הסרט הזה אומר את הכול בפנים, ודאנה איבגי פשוט מדהימה

ברגע שרואים מספיק סרטים בפסטיבל קולנוע עלינו להתמודד עם הסטטיסטיקה - לא כולם יהיו טובים. זה לא עניין של איכות אלא של התפלגות נורמלית. ובאמת, ביומי הרביעי והאחרון בפסטיבל ירושלים התמודדתי עם כמה אכזבות. למשל, "הכיכר": סרט אנימציה קוריאני שמתרחש בקוריאה הצפונית, שם דיפלומט שבדי מתאהב בשוטרת תנועה מקומית, ואהבתם עזה מספיק כדי שינסה לשכנע אותה לעבור איתו חזרה למולדתו הסקנדינבית - מה שמסכן אותה, אותו וגם קולגה אחד שמעורבב עם השירות החשאי ורוצה לעזור לזוג המאוהב.

לא מדובר בסרט רע, חלילה - האנימציה יפה (גם אם לפעמים נראית די מרושלת, אולי בכוונה), האווירה החורפית והמושלגת אופפת אותו בקסם מהסוג שהיית מצפה שילווה סרט טוב יותר, והקונספט של סיפור אהבה שהופך למותחן ריגול די מגניב. אבל הבעיה העיקרית היא ש"הכיכר" פשוט לא מעניין. סיפור האהבה של הדיפלומט ושוטרת התנועה לא ריגש אותי. וזה לא שכל כך קשה לרגש אותי, אני באמת מאוד קל להשגה ככל שזה נוגע למלודרמה ודמעות.

וכשניסיתי להבין מדוע נשארתי אדיש, נזכרתי בציטוט אחד שמיוחס לאנימטור האגדי צ'אק ג'ונס: "אנימטור הוא שחקן עם עיפרון". וזאת הבעיה של "הכיכר". גם כשהעלילה מתקתקת והאווירה נוגעת, מדובר בסרט עם אנסמבל שחקנים מצויר שפשוט לא עושה עבודה טובה מספיק. תווי הפנים המאוירים שלהם קפואים, נטולי רגש או עניין. ואם הם לא מתעניינים במתרחש, למה שאני אתעניין בו?

לקריאה נוספת על פסטיבל ירושלים
"מלאכי" הוא סרט נטול רחמים. לא הפסקתי לבכות מתחילתו ועד סופו
במאית "יום אחד בסילוואן": "הכל פה נהיה קיצוני יותר"
במאית "בתים": "כנראה שתמיד ארגיש מהגרת בישראל"

הסרט שאחריו היה בכלל תקלה: "תשע עשרה" האיטלקי, סרט הביכורים של ג'ובאני טורטוריצ'י. זהו סרט על ליאונרדו, נער בן - ניחשתם נכון - 19 שיוצא מפלרמו ללימודי עסקים בלונדון, רק כדי להחליט ברגע האחרון שהוא בכלל רוצה ללמוד ספרות באיטליה, ואת כל זמנו מחליט לכלות על בטלה בחדר מעופש בדירת שותפים בזמן שהוא מבזה את מרציו, החומר הנלמד ואת כל הסובבים אותו.

יצא לי להכיר לא מעט כאלה, ואף אחד מהם לא ראוי לסרט משלו. ובאמת כל פוטנציאל לחן, הומור או איזושהי חדווה נהרס על ידי המניירות של הבמאי המתחיל. טריקים ויזואליים מיותרים, פרובוקציות ילדותיות לרמת נייר הטואלט המשומש אחרי ניגוב טרי, נאומים שלמים על ספרות איטלקית טרום המאה ה-19, כל אלה מצביעים על כך שהסרט הזה מנהל דיאלוג עם עצמו ונראה שאף אחד מלבדו לא נהנה ממנו.

וכל זה גם היה יכול להיסלח אם היה נחמד לבלות שעה ו-40 דקות במחיצת הגיבור שלנו, אבל שמעו - לא! השחקן מנפרדי מריני קיבל לידיו דמות מלאת מגרעות סקסיות ומורכבות, והוא הצליח להפוך את כולן לבלתי מבדרות. בפירוש, זהו הסרט הכי גרוע שראיתי בפסטיבל השנה.

