רגע לפני יום ההולדת השישים שלו, נחשף החודש שמו של הסרט האחרון (לכאורה) של קוונטין טרנטינו כבמאי - "The Movie Critic". פרטי העלילה עדיין לא ידועים, מלבד הזמן והמקום (לוס אנג'לס, שנות השבעים) והעובדה כי גיבורת הסרט היא אישה. כל אלה הובילו רבים למסקנה שהסרט יתבסס במידת מה על דמותה של מבקר הקולנוע האגדית פאולין קייל. וזו לא הפעם הראשונה ששמו של אחד מגדולי הבמאים הפעילים כיום עומד לצד שמה של המבקרת חדת הלשון וחסרת הפחד. הפעם הקודמת הייתה בהקשר שונה לגמרי.
ספר העיון הראשון שכתב הבמאי, "Cinema Speculation", יצא לאור בנובמבר האחרון. קייל הוזכרה בו כמי שעוררה בו השראה לכתיבת הספר, שהוא בעצם הפעם הראשונה שטרנטינו חוצה רשמית את הקווים בין יצירת קולנוע וכתיבה עליו. הגיוני ואפילו סביר שהעבודה על הספר ועל התסריט נעשו במקביל, או לפחות השפיעו האחד על השני. מדובר באסופה של מאמרים המשלבים ביקורת, תיאוריה קולנועית והיסטוריה אישית של הבמאי-סופר. לא פחות מ-900 סרטים מוזכרים ב-400 עמודיו, 12 מהם זוכים לפרק משלהם - כולם סרטים אמריקניים משנות השבעים בהם צפה טרנטינו הצעיר, ביניהם "הארי המזוהם", "גברים במלכודת" ו"נהג מונית".
"בנוסף להיותו אחד מיוצרי הקולנוע העכשוויים המוערכים ביותר, קוונטין טרנטינו הוא ככל הנראה חובב הקולנוע המדבק ביותר בהתלהבותו שחי כיום", מכריז התקציר הרשמי של הספר ומספק לנו הגדרה יפה ומדויקת לפועלו של טרנטינו כסינפיל - מעריץ הקולנוע האולטימטיבי.
עוד לפני שהתחיל לביים סרטים בעצמו, טרנטינו קנה לעצמו שם בלוס אנג'לס כטיפוס אובססיבי עם ידע קולנועי עצום, כזה ששווה לבקש ממנו המלצות. את הידע הרחב הזה הוא החל לאסוף כבר בגיל צעיר מאוד - אחד מהזיכרונות המוקדמים ביותר שלו הוא צפייה במערבונים בקולנוע עם סבתו, בעוד אביו החורג, קרטיס זסטופיל, לקח אותו איתו לראות סרטים למבוגרים כבר בגיל חד ספרתי. שנים אחר כך, כשעיבד את התסריט של "היו זמנים בהוליווד" לספר, טרנטינו הכניס את דמותו של האב החורג לסיפור, אי שם בין שרון טייט של מרגו רובי לדמויות הבדיוניות שגילמו ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט. בהמשך, כחובב קולנוע צעיר, הוא אפילו ויתר על לימודי קולנוע פורמליים ובחר במקום בעבודה כסדרן בקולנוע פורנוגרפי ובהמשך כמוכר בספריית וידיאו, שם עבד במשך חמש שנים.
כבמאי, טרנטינו לא טורח להסתיר את הצד הגיקי שלו ואת נטייתו לצטט או ממש להעתיק מהסרטים והז'אנרים האהובים עליו. למעשה, הוא ממש מתענג על זה - הוא מאתגר את הצופים לחפש רפרנסים, מחוות או אפילו שוטים משוחזרים מסרטי עבר ביצירה שלו. כל סרט חדש שלו מהדהד סרטים אחרים, שמעריציו המושבעים ימהרו לראות כדי להשלים את הפאזל. לדבריו, "אמנים גדולים גונבים. הם לא עושים מחוות". גם המשפט הזה, אגב, הוא סוג של מחווה: מדובר בפראפראזה על "אמנים טובים מעתיקים. אמנים גדולים גונבים" - ציטוט מפורסם של פבלו פיקאסו.
