קרה המקרה ושתי סדרות על יפו עלו בזו אחר זו בתאגיד. הראשונה, "יאפא" היא מותחן פלילי טעון ששואב ממרקם החיים העדין בעיר ישראלית מעורבת. השנייה לא יכולה להיות רחוקה יותר משם: "כל האימהות משקרות", שעלתה אמש (שני) בכאן 11, היא קומדיה אנושית על, ובכן, אימהות, פחות או יותר בורגניות, שמתמרנות בין מה שהן רוצות לבין הקלפים שהחיים חילקו להן. כן, זאת יפו, אבל לא צריך לעבוד קשה מדי כדי לדמיין אותה נמכרת לעולם ומצטלמת בסיאול, ברלין או שיקגו בלי יותר מדי התאמות.
הגיבורה של הסדרה היא מאיה מרון ("כנפיים שבורות") בתפקיד קאמבק, שדמותה עונה דווקא לשם הגברי אלי (אליענה? אלישבע? אליזבת?), אם חד-הורית לנער בחטיבת הביניים שחיה בעצמה כמו מתבגרת, חסרת עניין בעולם החיצוני או בחיי חברה, שורצת על הספה וישנה עליה ומבחינתה לשחק בפלייסטיישן עם הבן איתמר. הצרה: המחנכת שלו מזמנת אותה לשיחה שבה היא מגלה שגם בנה מכלה את זמנו באתגרי טיקטוקים וניסיונות ללמוד קוריאנית דרך הרשת, מגלה אפס התעניינות בחבריו לכיתה או בכלל בחיים. השיחה, פלוס אתגר טיקטוק אחד שהלך רחוק מדי, מובילה לעימות בין השניים - וכעת מרון, 24 שנים אחרי הסרט המופתי ההוא, נכנסת בעצמה לתפקיד האישה שמואשמת בידי ילדיה שהיא לא אמא מספיק טובה. מרוב דאגה היא דורשת ממנו להתייצב למפגשים חברתיים בבית הספר, ואיכשהו נגררת בעצמה ונגד כל הסיכויים לאירוע חברתי אחר שמתרחש באולם הספורט הסמוך: אימוני קבוצת כדורשת נשים כושלת, בהשראת ליגת "מאמאנט" האמיתית.
קבוצת הכדורשת היא כמובן מין קפסולה של החברה הישראלית, שכוללת בין היתר את דינה, חוקרת בכירה במכון ויצמן שמנסה לרצות את כולם ובדרך מוחקת את עצמה (אגם רודברג, "חזרות"); לסבית בזוגיות פתוחה (דיאנה גולבי, "מנאייכ"); גרושה טרייה ומלאה בחרדות (רינת מטטוב, "ביקור התזמורת"); פקחית חניה עם מזג חם שמנהלת רומן אסור מאחורי גבו של בעלה, פקח חניה אף הוא (בת אל מוסרי, "בנות כמונו"); עורכת דין ערביה שנכנסת במפתיע להיריון נוסף (רבאקה תלחמי, "מונא"); ואם צעירה שעוד לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה (רוני שלו). לקאסט הבאמת-חלומי הזה מצטרף צחי הלוי כמאמן הקבוצה ואקס ספק-מיתולוגי של אלי מלפני עשור וחצי (האם הוא גם אבי בנה?).