וזה רק הועיל לסרט שראיתי אחריו, שבהשוואה אליו נראה כמו פאר היצירה. "חלומות" המקסיקני-אמריקני של מישל פרנקו הוא סרט מורכב וקשה, אבל יש בו איפוק, עומק ועניין שבשלב הזה הרגישו כמו משב רוח מרענן. וחשוב מכל: יש בו את ג'סיקה צ'סטיין. זהו סיפורם של שני אנשים: ג'ניפר, בתו של מיליארדר שמנהלת בעיקר מפעלי פילנתרופיה שמצטלמים טוב, ופרננדו, רקדן הבלט המקסיקני שהפך לנער השעשועים שלה, והסתנן לארצות הברית כדי להמשיך לפנק אותה בתמורה להטבות שתוכל לספק לו. היא, בעיניה, מאוהבת בו עד מעל הראש; הוא מבין מהרגע הראשון שהיא בעיקר משתמשת בו כשהיא צריכה סקס בנוסף לחותמת שתאשר לה שהיא מוסרית מספיק.

הבעיה הייתה עם העובדה שרוב הזמן, "חלומות" נדמה לסלט בלי תיבול. בריא ומזין, אבל אין טעם. גיבורי הסרט מסכנים את חייהם ומשקרים ורוקדים ומנהלים חיי מין מעוררי קנאה, אבל הבימוי של פרנקו נשאר אנליטי ומדוד, כשהדבר היחיד שמעורר עניין רגשי אמיתי בסרט הוא הופעתה של ג'סיקה צ'סטיין הכל-כך מרשימה, עם נוכחות כל-כך וולקנית שלכאורה אין צורך ביותר מזה - וגם זה לא מונע מהסרט להיות תפל רוב הזמן.

זה משתנה במערכה שסוגרת את הסרט. אם חסר לי הטעם ב-70 דקותיו הראשונות של הסרט, העשרים האחרונות סגרו לי את הפינה, ומסלט נטול תבלינים "חלומות" הפך לסטייק עסיסי ומדמם. הפינאלה של "חלומות" הפכו אותו מסרט על קשייו של המהגר העני מול בעלי ההון והשררה, לסרט מיזנתרופי על אנשים שמשתמשים ופוגעים אחד בשני. לא אמליץ עליו לכל אחד, אבל מי שמתעניין ביחסי כוחות בין עשירים ועניים וגברים ונשים ומהגרים ודאי ימצא מה לעשות עם סרט שכזה.

לא מפתיע - גם אם משמח - שהסרטים הטובים ביותר שראיתי ביום האחרון שלי בפסטיבל היו שניהם מהתחרות הישראלית. הראשון היה "הים البحر", שביים שי כרמלי-פולק, וזהו סרטו העלילתי הראשון, אחרי הסרט התיעודי "בלעין חביבתי". לא מפתיע שהמשיך מסרט עם שם כזה לסרט כמו "הים البحر", שמספר את סיפורו של חאלד, ילד פלסטיני צעיר מרמאללה שנערך לטיול השנתי עם כיתתו אל הים, בפעם הראשונה שבה יזכה להגיע לחוף. אבל ברגע שהאוטובוס הכיתתי מגיע למחסום, חייל חסר סבלנות עומד בפניו עם בשורה: לחאלד הקטן אין אישור לצאת מרמאללה, ואת הים לא יראה בקרוב.

חאלד חוזר לביתו, שבור לב ועצבני, וכשיורד הלילה מחליט שהוא יגיע לים, לא משנה איך (ברגל) ולא משנה כמה מסוכנת תהיה הדרך (ובהתחשב בעובדה שהדרך הזו מתחילה בטרמפ עם קבוצת שב"חים, היא הולכת להיות די פאקינג מסוכנת).

באופן אישי, ברגע שאני רואה ילד על המסך אני קודם כל דואג לו, ורק אז מתרכז בזוטות כמו תסריט או משחק. "הים البحر" עובד ישירות עם החרדה הזאת, והופך כל חציית כביש של חאלד לפחד אלוהים. זה ייאמר בראש ובראשונה לזכות הופעתו של מוחמד גזאווי הקטן והמוכשר שהופך את חאלד לדמות מורכבת. לא רק ילד חמוד שרוצה ללכת לים, אלא גם כזה שמבטא את כעסיו באלימות לא מוצדקת, בין אם מדובר בהכאת אחיו הקטן או באימונים ברוגטקה ליידוי אבנים לקראת הפעם הבא שייקלע להפגנה נגד חיילי צה"ל.

