עם יד על הלב, חבל שלא היה ליד עומר אדם מי שיגיד לו את האמת

"יש יותר מדי שירים היום", הוא שם אחד השירים מהאלבום החדש של עומר אדם "חלק מהנצח", שכולל 17 כאלה. זה האלבום הרביעי שלו תוך שנתיים וחצי (מיוני 2023) ובסך הכול הוציא בזמן הזה 58 שירים חדשים. אכן יותר מדי. באלבום החדש של דודו טסה יש 18 שירים. דודו אהרון הוציא 16, ועוד רגע פסח ואייל גולן ופאר טסי צפויים להפציץ עם אלבומים חדשים, כשהקודמים שלהם כללו 15-22 שירים. מי מסוגל להכיל כזו כמות של חומר. או כמו שכתב ושר בזמנו מתי כספי: כמה שירים אפשר להמציא בכלל?

קונספט היצירה של האלבומים של עומר אדם ודודו טסה דומה. אדם הסתגר במתחם אולפנים ליד טולוז שבצרפת עם היוצר טל קסטיאל והמפיקים נאזים חאלד הצרפתי ועדן אטד. טסה התבודד באי ביוון עם עלמה זוהר כיוצרת שותפה ועם איש הסינתיסייזרים, המקלדות והמחשב יונתן דסקל . שניהם, אדם וטסה, ניסו להתנתק מישראל העכשווית, שנעה נפשית בין מלחמה אחת לשנייה, בין משבר פוליטי מתמשך לבחירות, מול תקשורת שמטיפה לאחדות אבל מפלגת בשביל הרייטינג. התוצאה היא שחרור יצירתי ושני אלבומים שמציפים את הקהלים שלהם במוזיקה חדשה, שלפחות שליש ממנה הייתה נערכת החוצה, לו לאלבומים האלה היה מפיק מוזיקה חיצוני עם חוש ביקורת וטעם.

רוב האלבום של עומר אדם מוקדשים לשירי פרידה ולב שבור, בהם הוא צועק וזועק כמו שרק הוא יודע. אולי כי זה מה שהוא עדיין מרגיש באמת אחרי הפרידה מיעל שלביה, ואולי כי זה מה שהקהל שלו מצפה ממנו לקבל, ואולי כי אדם נהנה לראות את כתבי הרכילות יושבים ברשתות החברתיות באמצע הלילה (האלבום שוחרר בחצות) ומעלים ציטוטים של טקסטים שלא הוא כתב, כדי לראות עד כמה הוא "נכנס" בפרודה איתה כל כך קיווה להתחתן. כן כן, להתחתן. יש לו כאן שיר בשם "בן 32" שמספר על החתונה שתכננו ביוון (וכמובן על הפרידה). הוא חידש את "להינשא הלילה" של יניב בן משיח כרצועת בונוס. וכשמאזינים לאלבום הזה ברור שעומר היה מוכן ובשל למסד את הקשר, אבל נעזב.

השירים הטובים ב"חלק מהנצח" מרוכזים באמצעיתו: "לילות יפים" עם האחים גל ורואי אדם הוא אחלה שיר חפלות ומועבטים, משמח, מרקיד, מבדר. "שירתו של החורף", שעומר כתב והלחין עם עזרה מגל וקסטיאל, מביא למקסימום את הכול: טקסט, לחן, עיבוד וכמובן ביצוע קולי מושלם. שתי בלדות, "פינה של שקט" ו"מישהו שמזכיר אותי", היו יכולות להיות השירים הכי יפים כאן. שתיהן נהנות מלחנים וטקסטים נאים, אבל אז עומר פותח את הקול וצועק. אני מאוד אוהב את הצעקה שלו, אבל לא בכל מקום היא מתאימה, גם אם הוא מרגיש שהיא באה מהמקום הכי אותנטי. מפיק מוזיקה סמכותי יותר היה אומר לו, בשני השירים האלה אל תפתח, תשאיר אותם שקטים. ב"ריו דה ז'נרו" הלטיני מתעוררת אופציה לצאת מדיכאון הפרידה - הוא נדלק על יהודייה ברזילאית בשם מריה בקרנבל, אבל בשיר "מאפיה" מתברר שהמרחק ביניהם מונע מהרומן להימשך. לקראת סוף האלבום מגיע "אבא, אבא, אבא" השיר הכי אמוני שלו מאז "מודה אני", אבל אין מקום להשוואה.

עומר אדם הוא הזמר הכי מצליח בארץ. האלבום הקודם והלהיט "מלכת הדור", כשברקע הפרידה המתוקשרת, הביאו אותו מפארק הירקון לאצטדיון רמת גן. "חלק מהנצח" ממשיך לרכוב על אותו הגל. השיר שפותח אותו, "משפחה וכבוד", אמור להיות הלהיט הגדול ממנו. ייתכן מאוד שהוא יהיה, ייתכן שגם הוא יהיה שיר השנה ברדיו, אבל לא בטוח שיש כאן שירים שיהפכו להיות חלק מהנצח.

