לפני הקרנת "חמצן" של נטעלי בראון בפסטיבל ירושלים השנה, עלתה אחת מנשות צוות הפסטיבל והבהירה לקהל הצופים שבסרט עצמו עומדות להישמע אזעקות מוקלטות, וגם הבהירה שאם חלילה תהיה אזעקת אמת הסרט ייעצר. שעות ספורות אחרי סוף הסרט אכן נורה טיל מתימן לשטח ישראל. למרבה המזל, הוא יורט, ובעיקר, לא הפריע להקרנה עצמה. היא הייתה מספיק אינטנסיבית גם בלי אף טיל. ואינטנסיבי ככל שיהיה, הוא היה פשוט נהדר.
זהו סיפורה של ענת (דאנה איבגי), אם חד-הורית לעידו החייל (בן סולטן, שממשיך את מסעו להופיע על כל מסך אפשרי בארץ בכל רגע נתון). עידו תכף ייצא לחופשת שחרור ויטוס עם אימו לטיול אחרי צבא בהודו, אבל חטיפת חייל בצפון מקפיצה את צה"ל למלחמה התקופתית שלו, ועידו מעדיף לצאת לקרב ולא לטוס להודו. עם זאת, ענת מחליטה לעשות מה שצריך כדי לשלוף אותו מהצבא הזה שלו, כדי שיישאר איתה ושלה ורק שלה. ולרגעים זה אפילו עובד לה.
כפי שאפשר לנחש, מדובר בסרט שפורט על כל עצב חשוף אפשרי מהשנתיים האחרונות. בראון מספרת שכתבה אותו בכלל בהשראת מבצע "צוק איתן", ושהצילומים כמעט והסתיימו עד מתקפת שבעה באוקטובר. קל להאמין לזה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהמלחמה שמתוארת בסרט הרבה יותר סטנדרטית מרצף הזוועות האחרון. זה לא הופך את הצפייה ב"חמצן" לקלה יותר. הרי אנחנו מכירים צעירים כמו עידו (וסולטן נכנס בקלות מובנת מאליה לנעליו של חייל מורעל מן המניין); אנחנו באותה המידה מכירים אינספור נשים כמו ענת, שחיות בפחד מצמית מפני הדפיקה ההיא בדלת.
וזוהי הסצנה הכי גדולה בסרט: אישה עומדת במטבח ביתה, מכינה קציצות, ופתאום דפיקה בדלת. ומה עושים. ואולי אם לא תפתח את הדלת, הכול יהיה בסדר. בראון, בבימוי מופתי, לוקחת את הזמן, איבגי גם, ואנחנו בלי נשימה דקות ארוכות. ואני חשבתי על כל האימהות שאני מכיר.
אין פה סאבטקסט, אין איפוק, אין התחמקות מהדבר עצמו. אנחנו עוברים משחזור קרב בששת הימים לקטע מתכנית הרדיו "קולה של אמא" - ולדיאלוג שלם עם טנק. הסרט נותן לנו את הכול בפנים: זוהי דרמה פסיכולוגית על אישה שלא מעוניינת שבנה יהיה גיבור אלא שיישאר בחיים, גם אם זה אומר שישנא אותה ויכאיב לה, העיקר שיחיה.
היעדר העידון הזה באותה המידה אחראי לכמה סצנות מיותרות (סצנה אחת בבית הלוחם מרגישה ממש כמו בזבוז זמן), שבמקומן היינו יכולים להכיר יותר טוב את המשפחה שבמרכז הסרט - סבא גיבור מלחמה, אמא שמלמדת ספרות, ובן חתיך בסיירת גולני. אבל ייתכן שאי אפשר לספר סיפורים כאלה באלגנטיות. יתכן שהשנתיים האחרונות לקחו מאיתנו את הצורך באיפוק, ויכול להיות שחבל מאוד ששמרנו חלק מהדברים לסאבטקסט ולא לטקסט עצמו.
כששומעים את עלילת הסרט קשה שלא לחשוב על אורה, האישה שבורחת מבשורה שכתב דויד גרוסמן לפני קרוב ל-20 שנה; בפועל, הן הפוכות לחלוטין. אורה ברחה מהבשורה, בעוד ענת תפסה את בנה באוזנו היישר משדה הקרב אל חיקה בתקווה שיישאר שם. דאנה איבגי מזכירה לנו בפעם המי יודע כמה שהיא פשוט אחת השחקניות הגדולות בארץ, במה שהוא התפקיד הכי טוב שלה מאז 2014 (שנת הניצחון שלה עם "את לי לילה" ו"אפס ביחסי אנוש"), מעוררת הזדהות וכאב, אנושית ומאופיינת עד המילימטר האחרון, ובמה שהוא ההישג הכי מרשים - אמינה במיליון אחוזים כאמא של חייל לקראת שחרור, למרות שהיא הייתה בקושי בת 40 כשצולם הסרט.
"חמצן" הוא זיקוק מדויק של כל מה שבלתי נסבל בשנתיים המסויטות שעברו עלינו. זה סיפור שצריך היה לספר, גם אם אני באופן אישי לא בטוח שהייתי רוצה לראות עוד כמוהו, ולו מפני שהייתי רוצה שהקולנוע ימשיך להיות מקום שבורחים אליו, לא המקום שבו רואים את כל מה שבורחים ממנו.
גרסה מוקדמת של הביקורת פורסמה בשינויים קלים ביולי 2025, כחלק מסקירת פסטיבל ירושלים.