בשנים האחרונות ספגה תעשיית התרבות הישראלית חבטה אחר חבטה: מהשיתוק של ימי הקורונה, דרך הטלטלה בעקבות המהפכה המשפטית ועד למלחמה בעזה. אלא שהמערכה מול איראן הרגישה עבור אמנים ויוצרים רבים כמו מכת שקשה להתאושש ממנה. עבור חלק מהאמנים והיוצרים, לא מדובר רק באובדן פרנסה או בביטול הופעות, אלא בפגיעה ישירה בבית האישי שלהם ובנפש. כעת, שבעה אנשי תרבות מעולמות הבמה, המסך והאומנות חושפים במונולוגים מרגשים ומטלטלים את האובדן, הטראומה והחיים בצל מציאות שהחריפה מעבר לכל דמיון.
1. הברק שהיכה פעמיים
תמר בלס, בת 30 מתל אביב (במקור מירושלים), זמרת, מוזיקאית ומפיקה בפסטיבלים ואירועי תרבות
"ביום הראשון של הסבב הקודם מול איראן, ב-13 ביוני 2025, גם ההורים שלי וגם אחותי וגיסי ספגו פגיעה ישירה בבית שלהם בתל אביב. הם איבדו את הבית שלהם ולא יכלו לגור שם. ביום הראשון של הסבב הנוכחי עם איראן, ב-28 בפברואר 2026, טיל נחת בכביש הכניסה לבית שלי שנמצא במקום אחר במרכז תל אביב - והחריב אותו לחלוטין. זה מרגיש קצת אישי. אמרתי לאבא שלי שאולי זה עניין גנטי. מאוד לא סביר שדבר כזה יקרה. לא האמנתי שזה קורה.
"שעתיים לפני שנחת הטיל, החלטתי עם בת הזוג שלי שאנחנו לא יכולות להשאר בדירה שלנו ועברנו לממ"ד אצל ההורים שלה. ואז בטלוויזיה זיהיתי את הבית של השכנים והבנתי שזה הבניין שלנו שעלה באש. הטיל נפל ממש על כביש הכניסה לבית שלנו. ברגע שהבנו שהטיל פגע בבית שלנו, יצאנו מהממ"ד ונסענו לבית. הייתה אווירה של סוף העולם. כל הרחוב התמלא בזכוכיות. אנשים בכו, צרחו, רצו. כאוס מוחלט. מלא אנשים במדים נכנסים בית-בית לראות אם אפשר לחלץ אנשים. אני מסתכלת על הבית ורואה אותו עולה באש, ואני מתפרקת ממש. ואז אזעקה. אנחנו נכנסות למקלט באיזור ומנסות להבין מה קורה. אנחנו בהלם וחוזרות לבית ההורים שלה".
"בבוקר למחרת הגענו שוב לדירה שלנו. בגדול, חדר העבודה, הסלון והמרפסת, שפנו לכביש, נפלו. השכן שלנו מלמטה ניסה להציל כמה שיותר דברים. נשארתי רק עם הבגדים שהיו עליי, וכל השאר נחרב. היה לנו אוסף תקליטים גדול שירד לטימיון, הגיטרות, העוּד הנדיר שקיבלתי, הפסנתר וכל ציוד הסאונד שלי - הכל הלך. בסוף לא הצלחנו להציל כלום מהבית - ודמעתי.
"האנשים בעירייה ובמס רכוש היו אנושיים ומדהימים אבל ההחלטות של מס רכוש קשות. הגשנו ארבע תביעות על תכולת העסק שלי, תכולת האולפן ובת זוגי על הקטנוע שלה שחנה איפה שנפל הטיל. אבל נראה לי שלא הולכים לעזור לי עם תביעת הציוד. החוקים שנקבעו על מס רכוש כהחלטה כלכלית - אינם בהלימה עם מה שבנאדם מאבד. אבל חברים שלנו הקימו לנו חמ"ל והתחילו לאסוף לנו דברים".
