בדיוק עשר שנים חלפו מאז שיצא "איזון", אלבום הבכורה של חנן בן ארי, שהפך מאז לאחד האמנים המצליחים בארץ, עם קריירה שמסמלת את הסיפור של חלק נכבד מהציבור הישראלי, הציבור האמוני. לא סתם הוא מפרסם את חברת התעופה שנחשבת לאומית.
המפתח להבנת בן ארי כיוצר נמצא במשולש משפחה-מדינה-אמונה, כשהוא עצמו נמצא כל הזמן בתוכו ומתייחס בכתיבה האישית שלו לשלוש פאות המשולש ולהשתקפויות שלהן עליו. כמעט כל שיר של בן ארי מתייחס לחייו כבן זוג או איש משפחה, כישראלי וכאדם מאמין, לעיתים לשלושתם יחד.
האלבום החדש והרביעי בסך הכל, "לא המשוגע היחידי", מתאר את העולם של חנן בן ארי כבן דמות הגיבור הפגום, אחרי ששתיים מפאות המשולש ספגו מכה קשה. הגירושים מאשתו והתפרקות התא המשפחתי על שבעת ילדיו, וישראל של אחרי המלחמה הטראומטית, כששתי המכות האלה גורמות לו להיאחז, וכהרגלו גם לשאול שאלות, את הפאה השלישית, את האמונה.
אם באלבומו הקודם "יש כאן יותר מזה", שיצא ביוני 2023, כבר החלו להיראות הסדקים, למשל כשהוא בכה לבד ברכב ב"עטלף עיוור" - ב"לא המשוגע היחידי" זה כבר בן ארי החדש, הגרוש, שאוסף את השברים, הן של הזוגיות והן של המדינה, מחפש את עצמו בסיטואציה הלא מוכרת של חייו, מבקש לעצמו קצת שקט ומתנחם בזרועות המוזיקה.
זה קורה כבר בשיר הפותח והקצבי "רק התחלנו", בו הוא שר "איך שימחתי את כולם, עכשיו הלב חייב לנוח", ומוסיף את האלמנט החזק ביותר בכתיבה שלו, הכנות: "גם כשיצא לי השד, את אמרת לי: אתה לא מפחיד אף אחד / אז טסתי קרוב אל השמש, נשרפתי, מתוך השריפה שיר נולד".
הכנות של בן ארי והיכולת לחשוף את עצמו מבלי לחשוש להיפגע, מובילה את שיר הנושא, "לא המשוגע היחידי", שמתאר בשירה וראפ את יצירת האלבום בקרוואן במצפה רמון ואת בחירת הנושאים: "תכתוב איך זה לחזור לבית ריק, איך זה שבית מתפרק". זה שיר בן ארי אופייני, שמדגים אלמנטים קלאסיים ביצירה שלו.
על רקע גרובים של היפ הופ הוא מחפש את אלוהים "בלמטה ובלמעלה" ו"בכל דבר קטן" ומתאהב מחדש במוזיקה. וכדרכו, כמי שהפך לגיבור של קהל שנע בין המסורתי לדתי, הוא מצליח גם לשקף את הקשיים שבלהיות אדם מאמין עם "קראתי תהילים ולא נושעתי, טבלתי בכל יום ולא יצאתי טהור, לא מצאתי ת'אור", וגם לצאת המלך של האנדרדוגים כמי שמדבר אל "כל הפגומים, כל הפגומות".
דמות הגיבור הפגום מככבת גם ב"לב אמיץ", בלדה אקוסטית שמתחילה, שוב, בכנות על הגירושים: "התחתנת בן עשרים, העתיד היה פתור ומשורטט, עכשיו הכל קורס לאט לאט בבת אחת", וממשיכה לקיטש לאומי-אישי: "כשאני בוכה על החייל שמת באמת, אני בוכה על ילדיי", ומיד אחר כך שורת המפתח שמשלבת כנות וקיטש: "אני הרגתי את הגיבור שהם רצו להעריץ, freedom, לב אמיץ". ולקראת סיום השיר זה נהיה מתקתק עם "ילד, ילד, אני אוהב אותך", אבל אצל בן ארי גם שיא הקיטש נשמע בסוף כמו אהבה כנה לילדיו ולילד שהוא עצמו היה פעם.
מפיק הרוק הוותיק חיים שמש התייחס לא מזמן בריאיון לוואלה תרבות לבן ארי ולעידן עמדי וטען שהם עושים פופ ולא רוק. אפשר להתווכח אתו ולטעון שהכנות והאמת שדרכן בן ארי כותב, הופכות את הטקסטים שלו לרוקיסטיים בהגדרה, גם הם לא עטופים בגיטרות חשמליות רועמות, וששיר כמו "עטלף עיוור" (למשל) הוא לא פחות כואב מקלאסיקות של אביב גפן ואביתר בנאי, ששמש גילה.
מנגד, הבחירה של בן ארי באלבום הנוכחי בתומר בירן כמפיק מוזיקלי, מטה את הכף לכיוון הפופיסטי. ואין בזה רע. להפך. נדמה שבן ארי הגיע לאלבום הזה פצוע ופוצע בכתיבה שלו, שהייתה זקוקה הפעם ליד המלטפת של בירן, שתעטוף את הקשיים והדאבות שיוצאים מהגרון של חנן, במוזיקה שתנגיש אותם לקהל.