ובכל זאת, הסרט מלא ברגעי חסד מתוקים, בין אם מדובר במחוות של טוב לב כלפי חאלד, או במאמצים של אביו (ח'ליפה נאטור המופלא מ"ביקור התזמורת" ו"פאודה") לאתר אותו - ובהקשר הזה גם חייבים להזכיר סצנה אחת שוברת לב ששייכת כולה לשחקנית האופי הנהדרת הילה סורג'ון. אלו באותה המידה רגעים שיכולים "לבוא במקולקל" למי שיגיעו ל"הים البحر" בציניות, ויפטרו אותו כ"קיטש של שמאלנים".

והסרט באמת חוטא בפוליטיות-יתר שדווקא משטיחה אותו, בעיקר ברגעים שבהם חאלד פוגש באוכלוסייה התל-אביבית שמעדיפה לשתות הפוך חלש על בסיס סויה, העיקר לא להסתכל לכיבוש בעיניים. זהו סיפור מכמיר לב וקצבי, אבל מהותית, יש כאן באותה המידה התנחמדות פשטנית של הסרט כלפי צופיו ודמויותיו - נציגי כוחות הביטחון הם במקרה הטוב חייל עייף ובמקרה הסביר שוטר קר לב; באופן דומה, מלבד כמה יהודים טובים ומעטים, הרוב נגועים בחשדנות גזענית.

זה לא מונע מ"הים البحر" להיות סרט יפה על ילד עם תכנית; פשוט חבל שהוא לא חכם כמו שהוא מרגש, והוא מאוד, מאוד מרגש. בהקשר הזה, אני חייב להזכיר עוד שחקנית אחת שגנבה את ההצגה במינימום זמן מסך: מרלן בג'אלי, שחקנית ערבייה-ישראלית ותיקה (עוד מימי "המסעדה הגדולה" ועד ל"סינמה סבאיא" זוכה פרס אופיר) שעושה את המקסימום בתפקיד הפצפון שקיבלה כסבתו של חאלד. באיזשהו מקום, הייתי רוצה סרט שלם רק עליה. אולי עוד נקבל כזה.

ואת הפסטיבל חתמתי עם סרט שנפתח באזהרה: לפני הקרנת "חמצן" של נטעלי בראון עלתה אחת מנשות צוות הפסטיבל והבהירה לקהל הצופים שבסרט עצמו עומדות להישמע אזעקות מוקלטות, וגם הבהירה שאם חלילה תהיה אזעקת אמת הסרט ייעצר. שעות ספורות אחרי סוף הסרט אכן נורה טיל מתימן לשטח ישראל. למרבה המזל, הוא יורט, ובעיקר, לא הפריע להקרנה עצמה. היא הייתה מספיק אינטנסיבית גם בלי אף טיל. ואינטנסיבי ככל שיהיה, הוא היה פשוט נהדר.

זהו סיפורה של ענת (דאנה איבגי), אם חד-הורית לעידו החייל (בן סולטן, בסרטו השני בפסטיבל, לצד "כי את מכוערת", שממשיך את מסעו להופיע על כל מסך אפשרי בארץ בכל רגע נתון). עידו תכף ייצא לחופשת שחרור ויטוס עם אימו לטיול אחרי צבא בהודו, אבל חטיפת חייל בצפון מקפיצה את צה"ל למלחמה התקופתית שלו, ועידו מעדיף לצאת לקרב ולא לטוס להודו. אבל ענת מחליטה לעשות מה שצריך כדי לשלוף אותו מהצבא הזה שלו, כדי שיישאר איתה ושלה ורק שלה. ולרגעים זה אפילו עובד לה.

כפי שאפשר לנחש, מדובר בסרט שפורט על כל עצב חשוף אפשרי מ-21 החודשים האחרונים. בראון מספרת שכתבה אותו בכלל בהשראת מבצע "צוק איתן", ושהצילומים כמעט והסתיימו עד מתקפת שבעה באוקטובר. קל להאמין לזה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהמלחמה שמתוארת בסרט הרבה יותר סטנדרטית מרצף הזוועות שכבר התרגלנו אליו. זה לא הופך את הצפייה ב"חמצן" לקלה יותר. הרי אנחנו מכירים צעירים כמו עידו (וסולטן נכנס בקלות מובנת מאליה לנעליו של חייל מורעל מן המניין); אנחנו באותה המידה מכירים אינספור נשים כמו ענת, שכבר קרוב לשנתיים חיות בפחד מצמית מפני הדפיקה ההיא בדלת.

