"על כלבים ואנשים", סרטו של דני רוזנברג ("החייל הנעלם") שנע על הגבול שבין בדיוני ותיעודי, הוא ניסוי אמיץ מספיק כדי לקרוס לתוך עצמו ולהיגנז, כך שכמעט מפתיע שלא רק שהסרט קיים, הוא גם לגמרי עובד.
הסרט צולם בניר עוז ובקיבוצים נוספים באזור בסוף 2023, לא זמן רב אחרי הטבח, והוא תופר מסגרת עלילתית על נערה שמחפשת את הכלבה שאיבדה כשנמלטה מביתה עם תיעוד אמיתי של ההרס, הטראומה והניסיון לקום מתוכם. זה מסע מרסק לב אבל גם קתרטי בדרכו בין תחושות שונות וסותרות, בין אימה ונחמה ובין תקווה לייאוש תהומי. זאת ועוד, הוא עושה את כל זה בלי ליפול למלכודות המתבקשות של נצלנות, פומפוזיות יתר או זעזוע לשם "ההסברה".
הגיבורה, דר, משוטטת בקיבוץ ובשטחים סמוכים ופוגשת את האנשים שנשארו בקיבוץ או שבחרו לחזור מסיבות שונות. היא שומעת את הסיפור שלהם ומלווה אותם לזמן מה בשגרת יומם. הדמויות הללו הם אנשים אמיתיים המגלמים את עצמם, אך הגיבורה עצמה היא דמות בדיונית ומתוסרטת. הכלבה האבודה היא שמוציאה את דר למסע הזה, אבל היא איבדה גם את אמא שלה, שאולי נחטפה ואולי נרצחה - והחיפוש אחריה כולל גם קריאה ביומנים שכתבה האם בצעירותה וצפייה כמעט בולמוסית בסרטוני זוועה בתקווה לקצה חוט.
השחקנית אורי אבינועם חתומה על הסרט גם כתסריטאית לצד רוזנברג ואיתי תמיר, קרדיט שמרמז כי הסיפור נכתב במידת מה תוך כדי תנועה ונסמך על היכולת שלה להגיב, להקשיב ולתת קונטרה לדמויות שפגשה בדרך. היא באמת מצוינת בסרט, בין אם כשחקנית באילתור / מראיינת שמחברת באלגנטיות בין התסריט לתיעוד ובין אם כשהיא נותרת לבדה ומביעה הכול בעזרת מבטים, תגובות ותנועות. אבינועם זכתה לאחרונה בפרס אופיר לשחקנית משנה על הסרט "כי את מכוערת" והיא מוצלחת גם בו, אבל ההישג שלה בסרט הזה הוא מעל ומעבר למרשים.
מה שהופך את הסרט לבאמת מיוחד, וגם מצדיק את ההפקה הזריזה והנפיצה שלו, הוא הדרך שבה הסרט מתעד זמן ומקום מסוימים בזמן אמת. לא רק בתוכן המצולם, אלא גם בנקודת המבט המורכבת שלו על הסיטואציה. זה תיאור מרובה שכבות ופנים שתופס היטב את התקופה שבה הוא נוצר, כזו שיש הרבה סיבות להעדיף לשכוח, ובהתאם היה קשה עד בלתי אפשרי לתאר נאמנה בתסריט שנכתב בדיעבד.
גרסה מוקדמת של הביקורת פורסמה באוקטובר האחרון, במסגרת סקירה של פסטיבל חיפה. היא מובאת כאן מחדש, בשינויים קלים, לרגל עליית הסרט לאקרנים.