כשמדברים על אנשים שעבורם ריאליטי הוא לגמרי המציאות, מדברים על גלעד לוי-קופלמן. אחרי יותר מעשרים שנות קריירה כעורך וכבמאי עריכות בתוכניות כמו "הישרדות", "האח הגדול", "היפה והחנון", "מעושרות" ועוד ועוד, לוי-קופלמן מדבר על הז'אנר כמו הורה גאה, כזה שראה את צאצאו גדל כנגד כל הסיכויים ומוצא את מקומו בעולם. אם ציפיתי לפגוש אדם ציני, חסר מוסר, עם שעון רולקס וסימני דולרים בעיניים, פגשתי את ההפך הגמור: סטודנט לקולנוע לשעבר, שאמנם חלם כרבים לעשות קולנוע כמו פליני, אבל מצא אמנות ואמת גם בתחום הכל כך מושמץ שבו הוא עובד.
מעשרות אלפי שעות של חומר גלם שערך במהלך הקריירה יצאו כמה מכוכבי הריאליטי הגדולים ביותר שידעה הטלוויזיה המקומית. רק לאחרונה הוא ערך את העונה האחרונה והסופר-מדוברת של "האח הגדול", זו שבה יובל לוי ניצח את ארז איסקוב, ולשיחה בינינו הוא מגיע הישר מהעבודה על העונה הנוכחית של "משחקי השף". כשאני מספר לו שאני צופה מושבע של תוכניות ריאליטי, הוא ישר מתקיל אותי בשאלה.
"תנסה לנחש כמה זמן אנחנו עובדים על פרק בריאליטי?"
תלוי איזה ז'אנר, אני מניח. יומיים?
"האמת שזה לא קשור לז'אנר במקרה הזה. אולי מלבד 'האח הגדול', שמשודר בלייב. אנחנו עובדים על פרק של ריאליטי במשך חודשיים".
הסיבה לפגישה? הרצאה שהוא מעביר במסגרת תערוכת "שאריות", שנפתחה כחלק מפסטיבל חג החגים ותתקיים ביום חמישי הקרוב, 27 בדצמבר, בגלריה "בית הגפן" בחיפה. התערוכה תעסוק, כפי שניתן לנחש משמה, בחומרים שנותרים על רצפת חדר העריכה: מאות שעות צילום, סצנות שלא נכנסו לפרק ודילמות מוסריות שרק העורך מכיר, ושבסופו של דבר קובעות את מה שאנחנו, הצופים, רואים על המסך.
"הטענה שריאליטי פחות אמין מדוקו פשוט לא נכונה"
אחד הדברים שאתה הולך לדבר עליהם בהרצאה שלך זו התפיסה של הדוקו מול הריאליטי. דוקומנטרי נתפס כז'אנר מאוד אמין, וריאליטי ישר מזוהה אצל הצופים כהתערבות של ההפקה.
"זה קשקוש. הנה אמירה נחרצת: הטענה שריאליטי פחות אמינה מדוקו, זה פשוט לא נכון. לריאליטי פשוט יש פרוג'קטור הרבה יותר גדול בגלל הפופולריות שלו, והמניפולטיביות היא הרבה יותר 'out in the open' . אבל בדוקו אתה עושה מניפולציות לא פחות. בגדול, אתה עושה את אותן מניפולציות. אתה צריך ליצור קשר עם המשתתפים - קשר של אמפתיה, אהבה, חברות, ליצור אמון. בסופו של דבר אתה צריך לספר סיפור".
ובכל זאת, לא מעט משתתפים יוצאים מתוכניות ריאליטי לא מרוצים.
"כשאתה שם את עצמך בריאליטי, אתה 'עירום'. אנשים אף פעם לא ראו את עצמם ככה, ולפעמים האמת העירומה קשה להכלה. פתאום אתה רואה את עצמך מתנהג בסיטואציות מסוימות".
אני אתעקש. אתה לא חושב שיש מקרים שבהם עורכי ריאליטי מכניסים אנשים לתוך משבצות, וזה לאו דווקא מי שהם באמת?