וזוהי הסצנה הכי גדולה בסרט: אישה עומדת במטבח ביתה, מכינה קציצות, ופתאום דפיקה בדלת. ומה עושים. ואולי אם לא תפתח את הדלת, הכל יהיה בסדר. בראון, בבימוי מופתי, לוקחת את הזמן, איבגי גם, ואנחנו בלי נשימה דקות ארוכות. ואני חשבתי על כל האימהות שאני מכיר.

אין פה סאבטקסט, אין איפוק, אין התחמקות מהדבר עצמו. אנחנו עוברים משחזור קרב בששת הימים לקטע מתכנית הרדיו "קולה של אמא" לדיאלוג שלם עם טנק. הסרט נותן לנו את הכל בפנים - זוהי דרמה פסיכולוגית על אישה שלא מעוניינת שבנה יהיה גיבור אלא שיישאר בחיים, גם אם זה אומר שישנא אותה ויכאיב לה, העיקר שיחיה.

היעדר העידון הזה באותה המידה אחראי לכמה סצנות מיותרות (סצנה אחת בבית הלוחם מרגישה ממש כמו בזבוז זמן), שבמקומן היינו יכולים להכיר יותר טוב את המשפחה שבמרכז הסרט - סבא גיבור מלחמה, אמא שמלמדת ספרות, ובן חתיך בסיירת גולני. אבל ייתכן שאי אפשר לספר סיפורים כאלה באלגנטיות. יתכן שהשנתיים האחרונות לקחו מאיתנו את הצורך באיפוק, ויכול להיות שחבל מאוד ששמרנו חלק מהדברים לסאבטקסט ולא לטקסט עצמו.

כששומעים את עלילת הסרט קשה שלא לחשוב על אורה, האישה שבורחת מבשורה שכתב דויד גרוסמן לפני קרוב ל-20 שנה; בפועל, הן הפוכות לחלוטין. אורה ברחה מהבשורה, בעוד ענת תפסה את בנה באוזנו היישר משדה הקרב אל חיקה בתקווה שיישאר שם. דאנה איבגי מזכירה לנו בפעם המי יודע כמה שהיא פשוט אחת השחקניות הגדולות בארץ, במה שהוא התפקיד הכי טוב שלה מאז 2014 (שנת הניצחון שלה עם "את לי לילה" ו"אפס ביחסי אנוש"), מעוררת הזדהות וכאב, אנושית ומאופיינת עד המילימטר האחרון, ובמה שהוא ההישג הכי מרשים - אמינה במיליון אחוז כאמא של חייל לקראת שחרור, למרות שהיא הייתה בקושי בת 40 כשצולם הסרט.

אני לא נוטה להמר על העתיד, אבל להערכתי "חמצן" הולך להכות גלים כשייצא - מדובר בזיקוק מדויק של כל מה שבלתי נסבל בשנתיים המסויטות שעוברות עלינו. זה סיפור שצריך היה לספר, גם אם אני באופן אישי לא בטוח שהייתי רוצה לראות עוד כמוהו ולו מפני שהייתי רוצה שהקולנוע ימשיך להיות מקום שבורחים אליו, לא המקום שבו רואים את כל מה שבורחים ממנו. התחרות הישראלית לא נתנה לי את זה השנה, ואולי טוב שלא: בזמן שחגגנו בפסטיבל ירושלים בצד אחד של העיר, בצד השני שלה, בבית קולנוע אחר, צעקו "מוות לערבים" לקופאים בדוכן הפופקורן.

בפסטיבל ירושלים השנה הוצגו סרטים שתיארו כל מיני מגזרים, על אימהות של חיילים ועל ילדים פלסטיניים ועל משטרים חשוכים ועל אנשים שקופים שנדרסים על ידי מערכת שלא רואה אותם. יכולת לראות גם סרטי אימה ומותחנים פסיכולוגיים וקומדיות רומנטיות - אני מקווה שיום אחד נראה יותר סרטים כאלה גם בשפה העברית, כי גם לנו מגיע.

בינתיים כנראה שנצטרך בעיקר לחכות ליום שבו נוכל להתייחס לפסטיבלי קולנוע כאל פעילות תרבותית מובנת מאליה ולא כאל בריחה מזוועות היומיום. כבר שנה שנייה ברציפות שפסטיבל ירושלים מתפקד בזמן שהכל מסביב בכאוס מוחלט. עלינו רק לקוות שבשנה הבאה נוכל ללכת אליו בלי שתהיה לנו סיבה להרגיש אשמים, ושכמה סרטים גרועים יהיו הצרה החמורה ביותר שלנו.