האחרון הוצאת בלי חברת תקליטים. למה דווקא בתקופה כלכלית לא פשוטה החלטת לעשות מהלך כזה?

"בא לי להיות הבוסית של עצמי. אני מנהלת כל אספקט בחיים שלי כבר הרבה שנים, אז רציתי לנהל גם את זה. בהתחלה חששתי אבל זה הוכיח את עצמו. עשיתי את האלבום כמו שאני רציתי ואני חושבת שמגיע לכל יוצר בכל תחום להרגיש את התחושה הזו, למרות הפחד והחרדה. יש משהו בלקחת על משהו אחריות. לי זה היה ממש חשוב. האהבה ליצירה שלך מאוד גדולה כשאתה אחראי עליה".

את באה הרי ממחוזות הפסנתר הקלאסי, איך מצאת את עצמך בפופ?

"הקלאסי הוא כמו בסיס, כמו ללמוד מספרים. מבחינתי זו עוד דרך להגיע למנגינה שלמה. לאורך העשור הזה אני מדייקת את עצמי בתוך הפופ הזה, עכשיו אני מרגישה שהגעתי לאיזון שנכון לי, שכיף לי, שמרגש אותי".

הטקסטים שלך שונים מהטקסטים ברוב שירי הפופ בישראל. הפופ כאן מזוהה עם כיף, בחורים, צחוקים, אהבה - ואצלך זה גם על קשיים ומשברים. יש הרבה יותר עומק וזה מרענן.

"נכון, זה מה שאני שומעת בבית. עכשיו בדיוק שמעתי את לילי אלן, זה יופי של אלבום. בלי כל השיט שהיא עברה, היא לא הייתה מצליחה להוציא יצירה מעולה כזו תחת הידיים שלה. ולגבי ההגדרות - פופ, רוק וכו', אנחנו חיים בעולם כל כך פלואידי, וצריכה להיות בזה אמת. אם יש בזה אמת, זה באמת לא מעניין אותי באיזו קטגוריה זה יושב".

את שחקנית מצליחה ועסוקה מאוד: קמפיינים, משחקי הכס, הגרמני, ישראל, חו"ל, ובשנתיים האחרונות פשוט שמת את הכל בצד והחלטת לעשות רק מוזיקה. לא חששת שזה איפשהו יפגע לך גם בקריירת משחק?

"לא. אני עושה את זה 20 שנה, אני לא במקום שאני רודפת אחרי זה יותר. אני נינוחה. כמוזיקאית יש לי צורך להוכיח לעצמי הרבה יותר, אני נמצאת בבנייה ואני רוצה להביא קהל. אבל כשחקנית אני במקום נינוח ואם אני לא חמה על פרויקט מסוים, עדיף שאני לא אתקרב אליו. אני עוברת את השיעור הזה כל פעם מחדש".

את לא מוצאת את עצמך עושה דברים רק בשביל כסף?

"אני עושה את זה לפעמים. להתפרנס זה חשוב, אבל אם אני עושה משהו כשחקנית שאני סובלת אחר כך, אני מחפשת אחר כך את האיזון. אנסה לבחור משהו שיסקרן אותי, שעוד לא עשיתי".

ואם הפסטיגל יפנו אליך?

"הפסטיגל פנו אליי וכל פעם הלכתי ועשיתי כל מיני הצגות. הם מוזמנים לפנות, נשקול, הכול טוב, נדבר. אבל אני ממש רוצה שהמוזיקה שלי תגיע גם לאנשים צעירים. כשחקנית אני לא יודעת מה יש לי להרוויח בפסטיגל מלבד כסף טוב, שזו לא מילה גסה כמובן".

חשבת פעם לעשות אירוויזיון?

"לא לא, זה לא בשבילי, זה לא נתיב שבכלל קרוב אליי ומתחבר אליי בשום צורה. אבל אתה יודע שפעם יואב צפיר התקשר אליי ואמר 'אניה, אנחנו רוצים להגיש את 'רוקדת' לאירוויזיון'. טלפון הזוי. ישבתי כמה ימים וניסיתי לתרגם את 'רוקדת' לאנגלית. כמובן ששום דבר לא קרה בסוף".