מצב החיים הפרטיים כמצב הקבוצה, ולהיפך: מופת של מפסידנות. לא רק שהקבוצה גרועה אלא שנדמה שלרוב השחקניות גם לא ממש אכפת מזה אלא בעיקר מהמפגש החברתי, להוציא בעיקר את דינה, שבינה לבין אלי נרקמת איזו ברית משונה. עוד קשה לראות את זה מארבעת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, אבל יש להניח שבחציה השני של העונה "כל האימהות משקרות" תציית יותר למוסכמות המקובלות של סרטי ספורט על קבוצות מפורקות שחבריהן לומדים לשתף פעולה זה עם זה ולהתגבר על הקושי בחיים האישיים כדי להביא להצלחה ספורטיבית מפתיעה נגד הקבוצות המבוססות והיהירות יותר.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
את "כל האימהות משקרות" יצרו יעל כץ, נעם נבו ונטלי מיכאלשווילי-דרור, שאחיה, השחקן שלום מיכאלשווילי (שלישיית מה קשור) גם מגלם כאן את בן זוגה של דינה. בכסא הבמאית יושבת עטרה פריש, היוצרת של "המפקדת" עטורת השבחים ואחת הסדרות הגדולות של תאגיד השידור. כמו בסדרה ההיא, גם כאן היא מתארת אקס-טריטוריה שאולי מזוהה עם מאצ'ואיזם (ספורט קבוצתי במקום מחנה צבאי) אבל בתוכה נשים מדברות עם נשים על הכול בלי פילטרים, יש פחות שיפוטיות, והגברים נמצאים בשוליים, אם בכלל (ומעניין שהיא עולה בתאגיד במקביל לעונה השנייה של תכנית המערכונים "מי זאת", שמבוססת על גישה דומה).
ועם זאת, "כל האימהות" מתנהלת באווירה אחרת לגמרי מ"המפקדת", נורמלית ונינוחה הרבה יותר (החיים פחות דרמטיים בגיל 40 פלוס מאשר בגיל 20). אין לה שום יומרות לדבר על "המצב" או לטלטל את הציבור והיא גם לא נושאת על גבה את כל המטענים הלאומיים שסדרה על צבא נושאת על גבה. זה לא שהיא במשקל נוצה, והיא כן מתמודדת עם נושאים מדכדכים כמו זוגיות מתעללת, חרדה חברתית והעלבון של ההתבגרות. איכשהו, היא מוצאת את הדרך לעשות את זה ללא יותר מדי מועקה או מתח מכבידים. זה אפילו אנדרסטייטמנט: "כל האימהות" מהנה מאוד, אינטליגנטית וקצבית (עם פרקים שכולם בני פחות מחצי שעה, עוד נקודה לזכותה).
התבנית, אמנם, צפויה למדי, וקשה להגיד שבחצי הראשון של הסדרה יש יותר מדי הפתעות עלילתיות או משהו שלא ראינו כבר. אחד הפיצויים הוא אמנותי: כדי להאיר את הרעיונות שבמוקד הסדרה, פריש עושה שימוש מיטבי במשחק הספורטיבי - בתחושת הכישלון החוזר, בקושי להדביק את הפערים, וגם במאבק מול היריבות. בפרק הרביעי מוצאת עצמה הקבוצה מתחרה מול חניכות במכון וינגייט שצעירות מהן בשני עשורים או יותר, ובידיהן הכוח הפיזי, הנעורים, המיומנות, היופי והעתיד - שיקוף אכזרי של כל מה שאי אפשר לנצח אותו.
כל זה עשוי טוב ויפה, אבל מה שהופך את "כל האימהות" לקצת יותר מאשר עוד סדרה טובה אלה השחקניות המצוינות שלה. מאיה מרון פשוט מצוינת כאאוטסיידרית הראשית, ומזכירה איזו שחקנית ענקית היא. אגם רודברג, שכבר ב"חזרות" השתכנענו שהיא שחקנית נהדרת, ממש שובת לב כמי שמחזיקה את כל העולם על הכתפיים למרות כל הבוז שהיא סופגת. בת אל מוסרי כובשת כל סצינה שהיא נמצאת בה, וגם שאר חברות הקבוצה זוהרות כל אחת בתורה. קל לנחש שרגע עוצמתי של כל שאר בנות הקבוצה יגיע בחציה השני של העונה: זה קאסט כל כך טוב, שהוא פשוט חייב לנצח.
פרקים חדשים של "כל האימהות משקרות" משודרים מדי שני וחמישי ב-21:30 בכאן 11.