"מעבר לפגיעה בבית, המלחמה פגעה בי גם במרכז התרבות שאני עובדת בו. היה לנו אירוע פורים שבוטל. חברים שלי היו אמורים לעבוד בפסטיבלים ובאירועים ואני יודעת על כאב הלב על דברים שלא קרו. אני מתקדמת עם הוצאה של סינגל אחרי הרבה זמן שאני קפואה בגלל ה-7 באוקטובר. אני נלחמת בשיניים שזה יקרה בשארית כוחותי.
"אני מאוד אוהבת את המדינה הזאת. אם לא הייתי אוהבת אותה לא הייתי נמצאת כאן. בתור מישהי שעובדת בתחום התרבות המון שנים, אני חושבת שתרבות זה הדבר הראשון שהמדינה גוזלת ממנו. מצער אותי כי אני מאוד מאמינה בתרבות. זה דבר מקרב. מאז הקורונה ועד למלחמות אני רואה את התקציבים שמצטמצמים. זה מכניס אותך למאבק שאת לא יודעת אם בתור פרילאנסרית תהיה לך עבודה בחודשים הקרובים. פרויקטים שתכננת שיקרו לא קורים לך כי אין תקציב. זה יוצר המון תסכול. זה גם מאוד מצער אותי. אני ומי שאמור לייצג אותי, שר התרבות, לא רואים דברים באותה עין. אני חושבת שתרבות זה כוח מאוד חזק וצריך להתייחס אליה בכבוד ולעשות מה שאנחנו יכולים כדי לשמר אותה ולהגדיל אותה".
2. "חשבתי שמישל קבורה מתחת להריסות. רק בחמש בבוקר הבנתי שהיא הגופה"
גבי שיחור, עורכת וידאו, בת 50, ערכה בין השאר לתכנית התחקירים "עובדה" בקשת 12, לסדרה התיעודית "מנתחים" בכאן 11 ול"פרשת מזריק הנפט" בהוט 8
"אמא שלי רחל והמטפלת שלה מישל גרו בדירה בלי ממ"ד ובבניין בלי מקלט במרכז תל אביב. המקלט היחידי שקיים נמצא שני בניינים משם. אמא שלי, בת 90 ולא ממש הולכת, נעזרת בהליכון, אז היה ברור שכשיש אזעקה היא לא יכולה לרוץ למקלט, ותמיד אמרתי למישל 'פשוט תלכי למקלט שני בניינים ליד'. לפעמים היא הלכה ולפעמים לא. ב-28 בפברואר, אני לא יודעת למה, מישל לא הלכה. אמא שלי באותו זמן כבר הייתה במיטה לפני השינה. מישל כנראה הלכה למקום שאנחנו הגדרנו כיחסית בטוח, מסדרון בלי חלונות, אבל זה לא הגן עליה.
"אני, באותו זמן, הייתי בממ"ד אצל חבר, ושמעתי את הבום שלדעתי שמעו בכל העיר. ואז התחלתי לראות הודעות בקבוצת ווטסאפ של הבניין של אמא שלי, 'את בסדר? מה קורה?', כאילו אני מבינה שקרה משהו שם. שאלתי 'מה עם אמא שלי? מה עם מישל?'. אף אחד לא הגיב. אחר כך הבנתי שכולם היו במקלט ההוא, וככה ניצלו. אחר כך פתחתי טלוויזיה ואני רואה את הבניין של אמא שלי. ככה גיליתי שהטיל פגע בכביש שנמצא ממש מול הבניין. התחלתי להתקשר למשטרה ולמד"א ולנסות להשיג אינפורמציה, ובמקביל יצאתי לכיוון הבניין, שתוך כדי כל הזמן יש אזעקות. בשלב מסוים שוטרים אומרים לי, 'עזבי אל תלכי לשם, תלכי ישר לבית החולים'".
