סרטים שכדאי לראות
1. "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה": "כשהארי פגש את סאלי" פוגש את מדור התיירות
בטח כבר שמעתם שהקומדיה הרומנטית חזרה בגדול. הלהיט הרומנטי התורן הוא "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה", עיבוד לרב-המכר של אמילי הנרי באותו שם, שעלה בנטפליקס בשבוע שעבר ומיד דילג לצמרת טבלאות הצפייה.
מדובר למעשה במעין גרסה מודרנית ל"כשהארי פגש את סאלי", שנחשבת בעיני רבים לגולת הכותרת של הז'אנר. כמוה, גם היא עוסקת בחברות אפלטונית ארוכת שנים בין גבר ואישה ובשאלה אם חברות כזו אפשרית בכלל. הבדל משמעותי הוא שבסרט מ-1989, לכוכבים של קומדיה רומנטית עוד היה מותר להיראות כמו בילי קריסטל. כיום זה כבר לא אפשרי. הגיבור כאן חתיך, גבוה, רזה, וגם נטול חוש הומור או אישיות בכלל. הוא מין טופו כזה, שתפקידו בעיקר לספוג ולהכיל את ההתנהלות של סביבתו.
זו תכונה הכרחית, כי הגיבורה כאן היא מסוג הבחורות שאולי יש רק בסרטים אמריקאים - לא בדיוק מאניק פיקסי דרים גירל, אבל מין מצחיקולה מוזרה כזו, שאומרת שאמנות מדברת אליה, אבל מלכלכת לו את האוטו בפגישתם הראשונה כשהיא אוכלת בוריטו עם חריף, רצה החוצה כשיש גשם ועומדת מתחת לטיפות, ומדליקה את כל החדר כשהיא רוקדת לצלילי פאולה עבדול.
היא קצת דומה למג ריאן ב"כשהארי פגש את סאלי" כמובן, אבל גם לדברה מסינג הצעירה, ובשלב מסוים היא חובשת לראשה את אותה פאה שיש לנטלי פורטמן ב"קרוב יותר", כך שהיא שילוב של כל הקלישאות של גיבורות קומדיה רומנטית ביחד. בתחילת הדרך אנחנו פוגשים את אמא שלה, בגילומה של מולי שאנון, שבסצינה המשמעותית היחידה שלה עומדת בחדר השינה של בתה ומנפנפת בחבילת קונדומים, ואז אנחנו מבינים מאיפה קיבלה את המניירות.
את הגיבור מגלם טום בליית', השחקן הבריטי שכיכב בין השאר בפרק האחרון של "משחקי הרעב" ובקרוב נראה אותו באולמות הקולנוע בישראל בסרט סוג ב' בשם "הכריש מוול סטריט". את הגיבורה - אמילי ביידר, הזכורה מהסדרה "ליידי ג'יין שלי". אלה לא תצוגות משחק טובות במיוחד ולא דמויות חזקות במיוחד, אבל יש ביניהן כימיה וזה מה שחשוב.
הדמיון בין הסרט החדש ל"כשהארי פגש את סאלי" ניכר גם בפרטים הקטנים. כמו בסרט ההוא, גם כאן הקשר בין הגיבורים מתחיל בנסיבות הכוללות טרמפ חזרה מהקולג'. הטרמפ הופך להרפתקה וכורך את גורלותיהם. למרות שלא סבלו אחת את השנייה בתחילה, הם נהיים החברים הכי טובים - אבל רק חברים. היא חובבת טיולים וגם מתחילה לעבוד כעיתונאית תיירות, והשניים עושים הסכם - מה שלא יהיה, כל שנה הם ייצאו יחד לחופשה במקום אחר.
על פניו, זה מבטיח שהסרט ינדוד בין זירות צילום אטרקטיביות, אבל אל תצפו כאן לטיפוס על מגדל אייפל או על האוורסט. המוצר הזה של נטפליקס מקפיד לשמור על תקציב ועל ערכי הפקה נמוכים יחסית. רוב הזמן, איפה שלא יהיו, הם נשארים בתוך בתים, וגם צילומי החוץ לא אקזוטיים במיוחד. באחד מרגעי השיא שניהם על חוף הים, ונראה כאילו צילמו אותם באולפן ואז הדביקו את הרקע מאחורה. בין השאר, אין שם אנשים חוץ מהם. באופן כללי נראה שלא היה כסף לניצבים.
