עדיין לא קראתי מספיק מחקרים בנושא בשביל לקבוע עובדה, אבל נדמה שלפחות כאן בישראל אנשים מתחילים להסתכל על תקופת הקורונה בערגה מסוימת. די הזוי כשחושבים על כך שמדובר במגפה הכי איומה שרובנו חווינו, כזו שגם שינתה את אורחות חיינו מן הקצה אל הקצה לתקופה ארוכה. כשחושבים על מה שאנחנו, היושבים בציון, עברנו מאז שהסתיימה הקורונה, אפשר להבין קצת יותר למה יש מי שמוצאים שקט ושלווה בתקופת המטושים והמסכות.
דרמת המתח הבלשית החדשה של קשת 12, "רצח בים המלח", היא תוצר מובהק של נוסטלגיית הקורונה. הגיבורה שלה, רוויה "רווי" שם טוב (ניב סולטן, "טהרן"), היא מתנדבת מד"א שנדבקת בקורונה אחרי חופשה בסיישל ונשלחת לבידוד במלון מבודדים (זוכרים את המקומות האיומים האלה?) בים המלח. שם היא פוגשת פסיפס של דמויות אקסצנטריות וגם תעלומת רצח שמתרחשת מיד עם פתיחת הפרק. לאחריה הצופים חוזרים 21 שעות לאחור - כן, הטרנד הכי שחוק בז'אנר מכה בפעם המי יודע כמה - כדי לנסות להבין מי מאורחי המלון ביצע את הרצח.
למרות שתכף יציינו יובל שנים למותה של אגתה כריסטי, התחושה היא שסרטים וסדרות בלשיים בסגנון "מי עשה זאת?" שעל פריחתם היא חתומה, תוקפים אותנו מכל עבר. אפשר לציין, בין היתר, את סדרת הסרטים "רצח כתוב היטב" של ריאן ג'ונסון (החלק השלישי והמצוין שלה זמין בימים אלה בנטפליקס), או את "המעון" הכיפית מבית שונדה ריימס. אבל כל אלה רק מדגישים עד כמה "רצח בים המלח" היא פספוס גדול. למעשה, פרק הבכורה שלה ששודר אמש, והוא היחיד שנשלח לביקורת, כל כך מקושקש עד שקשה להאמין שהגיע לשידור.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
הלוטוס השחור משחור
נחזור רגע להתחלה. עוד בדרכה למלון המבודדים, רווי שומעת באמבולנס להיט של הזמרת הפיקטיבית שרה הכהן, וכשהיא מגיעה למלון היא מופתעת לראות שגם היא נמצאת שם, בגילומה של הזמרת הלא פיקטיבית אנה זק. מלבדן מבודדים בבית המלון גם רופא בהתמחות בשם דודי (רועי ניק, "כיפת ברזל"), בת זוגו זוהר (ליה אללוף), מישהו שנראה כמו סטייליסט (בן יוסיפוביץ', "בקרוב אצלך"), ושלל קלישאות חצי מצחיקות על תעשיית הבידור. מאחר שזה קורה בשלב מוקדם יחסית של הפרק, לא יהיה סוד גדול לגלות ששרה/זק, היא גם האורחת שמוצאת את מותה. מה שאומר שאלא אם תחזור בפלאשבקים בפרקים הבאים, קשה לומר שיהיה מדובר בתפקיד שיקפיץ את קריירת המשחק שלה.
תומר שני (בימוי) ורז יובן (תסריט) חתומים יחד על הסדרה הזאת, ומשני יוצרים בעלי כל כך הרבה שנות ניסיון כמעט מפתיע לקבל תוצר כל כך לא קוהרנטי. אלה לא רק הטוויסטים הלא ברורים: למרות שהיא מגיעה למלון כמתנדבת מד"א, עם מותה של שרה מתגלה שרווי היא בכלל בוגרת קורס חוקרי מז"פ שעובדת במשטרת ערד, ולכן מופקד עליה לנהל בעצמה את פתרון תעלומת הרצח. לכך מתווסף גם חוסר היכולת להוציא משחק אמין אפילו מאחד מחברי הקאסט המוכשר שנמצא כאן. מלבד מי שכבר צוינו, אפשר למנות גם את הנרי דוד ("מרחק נגיעה"), אסף פרי ("חזרות"), אביהו פנחסוב ("מקום שמח"), דורי בן זאב, ענת עצמון ורותם שפי (שפיטה), בתפקידים שכנראה עוד צפויים לגדול.
בנוסף, "רצח בים המלח" מנסה לא פעם להיות גם סקסית והזייתית, עם סצנות מקלחת לוהטות על רקע לילות חמים במקום הנמוך ביותר בעולם. מאחר שלא נבנית שום היכרות ראויה עם הדמויות בסצנות שקודמות לכך, עד כדי כך שקשה להבין מי בן הזוג של מי ולמה, כל המתח שלכאורה מוצג על המסך משאיר את הצופים מבולבלים וספק משועממים. גם ההומור, ששואב מתרבות הפופ כמו ברוב הסדרות שיוצאות מבית ההפקה של יואב גרוס, פשוט לא עובד כאן. ובניגוד לסדרות כמו "הלוטוס הלבן", שבוודאי שימשה כאן השראה, הניסיון לשלב בין הומור ומסתורין פשוט לא חי כאן בכפיפה אחת.
זו גם הזדמנות לומר שהבחירה לשלוח פרק אחד בלבד לביקורת מציבה את המבקר במצב לא נעים, שכן ייתכן באמת ש"רצח בים המלח" הופכת לברורה ומוצלחת יותר בהמשך, שהבדיחות מתחילות לפגוע ודמויות המשנה מתחילות להגשים את הפוטנציאל הגלום בהן. אך על סמך פרק אחד בלבד, זה מרגיש רחוק לפחות כמו מגפת הקורונה.