"אמא שלי הגיעה לאיכילוב אבל מישל לא. התחלתי לדאוג לה. היא גם לא הייתה בתל השומר. בתקשורת אמרו שיש גופה של אישה אבל לא הפנמתי שזאת היא. אני חשבתי שהיא קבורה מתחת להריסות והייתי ממש באובססיה לנסות להשיג את צוות חילוץ והצלה ולהגיד להם שיש עוד מישהי. זה היה תהליך מאוד מאוד קשה עד שבשעה ארבע-חמש בבוקר הבנתי שמישל היא הגופה. מישל הייתה מלאכית, באמת אין לי מילים לתאר את הנדיבות וטוב הלב שלה. מלאה בתושייה. לה ולאמא שלי היה הווי ובדיחות משלהן. באותו לילה אמא שלי הייתה מאוד אמוציונלית, רועדת, נסערת, אבל למרבה הפלא נראתה ממש בסדר. באופן משונה, למעשה עד היום אף אחד לא הודיע לי רשמית.
"יש הרבה מאוד אנשים בלי מרחבים מוגנים, בהם אנשים שמוגבלים בהליכה ואנשים מבוגרים. בסיבוב הראשון עם איראן, התקשרתי אז לעירייה, ניסיתי להבין איזה פתרון המדינה יכולה להציע - ואין פתרון. זה באמת בלתי נתפס בעיניי. בסיבוב הקודם אמא שלי ישנה על הרצפה במקלט העירוני כמה לילות, ואז מצאתי להם איזה סאבלט במודיעין. אחר כך, ממש חודשיים לפני האסון, חיפשתי לה דירה עם ממ"ד ומעלית. עניין הממ"ד באמת הדיר שינה מעיניי. מצאתי להן סאבלט, הן היו אמורות לעבור אליו למחרת יום פתיחת המלחמה".
"כמות הבירוקרטיה היא מטורפת. לפנינו מאבק מול מס רכוש. אני צריכה להוציא את אמא שלי מהסאבלט לאיזושהי דירת קבע. בתוך האירוע הזה לא היה שום סיכוי אובייקטיבי שאצליח לעבוד. הייתי באמצע פרויקט שבתחלתי לפני המלחמה עם איראן, עם דדליין היסטרי לתחילת אפריל, של עריכת פיילוט לסדרה לתאגיד על צוואות. מאוד מורבידי. כמובן שעצרתי את כל העבודה.
"באופן כללי המצב של התעשייה שלנו לא משהו. יש הקפאות של פרויקטים. התקציבים מאוד מאוד ירדו. הכל באיזה מין 'הולד' כזה, מחכים לראות מה יהיו הגחמות של הממשלה. אתה יודע, עם חוק התקשורת של קרעי והאיומים על התאגיד. אז המצב בשנה האחרונה בכלל קשוח מאוד. אין עבודה כמו שהייתה. הכל כזה קצת נעצר. עכשיו זה הקצין.
"אני כל הזמן מגלה עד כמה המצב שלנו קשה ומסובך. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלי צבא של חברות, זאת באמת משפחה שנייה. כל אחת לקחה תפקיד. הן פשוט הקיפו אותי במהלך הימים הראשונים, מכביסה, דרך חיפוש דירה לעד התמודדות עם מס רכוש. אני לא יודעת איך בן אדם אמור לעשות את זה לבד, תוך כדי טיפול באמא שלו ולנסות להתאושש מהאסון הזה בזמן שהמלחמה נמשכת".
3. "העיפו אותי מהמקלט"
מאיה מדג'ר, שחקנית, בת 46, שיחקה בין השאר בהצגות הבימה "פריסילה מלכת המדבר", "מעגל הגיר הקווקזי", "האמיני יום יבוא" "קזבלן", "הערת שוליים" ו"סימני דרך" וכן שיחקה בסדרה "בת השוטר" בערוץ טין ניק ללקוחות יס
"שמעתי את הבום באיברים הפנימיים שלי. זה היה משהו שלא שמעתי בחיים. הייתי עם שתי הבנות שלי במקלט במרכז תל אביב במגדל שקרוב לבית שלנו, שלוש קומות מתחת לפני השטח, ועדיין הבום הרעיד את כל הבניין ואת כל המקלט. ואז התחילה אזעקת אש, דבר שמאוד מוכר לי מהבימה, כי הרבה פעמים שיש עשן מאחורי הקלעים או על הבמה מופעלת אזעקת האש. אז הבנתי מיד שיש עשן בבניין וזה היה מאוד מלחיץ. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה היה קרוב אלינו. רק אחרי שכולם התחילו לשלוח לי הודעות וגם הגרוש שלי התקשר ואמר שזה נראה כמו פגיעה ממש ליד הבית שלנו, הבנתי את גודל העניין.