אנו צופים בהם יוצאים לחופשות שנה אחר שנה, והטבע של הדינמיקה הזו הופך את השמירה על האפלטוניות מאתגרת יותר מאשר ב"כשהארי פגש את סאלי". הפיתויים הרי גדולים: שינה באותם חדרים או מרחבים, לילות הוללות רווים באלכוהול, וגם סיטואציה אחת שבה אחת הדמויות מוצאת את עצמה ללא בגדים.
כמובן, החברים הטובים לא שומרים על צניעות ומבלים בין סדינים של אחרים. לאורך הזמן יש להם בני זוג יבשושיים למיניהם, שאינם ולא יכולים להיות הדבר האמיתי. את אחת מבנות הזוג של הגיבור מגלמת שרה קתרין הוק, בתפקיד נוראי, ויחד עם מולי שאנון היא השחקנית השנייה מ"הלוטוס הלבן" לדורותיה שמופיעה פה.
למרות כל הפגמים, הסרט בכל זאת מהנה ואף מרתק לצפייה, ולו מהסיבה הפשוטה שאנחנו נשארים במתח: האם הגיבורים ישכבו בסופו של דבר? יש סיבה שהקומדיה הרומנטית חיה לנצח - יש לה חוקים קבועים, שפשוט עובדים. החוכמה ב"אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" היא שיש לו מבנה מיוחד שמוסיף עניין: זה מבנה לא ליניארי, שבמהלכו אנו מגלים שהגיבורים רבו וניתקו קשר, ואז חוזרים אחורה כדי לגלות איך זה קרה.
כך, לשאלה האם הם יסיימו את הסרט כזוג נוספת עוד שאלה: מה גרם לקריסת הידידות? האם ייתכן שייצאו קירחים מכאן ומכאן, ולא רק שלא יהפכו לבני זוג אלא גם יאבדו את הידידות שלהם? תפנית עלילתית שאפשר לצפות בסרטים מסוג זה אכן מתרחשת, אבל לא בשלב שבו היינו מצפים, מה שמעלה שאלה נוספת - איך הסרט ימלא עכשיו חצי שעה?
התשובות לכל השאלות הללו לא מספקות במיוחד, אבל מה שחשוב הוא התהליך והדרך, ומעניין לעקוב אחר הצורה בה הסרט שואל אותן. הוא מצליח לשמור על עניין במשך קצת יותר משעה וחצי, וזה הישג יפה בהחלט.
אני מאחל לאמילי ביידר שיקרה לה עכשיו מה שקרה למג ריאן אחרי "כשהארי פגש את סאלי", ושתככב ברצף של להיטים רומנטיים נוספים. אולי עיבוד מחודש ל"נדודי שינה בסיאטל" בתור התחלה?
ישי קיצ'לס ואבנר על "מרטי סופרים" ו"עוזרת הבית"
2. "הסוכן החשאי": הזוכה הגדול של גלובוס הזהב עולה אצלנו לאקרנים
קלבר מנדוסה פילו הברזילאי החל את דרכו כמבקר קולנוע, ואז עבר מאחורי המצלמה. הוא פרץ בתחילת העשור הקודם, עם "רעשים מהשכונה", בעיניי מהסרטים הגדולים של אותה תקופה. לאחר מכן הפך לאורח קבוע בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן עם עבודותיו הבאות, למשל "אקווריוס", ובכך השלים את המעבר שכל מי שכותב על קולנוע חולם עליו, בגלוי או בסתר.
השנה, כבש שיאים חדשים עם יצירת הפאר "הסוכן החשאי", שבצדק הפכה לאחד הסרטים המדוברים של העונה. היא ערכה את בכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וקטפה שם שני פרסים - לבמאי, ולשחקן הטוב ביותר, ואגנר מורה. השבוע הכוכב הפתיע כשזכה בגלובוס הזהב לשחקן בסרט דרמה, והסרט עצמו זכה בפרס הסרט בשפה זרה באותה תחרות. בתזמון מושלם, הוא עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.
הסרט נמשך כ-150 דקות ומתרחש בשלהי שנות השבעים, ימי הדיקטטורה הצבאית - תקופה שבה, כפי שנראה כבר בתחילה, חיי אדם אינם שווים פרוטה. בתפקיד הגיבור: ואגנר מורה ("נרקוס"), בכיר שחקני ברזיל היום, בתצוגה שאת טיבה מגלים באמת רק בסצינות האחרונות ממש.