החיים כציטוט
בעולם הפנימי של טרנטינו, סרטים מז'אנרים "נחותים" - סרטי אימה זולים, מותחנים אפלים ואקשן מטורלל - חיים בשלום ובהרמוניה לצד הקלאסיקות הגדולות והמוערכות ביותר בתולדות הקולנוע. האהבה לקולנוע בפרט ולתרבות פופולרית בכלל מחלחלת אל כל השכבות של סרטיו, מדמויות שמצטטות דיאלוגים מיצירות אחרות דרך פוסטרים של סרטים המופיעים לפתע בתפאורה וסצנות המשוחזרות בשלמותן ועד לדמויות שמזכירות בשמם סרטים ספציפיים או מדברות על סרטים, שירי פופ או סדרות טלוויזיה.
קחו למשל את "להרוג את ביל". שני הסרטים תחת שם זה - טרנטינו סופר אותם יחד כסרט אחד - גדושים ועמוסים באזכורים מכל הבא ליד: "האזרח קיין", "המחפשים" של ג'ון פורד, "מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן", סדרת הסרטים היפנית "Lone Wolf and Cub", צ'ארלי בראון מ"סנופי" ואינספור סרטי אמנויות לחימה. כשהיא מגיעה להתעמת עם אויבת מהעבר, או-רן עטוית הקימונו, ביאטריס קידו, הכלה, לובשת חליפה צהובה שלבש ברוס לי בסרטו האחרון, "משחק המוות". הפגישה המחודשת ביניהן נפתח בנעימה שהלחין אניו מריקונה לסרט "המוות רוכב על סוס", פגישה שאחריה מחסלת ביאטריס את כל פמליית הלוחמים של או-רן, העטויים מסכות זהות לזו של הסיידקיק קייטו מהסדרה "הצרעה הירוקה", שגילם, איך לא, ברוס לי. הקרב מתקדם בשלל שוטים ופעולות שהופיעו קודם לכן בסרטים שטרנטינו אוהב: ניסיון חניקה מתוך "Deep Red", ביתור גופה מתוך "Ichi The Killer", הקרב בין הצלליות מתוך "Samurai Fiction" או שוט של דימום מהעיניים מתוך "City Of The Living Dead". הקורבן / מקור ההשראה העיקרי הוא מותחן אקשן יפני מהסבנטיז בשם "Lady Snowblood", שמצוטט לאורך כל הסרט ובמיוחד בקרב הסופי של או-רן וביאטריס.
עוד כמה דוגמאות נבחרות: עלילת "כלבי אשמורת" דומה מאוד לזו של המותחן תוצרת הונג-קונג "City on Fire", שטרנטינו שיבח והזכיר כמקור השראה עבורו. אחת מסצנת הרצח ב"ספרות זולה" הושאלה מסצינה בסרט "הטוב, הרע והמכוער", בעוד דמותו של ברוס וויליס בסרט שואבת השראה מגיבור הסרט "חופי הכרך". הסרט "ג'קי בראון" מבוסס על ספר בו שמה של הדמות הוא ג'קי ברק, אבל שמה שונה בסרט כמחווה לשחקנית הראשית בו, פאם גריר, המוכרת גם ככוכבת סרט הבלאקספלוטיישן "פוקסי בראון". ועוד לא דיברנו על "ג'אנגו ללא מעצורים", שכבר בשמו מצדיע למערבון ספגטי משנת 1966, ועל הדרך מביא את כוכב הסרט המקורי להופעת אורח קצרה.
ויש גם את הרגעים שבהם הדמויות עצמן צופות בטלוויזיה או בקולנוע. הפריים שבו הכוכב הדועך ריק דלטון מצביע על הטלוויזיה בהתלהבות כבר הפך למם באינטרנט, אבל המחווה היפה יותר לחווית הצפייה ב"היו זמנים בהוליווד" היא הסצנה שבה השחקנית שרון טייט, כלומר, מרגו רובי בתור שרון טייט, מבקרת בבית קולנוע רנדומלי בלוס אנג'לס כדי לצפות בסרט של שרון טייט (האמיתית) - ומתמוגגת לשמוע את הקהל צוחק ונהנה מההופעה שלה. זאת מחווה יפהפיה לשחקנית שחייה נגדעו בטרם עת ובאכזריות בלתי נתפסת, כשבהמשך הסרט טרנטינו משתמש בכוחו של הקולנוע כדי ליצור עבורה גורל אחר, טוב יותר. זה גם מה שהוא עושה ב"ממזרים חסרי כבוד" כדי להעניק לצעירה יהודייה נקמה מדומיינת ומושלמת בבכירי המפלגה הנאצית: שושנה, שמשפחתה נרצחה על ידי "צייד היהודים" האנס לאנדה בתחילת הסרט, הופכת את בית הקולנוע הפריזאי שלה - מכל המקומות - למרחץ דמים כשהיא מעלה אותו באש על כל יושביו בזמן הקרנה של סרט תעמולה נאצי. על הדרך, היא מופיעה על המסך בפנים גלויות - גדולה ומאיימת כל כך שהיא מעוררת אימה אפילו בליבו של אדולף היטלר.