"אצלנו בבית אין מקלט ואין מרחב מוגן. נכון יש עכשיו את כל העניין הזה של אנשים שמונעים מאנשים אחרים להיכנס למקלט שלהם? אז כבר במלחמה הקודמת מול איראן, ביוני שנה שעברה, בעלים של מגדל שקרוב אלינו, ממש לא אהב שבאים מהשכונה למקלט הזה. בלית ברירה הוא פתח בפנינו את המקלט כי אסור לו לסגור וזה לא חוקי.
"גם הפעם הרגשנו שהוא לא רוצה שנכנס למקלט. הוא עיקם את פניו והיה לא נעים. לאחר נפילת הטיל, אני והבנות שלי נשארנו בתוך המקלט ואדם שהציג את עצמו כמנהל הבניין פשוט העיף אותנו משם! הוא צרח עלינו! אמר לי 'תעופי מפה, הבניין בסכנת קריסה'. אמרתי לו 'תקשיב, זה המקום הבטוח היחידי שהבנות שלי מכירות, אתה לוקח מהן את הדבר הכי בטוח להן כרגע. הוא דרש מאיתנו למצוא מקלט אחר".
"אז לקחנו את כל הפקלאות שלנו והבנות שלי חוו את הטראומה הקשה ביותר כי יצאנו ממש לתופת, למלחמה קשה, לכאוס. בחוץ ראינו זכוכיות שבורות, צ'קלקות של משטרות ואמבולנסים ומכבי אש. זה היה נורא. שתי דקות אחרי שהתחלתי לחפש מקלט חדש, התחילה שוב פעם התרעה. אז אמרתי 'לא אכפת לי, אני חוזרת למגדל ונכנסת למקלט, כדי להתמגן מהטילים'. ירדנו לשם רבים מהשכונה. הבניין של המגדל לא התמוטט והוא עומד על כנו עד היום. כלומר, המנהל של הבניין סתם הוציא אותנו משם, זה הפריע לו בעיניים שאני שם עם מזרונים ועם הבנות שלי. לצערי לא הייתה ערבות הדדית.
"המלחמה עם איראן עצרה מעל ל-20 הצגות שאני משחקת בהן כשכירה בהבימה של 'קזבלן', 'פריסיליה', 'הערת שוליים' ו'מעגל הגיר הקווקזי' ועוד כ-20 הצגות בוקר שאני משחקת בהן כעצמאית. חודש מרץ היה אמור להיות החודש הכי מניב שלי. אין לי שום טענה כלפי התיאטרון שאני משחקת בו אלא למדינה שאמורה לפצות אותנו על ההצגות שבוטלו. לא שמעתי על שום מתווה ממשלתי לשום עזרה עבורנו. גם במבצע 'עם כלביא' לא קיבלתי שום פיצוי על החלק העצמאי שלי, היו לי אז 16 הצגות ילדים שבולט ולא קיבלתי שום פיצוי. התישו לנו את החיים.
"אני בחורבן כלכלי כי גם הגרוש שלי הוא גם שחקן. גם לו לא משלמים. אני לא אדרוש מהגרוש שלי לשלם לי מזונות, הוא עצמאי ומובטל עכשיו ולא מקבל שקל. אז עוד פרנסה נלקחה ממני. שכר הדירה כמובן ירד בלי למצמץ גם אחרי שפוניתי מהדירה לדיור חלופי. זה קשה מאוד. אני עם שתי בנות. זה בעייתי".