הוא מגלם אקדמאי, שכמו רבים מוצא את עצמו נרדף בשל עניין של מה בכך ובנסיבות שיתבררו לנו אט-אט. אחרי שהוציאו חוזה על חייו, הוא בורח משכירי החרב שרודפים אחריו ומנסה למצוא מסתור ברסיפה, עירו של הבמאי שבה הוא ממקם את רוב יצירתו. שם גיבורנו מוצא מחסה בחברת אסירים פוליטיים נוספים. כולם נמלטים ומבוקשים מסיבות שונות ומשונות, וכולם מפגינים תושייה ושומרים על כבודם למרות שהשלטונות התירו את דמם.
תצוגות המשחק כאן נפלאות. לא סתם מורה גבר בגלובוס הזהב על שלל כוכבים הוליוודיים - לא הישג שכיח לסרט שאינו בשפה האנגלית. עם זאת, המעלה העיקרית בו היא בסופו של דבר עבודת הבימוי הווירטואוזית של מנדוסה פילו. במעבר מביקורת קולנוע לעשייה קולנועית, הוא מביא לידי ביטוי את כל הידע שצבר, מצטט בחוכמה מסרטים קאנונים, משחק עם קונבנציות, ומשתמש בכל כלי מארגז הכלים הקולנועי. באופן לא מפתיע לסרט ברזילאי, חלק מן העלילה מתרחש על רקע קרנבל. אילולא "הסוכן החשאי" היה עוסק בנושא כמו דיכוי תחת דיקטטורה, אפשר היה לומר שהתוצאה היא קרנבל קולנועי.
3. "שיר מריר מתוק": קייט הדסון ויו ג'קמן הם יהלומים
יש סרטים על אלילים מוזיקליים ויש סרטים על החקיינים שלהם. תת-ז'אנר קולנועי נפוץ במיוחד הוא ייצוג של חקייני אלביס. בכל מקרה, הסרטים על החיקויים לעתים טובים יותר מהסרטים על המקור - אחד הסרטים הצרפתיים האהובים עליי, למשל, נקרא "פודיום" והוא עוסק בחקיין של קלוד פרנסואה, אחד הזמרים האהובים בתולדות צרפת.
עכשיו מגיע לאקרנים "שיר מריר מתוק" שעלה בישראל בסוף השבוע שעבר, כשבועיים אחרי שעלה בארצות הברית, שם זכה להצלחה מרשימה. הוא מתבסס על סיפורם של מייק וקלייר סרדינה, שני מוזיקאים קשי-יום מוויסקונסין שבשנות השמונים הצליחו להמציא את עצמם מחדש כשהפכו לשותפים רומנטיים ומקצועיים. הם התפרסמו כצמד המבצע קאברים לשיריו של ניל דיימונד - אליל זמר שלא כל כך מוכר בישראל, למרות יהדותו, אבל באמריקה הוא אחד הגדולים, ואת שירו "סוויט קרוליין" אפשר להגדיר כחצי-המנון לאומי.
קלייר איבדה את אביה כילדה, ומייק שירת במלחמת וייטנאם וסבל מבעיות לב. הם סבלו מקשיים כלכליים והתקשו לפרנס את הילדים שהיו להם לפני שנפגשו. אך הביצועים לניל דיימונד הוציאו אותם לדרך חדשה. הם מילאו אולמות, בין השאר בקהל של אנשים מאותו מעמד כמו שלהם, שלא יכלו להרשות לעצמם את ההופעות של המוזיקאי עצמו. גם הילדות שלהן נהיו חברות, המשפחה החלה להתגבש ונראה היה שהחיים סוף כל סוף מחייכים אליהם - אלא שאז היכתה בהם טרגדיה באופן בלתי צפוי לחלוטין.
לא ידעתי שום דבר על הסיפור לפני הצפייה, וגם לא צפיתי בטריילר - ואני ממליץ גם לכם להימנע. האירוע הטרגי הכה אותי בשוק מוחלט, כמו גם שני אירועים דרמטיים שמגיעים לאחר מכן. האחד לא צפוי לחלוטין ואבסורדי לא פחות מאשר טרגי, והשני צפוי בסופו של דבר ובכל זאת מכה בקהל כמו מכת פטיש. כמו החיים של מייק וקלייר, גם "שיר מריר מתוק" הוא רכבת הרים מרירה מתוקה.