ב"אהבת חיי" בן ארי משתף שהוא מחפש אהבה חדשה שתלך איתו לנצח. ומיד מגיעה הקונטרה: ב"את ההוכחה שיש אלוהים", בלדה אקוסטית, הוא שר לגרושתו ואם ילדיו: "אשמור עלייך גם כשאני שבור לב". ב"'סתכלי למעלה" הוא מצליח ליצור המנון מנצח (עוד המנון מנצח) של רוק אקוסטי, שכולל שורות מחץ כמו "השם איתנו" ו"מזמן ניצחנו", מעין תשובה של בן ארי, בסגנונו, להמנונים שהטמיע כאן בשנים האחרונות פאר טסי. כשהוא מספר שקורא "מאה שנים של בדידות" אפשר להיזכר ב"איים בזרם" ממאיר אריאל ומנגד ב"הזמן הצהוב" מארצי. שיר שמתבקש להגביר בו את הווליום. הוא ירים בקלות את האקספו בפסח הקרוב.
אבל לבן ארי יש את מה שלמתחריו בצמרת הפופ המקומי אין, ז'אנר שירי האמונה שבאים ממקום אמיתי. אחד מצוין כזה הוא "גל עיני" הקצבי, שנשמע כאילו הוקלט מראש כדי להרקיד בטירוף פלוגות של גולני וגבעתי.
ואם כבר חיילים, הנה מגיע "אחי" עם "גולנצ'יקים פלחה"ן 97 בדרך חזרה מלבנון", מעין תשובה של בן ארי ל"פרופיל 97'" של טסי, סוג של המנון רוק-חיילים שכתב לאחיו שמשרת במילואים, מסרב לקבל ממנו מכתב פרידה ומבטיח לו שישמע את השיר ולא ביום הזיכרון, עם אלמנטים כמו ו"ואז אתה תיקח את הגיטרה, ותנגן בשקט עיר מקלט". לא מהשירים הכי גדולים של בן ארי, אבל בטח מהאישיים והאמיתיים ביותר, והוא יעשה את העבודה.
את בלדת ההודיה "היום קמתי שמח" בן ארי הוציא בינואר 2025 עם חזרת החטופות מהשבי. את שיר התפילה "השיבנו" הוא הוציא באוקטובר 2025, עם חזרתם של עשרים החטופים החיים האחרונים. שני הרליסים האלה, שמופיעים באלבום החדש אחד אחרי השני, מעידים לא רק על ניהול מוקפד של הקריירה, אלא גם על יצירה מכוונת מטרה, או לכל הפחות מחשבה שאומרת, את השיר הזה אני אשמור לרגע המתאים. בן ארי בעשור האחרון הוכיח שהוא מהאמנים החכמים, מאלה שיודעים להתנהל נכון, לתכנן, לחשוב קדימה, והסיפור של שני השירים האלה הוא דוגמה מאלפת.
ב"עכשיו כן", שמתחיל בלדת פולק אקוסטית ומתפתח לגרוב חביב, הוא שר שגילה את דילן, ולא מתבייש להכריז: "אני מחפש חדר פנוי במלון הנצח, פעם לא חשבתי, שיש בו מקום עבורי, עכשיו כן", שורה שמעידה על האגו של בן ארי ועל איך שהוא תופס את עצמו כאמן, כאחד מהגדולים. רק הזמן יגיד אם הוא צדק. בהמשך הוא חוגג על הגרוב וחורך את הגרון בביצוע סול עם השורה "אלף ספקנים לא יצליחו לכבות את האהבה, את הלהבה הזאת", אחד הרגעים היפים באלבום.
"רוזמרין", השיר שחותם את האלבום, הוא נבואה מודרנית, על תחיית המתים, ילדים שישובו מהקרבות, נדודים שיגיעו לקיצם ותקווה בת שנות אלפיים. זה שיר אהבה לאנושות של יוצר שמשים עצמו כנביא, כלומר כמי שאלוהים מדבר דרכו עם בני האדם. אם תשאלו זמרים ויוצרים, זו מהותה של המוזיקה. כשהם שרים הם מרגישים במקום גבוה יותר, במעין תפילה. כשהם יוצרים, הם חשים שהשראה אלוהית זרמה עברה אצלם, שהשיר שנשלח מלמעלה חיפש איך להיוולד דרכם לעולם, כמו שאמר מאיר אריאל.
הלהיטים הכי גדולים של חנן בן ארי, שיצאו בין 2019 ל-2022 ("אלוף העולם", "שמש", "אם תרצי", "אמן על הילדים", "חולם כמו יוסף") והפכו אותו לזמר מהמצליחים כאן, לא גובשו לאלבום, אולי כי אלבומים היו אז פחות באופנה. "לא המשוגע היחידי" הוא האלבום הבוגר והשלם ביותר שלו עד כה, שמספר סיפור חיים של יוצר מוכשר כמו שד, שיודע לתרגם מצוקות קשות לאסופה שמעניין להתעמק בה. יש כאן שלושה-ארבעה שירים שייכנסו לרפרטואר הקבוע שלו וילכו איתו הלאה. ואת כל השאר יוכל הקהל המכור לקבל מבן ארי במופעי ההינדיקים.