4. "ראיתי במס רכוש טירוף, כאוס וצעקות"
ינון צפריר, שחקן ובמאי, בן 58, מייסדה ומנהלה האמנותי של קבוצת "אורתו-דה", יצר וביים בין השאר את היצירה הישראלית "אבנים" העוסקת בהנצחת השואה ואת היצירה "מטרבין" המנציחה את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל
"הבית שלי נמצא במרכז תל אביב. ב-28 בפברואר היתה פגיעה כ-200 מטרים מהבית שלי. כמעט כל החלונות בבית עפו פנימה. העירייה מגדירה את הבית ככזה שאי אפשר לגור בו. היה לי מזל שבמקרה לא הייתי שם, כי במקרה אח שלי ביקש שאבוא אליו ואני בדרך כלל לא הולך אליו. בבית שלי אין מקלט ואפשר להכנס למקלט אחר אבל רחוק אז לפעמים אני רק בחדר מדרגות. אז היה לי מזל.
"בנובמבר במשרד התרבות מקצצים 25 אחוז תמיכה של שנת 2025, בגלל מלחמה וקיצוץ רוחבי ומודיעים על כך רק בסוף השנה, ואני נאלץ לקצץ משכורת בשני שליש כדי לשרוד ולהמשיך ליצור. אנחנו עם עוד חמישה שחקנים, מקווים להגיע בפברואר לפסטיבל מאוד נחשב בהודו עם ההצגה הבינלאומית שלי, 'אבנים', הצגה שמספרת את סיפור השואה והקמת המדינה. זה פסטיבל ששנתיים מנסה להזמין אותנו עם ההצגה הזאת. אבל משרד החוץ לא מוצא תקציב ולא יכול לשלם לנו שש טיסות לפסטיבל והכל נופל. למה כשאני מנסה לעשות ציונות טובה ולצאת עם הצגה שמספרת לעולם את סיפור השואה והקמת המדינה, המדינה לא צריכה אותי? למה לא מוצאים קצת כסף לכמה כרטיסי טיסות להודו במיוחד כשהתדמית של ישראל כל כך גרועה בעולם?"
"עכשיו עובדים אצלנו על בכורת ההצגה 'מאחוריך' עם דניאל זפרני ויפעת זנדני צפריר, היוצרים שעובדים עליה בתקציב אפסי בגלל הקיצוץ ובכל זאת יוצרים כבר חצי שנה. הבכורה אמורה הייתה להיות במרץ ועכשיו גם זה נדחה. בינתיים אני מוצא את עצמי ללא בית, כשהתפאורות של ההצגות מאוחסנות באוטו שלי ושל דניאל זפרני, כי הסטודיו שאנחנו עושים בו חזרות ויכולים בו לאחסן תפאורות - משמש עכשיו כמקלט".
"אז מה נשאר לי? לנהל את התיאטרון משולחן קטן במלון שקיבלתי בינתיים. תיאטרון שאין לו איפה לעשות חזרות. עוד מהקורונה נפגעה לנו כל העבודה בחו"ל ואז התחילו המלחמות. אבל אנחנו מנסים שהמצפון שלנו יפנה לכיוון האור כדי שהצללים - הרוע, העוול, הנוכלים והגזלנים - ייפולו מאחורינו ונוכל להמשיך אל האור, ללכת קדימה ולנסות להגיע שוב לקהל. אני שומר את פניי לכיוון השמש. כשהגעתי למשרדי מס רכוש ראיתי את הטירוף, הכאוס וחוסר ההתייחסות מצדם, ואת חוסר הוודאות של מי שמגיע לשם. הייתה שם אווירה נוראית, צעקות אחד על השני, שלוש פקידות על 100 איש. כל הזמן רצים לאזעקות. ואני נכנסתי למס רכוש עם יוקלילי ועשיתי שם ממש שמח. שרתי שם את 'MY WAY' של פרנק סינטרה, שכולל את השורה 'And now the end is near', כי אני בן אדם אופטימי, אומר תודה על מה שיש".