טוקבק נפוץ לביקורות סרטים הוא "כמה חפרת! כולה סרט". הפעם, יש בזה משהו. "שיר מריר מתוק" הוא לא בהכרח סרט שיש הרבה מה להגיד עליו. לפנינו פשוט ביצוע מעולה לסיפור חזק מאוד. יו ג'קמן וקייט הדסון מצוינים בתפקידים הראשיים. הם שרים, מתווכחים, מתאהבים וכובשים לבבות, ועושים זאת בצורה נהדרת. ג'קמן הוא כבר שנים מן הכוכבים העקביים בהוליווד וגם הוכיח שהוא זמר לא פחות טוב מאשר שחקן, ואילו הדסון מציגה כאן את תפקיד הקאמבק הכי מרשים שלה בשנים האחרונות, וזוכה גם להפגין את יכולות הזמרה שלה. לא צריך להיות מעריץ של ניל דיימונד - ואני לא מעריץ - כדי להתרגש מהסרט.
מאחורי המצלמה עמד קרייג ברואר, שפרץ לפני עשרים שנה בדיוק עם סרט ההיפ-הופ המצוין "Hustle &Flow" ומאז המשיך להתמקד בעיקר בקולנוע שחור, וכאן מוכיח שהוא מצטיין גם עם מוזיקה מסוג אחר.
"שיר מריר מתוק" הצליח בקופות למרות ואולי בגלל שהוא מסוג הסרטים שכבר לא עושים היום. הוא הביא לאולמות קהל בוגר, כזה שלרוב מדיר רגליו מן האולמות, וזכה להצלחה בטריטוריות שהן לא השווקים החזקים של ניו יורק ושל לוס אנג'לס - כלומר, זה סרט שאנשים אמיתיים מאמריקה האמיתית אהבו, משהו שנדיר לפגוש בימינו. מעניין אם גם אצלנו ישחזר את ההישגים, למרות חוסר ההיכרות עם המורשת של דיימונד. בינתיים, הדסון קיבלה אתמול מועמדות מפתיעה בקטגוריית השחקנית הראשית בטקס של ה-SAG, גילדת השחקנים, ואם המומנטום הזה יישמר - נראה אותה גם ברשימת המועמדות לאוסקר!
4. "קוף הדם": קופיקו השתגע
למותחן האימה "קוף הדם", שעלה אצלנו לאקרנים בשבוע שעבר, קוראים במקור "Primate". אפשר גם היה לקרוא לו בעברית "כלבת", "קופיקו השתגע" או "קוף חונק בן אדם".
העלילה פשוטה: היא עוסקת בצעירה לוהטת, בגילומה של ג'וני סקויה, הנוסעת חזרה לביתה לחופשה, מלווה בכמה חברות. הבית נמצא באי טרופי מבודד. אמה המנוחה הלכה לעולמה, אחרי שאימצה שימפנזה ובמשך שנים למדה לתקשר איתה. במקום נותרו אחותה של הגיבורה ואביה, סופר חירש-אילם - דבר שמתגלה כמהותי בהמשך. מגלם אותו טרוי קוטסור, שזכה בזמנו באוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על הופעתו המצוינת ב"קודה". הוא השחקן הכי מוכר פה, אם כי גם הוא לא בדיוק כוכב מפורסם. הצפייה בו כאן גם מאפשרת להיווכח עד כמה הוא דומה ליחזקאל לזרוב.
הקוף הוא בן בית לכל דבר, וחבריה של הגיבורה חושבים שמדובר בחיית מחמד ביזארית אך לא מזיקה. הם לא יודעים שחיה נגועה נשכה לא מכבר את השימפנזה והדביקה אותו בכלבת, מה שהפך אותו לצמא דם. וכך, הוא מתחיל לרדוף אחר הנוכחים ולחסל אותם. אין להם איפה להסתתר, חוץ מאשר בתוך הבריכה של הווילה, ומכיוון שהיא נמצאת באי מבודד - אין מי שיבוא לעזרתם.
מדובר למעשה בגרסה קופיפית לסרט סלאשרים, בה במקום רוצח במסיכה, מי שמחסל את הדמויות הוא קוף חולה בכלבת. כנהוג בז'אנר, הוא גם מקפיד לטבוח קודם כל באותם נערים שקיימו או תכננו לקיים יחסי מין. כמו תמיד בסרטים הללו, השאלה היא מי תשרוד אחרונה ותהיה ה-Final Girl, או שאולי תהיה יותר משורדת אחת? בסופו של דבר זה סיפור עם נבל אחד וזירת התרחשות אחת, אז אל תצפו ליותר מדי טוויסטים.