"הזקן המשוגע מהקולנוע"
אפשר לטעון שהזהות הכפולה הזו, של יוצר ומעריץ קולנוע, היא אחת מההשפעות הרבות שטרנטינו שאב מבמאי הגל החדש הצרפתי, כמו פרנסואה טריפו וז'אן לוק גודאר. הגל החדש הצרפתי צמח מתוך כתב העת המיתולוגי "מחברות הקולנוע", עם במאים שהחלו את דרכם המקצועית כמבקרי קולנוע שצפו, ניתחו והתעמקו ביצירות קולנועיות באותה רצינות שהושקעה עד אז באמנויות "גבוהות" יותר, כמו ספרות ותיאטרון. ככותבים הם ניסו לערער על ההגדרות של "יצירות מופת" או גבוה ונמוך, וכיוצרים שברו מוסכמות אמנותיות באותה התלהבות ושאבו את ההשראה העיקרית שלהם מיוצרים הקולנוע שהקדימו אותם. קשה לומר שהסרטים של טרנטינו דומים לשלהם, אבל משהו בגישה שלהם דבק בו והשפיע עליו, גם כשעבר מסרטי אינדי קטנים להפקות ענק הוליוודיות. כבונוס, לחברת ההפקות שהקים טרנטינו ב-1991 הוא קרא A Band Apart, משחק מילים על סרטו של גודאר Bande à part.
כמו כל מעריץ קולנוע אובססיבי שמכבד את עצמו, לטרנטינו יש גם פודקאסט. בשנה שעברה עלה לאוויר פודקאסט משותף שלו ושל ריצ'ארד אבארי, קולגה משכבר הימים -"The Video Archives Podcast", כשמה של ספריית הווידיאו בה עבדו יחד. בתוכנית הם חוזרים לסרטים שבהם צפו יחד בצעירותם - שוברי קופות, חביבי מבקרים וגם כותרים נשכחים במיוחד. הפודקאסט והספר נותנים יחד מושג מכובד על טעמו של הבמאי וההמלצות שהייתם מקבלים ממנו אם הייתם פוגשים בו בשנות השמונים, אבל לא נדיר לקבל ממנו גם המלצות חדשות על סרטים טריים. כך, למשל, הוא הכתיר את הסרט הישראלי "מי מפחד מהזאב הרע?" לסרט השנה שלו ב-2013, ולאחרונה קיבלנו ממנו פירגון חד משמעי ל"אהבה בשחקים: מאווריק": "הוא היה פנטסטי, ספקטקל קולנועי מהסוג שכמעט חשבתי שכבר לא ייצא לי לראות. זה היה פנטסטי".
קשה שלא לתהות - כשטרנטינו מצהיר שצפה ב"מאווריק" על מסך הקולנוע, האם במקרה זה היה באולם כלשהו ברשת פלאנט או סינמה סיטי? כבר לא כל כך נדיר לתפוס את הבמאי הדגול בהקרנה של בית קולנוע מקומי, כפי שקרה לא מזמן במחווה שאירגנו בסינמטק תל אביב לג'אלו, ז'אנר האימה והמתח שצמח באיטליה בשנות ה-60-70. עדיין לא ברור עד כמה טרנטינו רציני לגבי ההבטחות לפרוש אחרי 10 סרטים, אבל ציטוט קצר מראיון שהעניק ב-2005 רומז מה הוא, אולי, מתכנן להמשך: "התוכנית שלי היא לפתוח בית קולנוע באיזה עיר קטנה ולנהל אותו. אני אהיה הזקן המשוגע מהקולנוע". בקרוב בקריית שמונה או ברחובות?