5. "המלחמה עם איראן הציפה בי טראומות מהשירות בלבנון"
מתן גוגנהיים, במאי ויוצר, בן 49, ביים בין השאר את הסרטים "פרדייס קרוז" ו"שאיפה לחיים" שהיה מועמד ל-11 פרסי אופיר
"ביום ראשון (15 במרץ) פגע טיל באמצע הכביש ליד הבית שלי בדרום תל אביב. זה נראה כמו בולען, פשוט חור באמצע הצומת. נגרמו נזקים מההדף, כל החלונות שלי נשברו. כשהייתה התרעה שתיתי קפה ובאזעקה עברתי למקלט בשכונה ולא הייתי בבית. הגיעו לפה עשרות אם לא מאות אנשי כוחות הצלה. זה הזכיר לי קצת סצנת מותחן שבו הגיבור מגיע ומגלה שהבית שלו הושמד. למרבה השמחה הבית שלי לא הושמד, אבל כן נשברו הרבה חלונות.
"אחרי נפילת הטיל, כיוצר קולנוע, התחלתי לעשות איזה טייק על הסיטואציה. כמו הרבה אנשים במדינה הזאת, גם אני רווי אירועים טראומטיים מלחמתיים ואחרים. הדבר הזה תמיד איכשהו מפרה אותי. בעיקר התלהבתי, כמה נורא שזה נשמע, מהזכוכיות שנשברו בצורה מאוד מעניינת ויפה. אז החלטתי לצלם את זה לסרטונים ולהצטלם דרך זה.
"המלחמה הזאת מציפה אירועים טראומתיים מעברי. הצבא שלי היה אירוע טראומטי אחד גדול, כי הרבה מאוד אנשים נהרגו בו. שירתתי בפלחה"ן נח"ל והיינו בלבנון, עוד לפני שיצאנו ממנה. והנה נראה שאנחנו חוזרים לשם, שזה מאוד לא משמח אותי. היחידה שלי נהגה באסון המסוקים. אני אחד מאלו שלא נהרגו שם, אבל הכרתי בערך שליש מהיחידה שנהרגה. זו נקודת ציון מאוד רצינית. כשהפכתי לקולנוען, הסרט הראשון שעשיתי, 'פרדייס קרוז', התעסק בצבא שלי, בכל מה שנקרא ממסד הזיכרון הישראלי ויש בו הרבה ביקורת על זה. הייתי חייל קרבי מורעל, אבל כשסיימתי את השירות ממש ברחתי מכל קשר לצבא. ממש נוצר אצלי אנטגוניזם קשה. אחרי כל ילד שנולד במשפחה מקווים 'הוא כבר לא יהיה בצבא'. והנה האחיין שלי עוד שנייה כבר קיבל צו. מי היה מאמין שהדבר הזה יימשך? זה לא ייאמן, זה פשוט מעגל מוות, מעגל אימים שאי אפשר לצאת ממנו, שממשיך ללא סוף. זה מה שמבאס".
"המלחמה הזאת הציפה בי גם את התקופה של הפיגועים, שעפו פה אוטובוסים. גם על זה עשיתי סרט בזמנו, 'צרצרים'. זה מאוד מזכיר לי את התקופה ההיא, שבה אשכרה ידעת שמשהו הולך לקרות אבל לא ידעת איפה זה יקרה ומתי זה יקרה ואיך זה יקרה - והנה זה פתאום נכנס לך לחיים. גם הפיגועים נכנסו לחיים בצורה כזו או אחרת, בין אם זה אנשים שהכרתי ובין אם זה פיגועים שכמעט הייתי בהם.