ישי קיצ'לס ואבנר שביט
הבמאי יוהנאס רוברטס מתאר את מעשי הקטל של הקוף בצורה גרפית וקיצונית, על גבול הקומי. אם רציתם לראות סרט שבו שימפנזה תולש חלקי גוף של נער פוחז - "קוף הדם" הוא הסרט בשבילכם. כיאה לשמו העברי, יש בו הרבה דם - ומעט רחמים.
בתור זוועתון, "קוף הדם" ממצה את המיטב מן העלילה המינורית והקאמרית. הוא נמשך פחות מתשעים דקות, עם הרבה גופות אבל מעט שניות מתות, ומצליח למתוח, לזעזע ולשעשע. היו שהחמיאו לו אך הוסיפו שהוא בידור טיפשי ושטחי. בעיניי זו טעות להמעיט בערכו. זה נשמע מעט משונה להגדיר כך סרט על קוף חולה בכלבת שרודף אחרי נערים חרמנים, אבל יש בו לא מעט עומק.
קודם כל, ככל שהוא הולך ומתקדם, כך מתברר שהסרט עוסק במשפחה ובחשיבותה, ובקורבן שבני ובנות המשפחה מוכנים לעשות בשבילה. מעבר לכך, כל אחד מן הרבדים שלו עוסק בשפה, ובתקשורת בין יצורים חיים שמשהו חוסם את ההבנה ביניהם: אם זה התקשורת בין הקוף לבני האדם, שמן הסתם לא דוברים אותה שפה, או בין הבנות לאביהן, שלא יכול לשמוע אותן כשהן צועקות לעזרה. התסריט, שכתב רוברטס עם ארנסט ריירה, מתייחס גם לתקשורת הסלולרית המודרנית, ולאי-ההבנות הקטלניות שעלולות להיווצר בגללה.
נוסף לכך, ולמרבה הצער, זה גם סרט אנטי-חיות או לפחות אנטי-קופים. אפשר לומר שהוא לועג ליהירות ולטיפשות האנושית, בעיקר ביחס שלה לחיות, אך בסופו של דבר האמת אחרת: זה סרט שמציג שימפנזות כסכנה, וכל ניסיון לטפח איתם קשר ותקשורת כהרה גורל ומסוכן. לפי "קוף הדם", עדיף לנו להשאיר את הקופים כמה שפחות מפותחים וכמה שיותר רחוקים מאיתנו, ותמיד לזכור מולם את הסיסמה "הקם להורגך - השכם להורגו".
אם הייתי יו"ר איגוד הקופים, הייתי מאוד לא מרוצה מהייצוג בסרט הזה ולהשלכות שעלולות להיות לו. הנחמה היחידה מבחינת הקופים היא שרוב בני האדם, דוחים ככל שיהיו, לפחות לא אוכלים אותם.
סרטים שאפשר לוותר עליהם
"טרון: ארס": עוד סרט בלי ארס בסדרה הידועה לשמצה
סדרת סרטי "טרון" היא חתיכת תעלומה מוזרה: הסרטים בה אף פעם לא מצליחים, ובכל זאת ממשיכים לעשות אותם, כאילו למישהו ממש מתחשק להיכשל בקופות. היא גם סובלת מגרף הידרדרות עקבי: הסרט הראשון משנות השמונים נחשב לכל הפחות לפורץ דרך, הסרט השני מתחילת העשור הקודם היה כישלון מעניין, והסרט השלישי שיצא השנה? קשה אפילו למצוא את המילים לתאר אותו. אפשר להשתמש במספרים: הוא הפסיד בסביבות המאה מיליון דולר.
עכשיו, אחרי שהתאדה במהרה מן האולמות, הסרט עלה גם בדיסני פלוס, והצפייה בו על אחריותכם בלבד. אם תעשו זאת, תגלו שגם כוכביו נראים כאילו לא הבינו את התסריט ורק מחכים שהסיוט ייגמר - מדובר בחשודים מיידים כמו ג'ארד לטו וגרטה לי, כאלה שאומרים "כן" לכל הצעה פחות או יותר. כרגיל במותג "טרון", הוויזואליה מרהיבה והפסקול מדליק, אבל העלילה קוהרנטית עוד פחות מהרגיל, והתוצאה רנדומלית, מקושקשת, מתישה ומייגעת. ובכל זאת, עולם כמנהגו נוהג, וסביר להניח שמתישהו בעשר השנים הקרובות נקבל את הפרק הרביעי בסדרת הסרטים. אולי הפעם זה יצליח.