זה לא הוגש בסוף?

"לא, זה לא הוגש. אני אפילו לא זוכרת בשביל מי זה היה".

את שונאת ששואלים אותך אם את יותר שחקנית או יותר זמרת, אפילו יש לך קטע מצחיק על זה באלבום. אבל בכל זאת אני שואל, איך לדעתך יזכרו אותך עוד כך וכך שנים?

"כאמנית. אם אתה מסתכל היום על העולם, על יוצרים, אנחנו כבר לא במגירות האלה. אנשים כל הזמן מתפתחים, שחקנים מביימים, במאים משחקים, מוזיקאים משחקים. אני רוצה היום להגיד משהו שיש לו משמעות, משהו שיישאר, שיחלחל. לא כל כך אכפת לי מה יהיה הנתיב של זה, אם זה ייצא דרך המוזיקה או דרך דמות, אבל שתהיה לזה משמעות".

לביים זה משהו שגם מעניין אותך?

"לא, אבל אין לי ספק שאני בהמשך אתפתח להיות מפיקה. לא סיפרתי את זה עוד לאף אחד, אני רק מניחה את זה פה, אבל כן, צריך פרויקט ראשון".

עדיין שואלים אותך ברחוב על "השיר שלנו"?

"בטח, כל הזמן. אני חושבת שבזמנו ל-yes היו אולי 250 אלף מנויים אבל היה בתוכנית הזו משהו כל כך מדליק ורענן והוא התפזר לכל עבר. ובדמות שלי תמרה היה קסם".

מה אומרים לך ברחוב?

"אנשים אומרים לי 'גדלתי עלייך'. ועכשיו זה לא רק אנשים מבוגרים אלא ילדים בני שמונה-תשע. זה גלגל שלא נגמר. אני שמחה על זה ממש. ומי זו תמרה בעצם? זו הייתי אני, פשוט דתייה".

יש משהו בקריירה שלך שאת מתחרטת עליו?

"אני לא חושבת. מהכל היה לי מה לקחת, מה ללמוד, איך לגדול. גם אם יצא בסוף לא כמו שרציתי. כשאני שומעת למשל שיר מאלבום הראשון שלי שעשיתי אותו עם המפיק ג'וני גולדשטיין, פשוט יצרנו מוזיקה. לא הייתה חוקיות, לא היה תכנון, לא כיוונו ללהיטים או הצלחה, כלום. היום כשאני שומעת את זה, אני אוהבת כל תו בו, למרות שהוא לא מאוד בשל. יש בו הרבה אמת ואני גאה בו".

ביקורת לא טובה מעליבה אותך?

"ברור שזה מעליב, אבל ליום-יומיים".

את בטיקטוק?

"אני בטיקטוק כי אני חייבת להיות בטיקטוק. האם אני אוהבת להיות שם? לא. אני כופה על עצמי להיות שם. אינסטגרם בא לי יותר בסבבה, אבל כל העבדות לסושיאל זה משהו חדש בחיים שלי".

מה תפקיד החלומות שלך?

"אוי, לא יודעת, אני לא יכולה לצמצם את זה. אני אשמח לעבוד עם במאים ובמאיות שאני נורא אוהבת בעולם, בארץ. בדיוק ראינו סרט של קתרין ביגלו ואמרתי 'וואו, איזה חלום יהיה לעבוד איתה'".

ומה החלום המוזיקלי?

"אני רוצה פשוט להמשיך לכתוב שירים מעולים, לעשות אלבומים ולהופיע. אני רוצה למצוא את הקהל שלי שאוהב את המוזיקה שלי - ולהתפתח. אני יודעת שזה נשמע אפור אבל זה באמת מה שאני רוצה, ואם אני אמשיך לעשות את זה ולהתמיד בזה, אני אגשים מלא חלומות בדרך".