"אני אתן לך תשובה מורכבת. זה מחזיר אותי לחמישים עד שבעים שעות של חומר גלם שאני מקבל וצריך להוציא מתוכם שעה. השעה הזאת חייבת להיות מעניינת. ברגע שאתה דוחס התנהגות של בן אדם לתוך שעה, יוצא מזה נרטיב שיהיה לפעמים קצת יותר קיצוני ממה שהבן אדם חווה, אבל זה לא שלא הראינו את האמת. זה האדם במצבי קיצון".
יש מקרים שאתה, כעורך, הרגשת ייסורי מצפון ברמה האישית?
"בטח, בטח. העניין הוא שאתה צריך לעשות הרבה ויתורים על סצנות. אתן לך דוגמה: היה פרק שערכתי ב'הישרדות', שבו היה עימות בין גבר לאישה. הוא היה מאוד מאוד אגרסיבי כלפיה. הריב נמשך על פני כמה ימים, ולא יכולנו להכניס את כל הסצנות. יצא בעריכה שהוא היה מאוד אגרסיבי והיא פחות.
היא הייתה הקורבן והוא הבריון.
"כן, וזה לא שזה לא היה נכון - הוא היה הבריון והיא הקורבן. אבל היו מקרים שגם היא 'התבריינה' עליו, ולא יכולנו להכניס את זה בגלל שיקולי זמן. במקרה הזה יצא שהתפרש שהוא 'שחור' לגמרי והיא 'מלאך'".
"ברגע שאתה מנמיך את הלהבות, הקהל מתרגל לדרמה הרבה יותר שקטה"
אחד הדברים שלוי-קופלמן גאה בהם במיוחד הוא תהליך ההתבגרות שעבר ז'אנר הריאליטי הישראלי לאורך השנים. מי שצופים ב"הכוכב הבא" עוד מהימים שבהם נקראה "כוכב נולד" ודאי זוכרים את שלבי האודישנים, שבהם מתמודדים שהקשר בינם ובין שירה היה מקרי בהחלט הגיעו רק כדי לקבל את הסטמפה האדומה עם הכיתוב "לא עבר/ה" בענק. אכזרי? בוודאי.
אבל המרחק בין זה לבין העונה הנוכחית של הריאליטי המוזיקלי גדול מאוד: לא רק שנדיר לראות היום מתמודד שלא עובר אודישן, אלא שגם מי שכן זוכה כמעט תמיד למחמאות משתפכות מהשופטים. וכאשר אחד מהם כבר מעז לבקר מתמודד, הוא עצמו הופך מיד למושא לביקורת ציבורית, כפי שקרה לאסף אמדורסקי בשבוע שעבר.
אני מבין את האג'נדה החומלת, אבל כצופה התוכניות האלה, בדגש על שלבי האודישנים, הפכו לדי משעממות.
"אבל אנחנו (העורכים - ב"ב) ישנים יותר טוב בלילה. וברגע שאתה מנמיך את הלהבות, הקהל מתרגל לדרמה שהיא הרבה יותר שקטה. הסף נהיה יותר נמוך לכולנו, ואני חושב שזה מבורך. בתוכניות אוכל פעם, שפים היו אומרים 'זה מגעיל, זה דוחה'".
אני זוכר ציטוט מ'מאסטר שף' שבו מיכל אנסקי אמרה למתמודדת משהו בסגנון של 'יש למנה טעם של דיר'.
"היום זה לא יקרה. אנחנו נורא נזהרים. הבן אדם הגיע לתחרות כישרונות, הוא לא הגיע כדי שהסביבה תלעג לו. זה לא חלק מהנרטיב עכשיו. אני יכול להגיד לך שאנחנו הרבה פעמים לא מכניסים ירידות של מתמודדים אחד על השני. ירידה על אופי, על מראה חיצוני - זה לא הפורמט. אני רוצה שיבואו בשלנים טובים, והם לא יבואו אם ידעו שיקבלו 'שיימינג'. יש לי ילדים שאני מחנך אותם לא להלבין פני חבר, אז אם אני בעבודה שלי עושה את ההפך - מה הקטע? כל התעשייה למדה את זה ונהייתה הרבה יותר חומלת".
"ניצולי הנובה חושפים את הפצעים בטיקטוק, הריאליטי הוא פשוט עוד פלטפורמה עבורם"
אם כבר מדברים על חמלה ואחריות, אי אפשר שלא להזכיר את 7 באוקטובר ואת האופן שבו שינה את החיים של כולנו. כן, גם את הריאליטי. אחד האירועים שעליהם ידבר לוי-קופלמן בהרצאה הוא האודישן של עמית אסתר בוסקילה, שהגיעה להיבחן ל"מאסטר שף" לפני שנחטפה ממסיבת הנובה ברעים, ובסופו של דבר נרצחה על ידי מחבלי חמאס.