בסוף 2017, לפני כמעט עשור, כתבתי על דודו טסה שהוא "זמר העשור", כלומר מי שהוביל את הרוק הישראלי בין סוף שנות האלפיים לסוף העשור שעבר (על ידי כך שהביא לשיא את החיבור בין רוק למזרחית). מאז הוא הוציא עוד שני אלבומי אולפן (אחד מהם משירי המשורר אלי אליהו), את השלישי של הכווייתים, אלבום עם ברי סחרוף ואת פרויקט "ג'ארק קריבק" עם ג'וני גרינווד וזמרים ערבים, שמופע ההשקה שלו, בקיץ שלפני המלחמה, יצר אשליה מתוקה עליה נכתב כאן בתמימות: "אולי יום אחד דודו טסה עוד יביא את השלום" - פרויקט שסבל מאוד מנחת זרועם של ארגוני החרם על ישראל.

כאמור, המלחמה שלחה את טסה לשבוע באי ביוון עם עלמה זהר ויונתן דסקל והתוצאה היא "אי", אלבום בן 18 שירים, וכאמור, כמעט שליש ממנו היה אפשר לחתוך החוצה ולהישאר עם אלבום חד באמת. הוא נפתח עם "עמנואל", שיר אהבה מקסים לבתו הקטנה שנולדה בשנה החולפת (עם ליווי שמרפרר ל"שבלול" של איינשטיין וחנוך), ומסתיים עם "מתקשר וסוגר" העצוב, על אביו אבטליון, שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. בטווח הנפשי הזה, שבין הולדת הבת, מות האב ואימי המלחמה, נמצא דודו טסה של האלבום הזה.

למשל, ב"שיר אהבה טרי (חיים אחרים)" הוא מתחיל עם הקלאסיקה של שלמה גרוניך, אבל אז חותך לטראומה, בשיר הכי חזק באלבום: "הבתים שמתפרקים... כשהטילים נופלים בלילה, הכול כאן אפר ואבק... והילדים והפחדים... אסון ועוד אסון ועוד אסון... והמקום הזה הוא בית, ולפעמים הוא גהינום", ובהמשך הוא שוקל לברוח לברלין או קופנגן (כמו גיא ויהל). השיר הזה יגרום לשערות לסמור גם כשמאזינים לו באלבום וגם כשטסה ישיר אותו בהופעות. ומיד אחריו הוא לא מתאפק ושר על "זמרת מביירות", כולל שורה בערבית (ערין חסון), שאומרת "לאן הלכת? תישאר מולי" בשיר שהולך ונהיה דרמטי. טסה ממשיך להיות מלחמתי ב"הבור", שר בו על טראומה ופוסט טראומה, שכתב אלי אליהו על אביו במלחמת יום הכיפורים, מהשירים שהם פוליטיים מבלי להכריז עליהם ככאלה. כזה הוא גם "בית ביפו" הקצבי והגרובי, שמדבר דווקא עכשיו על דו-קיום יהודי-ערבי שנשמע כמו חגיגה, אבל לא שוכח להגיד: "אנחנו הורסים הכול".

"אין בלילות האלה כלום" האלקטרוני הוא יופי של קטע לפתוח אתו הופעות. "לאחוז ולעזוב" הוא רוק פסיכדלי עשוי היטב וסוחף עם טקסט פילוסופי של אלי אליהו. חזק. ב"הלב שלה" טסה חוזר לנקודת החוזקה שלו ומחבר שירה מזרחית עם רוקנ'רול ופזמון שמסמן להיט, וכשנכנס הצ'לו של מאיו שבירו בין הפזמון השני לשלישי, ברור שיש כאן ניצחון. "מחברת כאב" (שוב אלי אליהו), מהשירים שאמורים להוביל את האלבום, מספר על כאב ההגירה ושברונות הלב של עולים ממדינות צפון אפריקה. אין מתאים מטסה לשיר אותו. ב"אמת" טסה נחשף כאיש משפחה, שהילדים קופצים עליו ונלחמים במסכים, ואשתו אומרת לו את האמת. אחרי שעשה קריירה משירים על לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה, יפה לגלות אצלו גם את הצד השני, אלא שהשיר עצמו לא מתעלה והופך למעין פשרה של רוק במיד טמפו בליווי כלי קשת.

השיר הכי יפה כאן הוא "יש והערב" (מילים: יעקב רוטבליט), בלדת גיטרה אקוסטית עם חצוצרה וטרומבון עדינים, שמזכירים שטסה יכול להיות גם המשך לשלום חנוך מימי "אדם בתוך עצמו". וכמו חנוך, גם הוא מגיע למסקנה שהאהבה היא התרופה לצרות, כמו ב"בימים ובלילות" (מילים: אלי אליהו וטסה), שמדבר על כפור, פחדים, ימים בלי חוק, כאב, זאב שטורף, בלי בית, לילות ללא שינה, ואין פירוש ואין תשובה, אבל אז הוא מרים כוסית לזכר אביו, אמו ובתו וקורא לילדה נור סיפור.

"אי" הוא אלבום טוב, שכולל כמה פנינים ויכול לתת דחיפה מחודשת לקריירה של טסה, שמצטייר ממנו בפאזה חדשה בחיים, כאיש משפחה שמתגבר על טראומות ורוקר שלא שוכח את הרוקנ'רול, את המזרחית ואת הפוליטיקה שלו. הקהל שלו אינטליגנטי וקשוב ויקבל חלק מהשירים כאן בזרועות פתוחות. הרי בסוף מתרגלים להכל.