נדמה שכעת אנחנו נמצאים בעידן אחר, שבו פדויי שבי מתחילים להופיע, מתוך בחירה, בתוכניות ריאליטי ודוקו-ריאליטי. רק לאחרונה שודר הפרק של אמילי דמארי בתוכנית "ריאיון מיוחד" בקשת 12, ולאחרונה גם פורסם כי היא תופיע יחד עם בת זוגה, דניאל עמית, בעונה הבאה של "מחוברים".
איך אתה מרגיש עם זה שפדויי שבי הופכים להיות כוכבי ריאליטי?
"אני רואה את זה כתופעה רחבה יותר. יש פה תהליך חברתי ודורי. הפרטיות היא כבר לא ערך. אנחנו חיים בעידן טיקטוק ואינסטגרם שבו המצוקות והקונפליקטים שלך הם 'out in the open'. אם אתה רואה את ניצולי הנובה חושפים את הפצעים בטיקטוק, הריאליטי הוא פשוט עוד פלטפורמה עבורם. אנחנו עוד אחד מ'סל השירותים' שלהם להתמודדות".
אני לא מאוד מסכים. אני חושב שנורא מהר נתנו לאנשים האלה להפוך לכוכבי טלוויזיה, ואני תוהה איפה האחריות.
"זו שאלה מצוינת. אני באמת לא יודע מה ההמלצה הרשמית של הפסיכיאטר לניצול נובה בקטע הזה. אבל בשום צורה זה לא משנה את העבודה שלנו. אני כן אגיד שהמתמודדים של היום הרבה יותר מודעים. יש להם איש יח"צ, הם עושים סימולציות, בונים לעצמם דמות".
וזה עובד להם?
"לא (צוחק). כי אתה יכול לשחק דמות יומיים-שלושה. בריאליטי של 'כור היתוך' כמו 'האח הגדול', בסופו של דבר תתעמת עם סיטואציות שיוציאו ממך את האני האמיתי שלך, no matter what".
יש רק דבר אחד שכמעט מצליח להוציא את לוי-קופלמן מהגישה המכילה והבוגרת שבה הוא מסתכל על תחום העיסוק שלו, והוא הריאליטיזציה של שידורי החדשות.
"הריאליטי סובל מיחסי ציבור רעים. אבל הבעיה היא לא הריאליטי, אלא זה שהחדשות והאקטואליה הפכו לריאליטי".
איפה אתה רואה את זה?
"בפאנלים בחדשות. מכניסים אנשים שאין להם ידע או מומחיות רק כדי לייצר 'רגעי ריאליטי', צעקות ורייטינג. כשאני צופה בריאליטי אני במוד של בידור. אני לא מגבש שם תפיסת עולם. אבל בחדשות אני אמור לקבל מידע. מה שקורה היום, למשל בערוץ 14 - ולדעתי זו טלוויזיה מצוינת מבחינה מקצועית - זה בידור במסווה של חדשות. אנשים מגבשים דעות פוליטיות על בסיס 'שואו' של אנשים שצועקים. זה תהליך הרסני ומדאיג מאוד".
כשאני מספר ללוי-קופלמן את התחזית הפסימית שלי לגבי תחום העיסוק שלו בעידן של טיקטוק ורילז, עם אנשים שמתעדים את עצמם 24/7 וכוכבים שצומחים בלי צורך בטלוויזיה, הוא ממהר לסתור אותי.
"עידן הטיקטוק והאינסטגרם רק העלה את קרנו של הריאליטי. מה זה אינסטגרם? זה יחסי ציבור. זה 'עאלק' חשיפה. הכול מהונדס, ערוך, מוגש ועטוף על ידי המשתמש. אין שם אותנטיות. דווקא בגלל חוסר האותנטיות הזה, הריאליטי הוא המקום היחיד שבו אתה מקבל את ה'אמת היחסית' ואת האותנטיות, כי המצלמה לא מפסיקה לצלם והעריכה היא חיצונית. הריאליטי הוא ה-'safe space' היחידי של האמת בעולם של פייק".