"בקיץ האחרון צילמתי סרט עם שותפתי מרלין וניג. עבדנו על הסרט כבר הרבה שנים. בסרט יש גיבורה שמגיעה מקהילה החרדית והיא קצת אאוטסיידרית. האירוע המרכזי הוא שהיא נוהגת במשאית. דרך הנסיעה אנחנו נחשפים לחיים שלה ולסיפור רקע המאוד ייחודי שלה. איך הגיעה בכלל להיות נהגת משאית והיא עדיין חרדית, יש פה איזה שילוב מאוד מעניין. בזמן המלחמה עם איראן צילמנו ימי השלמה בתוך הבלאגן של הטילים. היו לנו אזעקות ורצנו לממ"ד. היינו אמורים לצלם ביום ראשון במשך יום שלם נסיעות של משאית בכל הארץ עם רחפן. אבל אי אפשר כרגע להעלות רחפן בגלל שיבושי ה-GPS יש סכנה שהם יתקלו במשהו".
6. "אני כועסת על הנרמול, כאילו אלו חיים נורמליים"
האמנית הרב תחומית מרב שין בן-אלון, בת 60 עוסקת בציור, רישום, כתיבה ומיצב, הציגה בתערוכות במוזיאונים בישראל, בגרמניה, אנגליה ויפן, זכתה בשלל פרסים והוציאה את הספר "חמש רגליים"
"פצצת מצרר נחתה השבוע בחצר שלנו בתל אביב. נגרמו נזקים לדירות אחרות, שני שכנים היו באיכילוב, מאוד מבוהלים. הדירה שלי לא נפגעה. אבל אני בטראומה קשה. אנחנו כאילו בסדר, לא נפגעתי בגוף, כל האיברים במקום אבל הנפש לא בדיוק. הרעש הזה מפרק ומערער. אני כבר שנתיים וחצי לא ישנה. בהתחלה את מגייסת את המשאבים הראשוניים שיש לך ואת כאילו נאחזת במה שיש. משהו התערער. התחושה שאת אמורה להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום הולכת ונהיית יותר ויותר מקוממת, כי המשאבים נגמרים".
"בשבוע הראשון של המלחמה עוד עבדתי על הגשות לכל מיני פרוייקטים, בהתחלה הכל המשיך כרגיל, זאת אומרת לא היו דחיות של דברים והמשכתי לעבוד על כל מה שהיה לי לעבוד עליו בלי שינוי. אבל נכנסתי ללחץ. עכשיו יש כבר שחיקה מסוג אחר. את מרגישה שכמות המשאבים שלך נגמרה. ביטלתי סדנה שהייתה אמורה להתקיים השבוע. סדנה שאני עושה כל מלחמה. פשוט הרגשתי בבוקר אחרי שנחתה פצצת המצרר שאין מצב שהדבר הזה קורה. זה כאילו בלתי אפשרי. אני לא יכולה באמת להרים את זה בתוך תוכי, וגם מרגישה שהמצב הוא לא נורמלי. אי אפשר להתנהג כאילו הכל כרגיל. גם היתה אמורה להפתח לי תערוכת יחיד בגלריה במעלות בסוף החודש. היא נדחתה כמובן. כעצמאית אני גם עובדת כמנטורית, אז ברור שפגישות מתבטלות. ברור שאין לכל זה פיצוי. אני לא הולכת לסטודיו, אני נמצאת יותר בבית, עם הבן זוג שלי, אנחנו עושים זמן איכות ביחד, שזה נחמד, אתה יודע".
"התחושה היא שאנחנו נשחקים. זה הדבר הכי קשה, שהאנרגיות כבר הולכות ואוזלות. אני כבר הרבה יותר מותשת וכועסת. אני כועסת על חזות הנרמול של החיים האלה, כאילו אלו חיים נורמליים. אז אני אומרת לא, החיים האלה לא נורמליים".
7. "אומרים 'אדם לאדם זאב' - ונהיה פה אפילו יותר גרוע מזה עכשיו"
השחקנית עדנה בליליוס, בת 47, שיחקה בין השאר בסדרות "סברי מרנן" בקשת 12 וב"שכונת חיים" המחודשת בכאן חינוכית ובהצגות "גבעת חלפון אינה עונה" ו"ינטל" בהבימה ו"לילסדה" בתיאטרון חיפה
"בתחילת המלחמה, ברגע שהיה את האזעקות הראשונות, ברחתי עם בעלי והילדים מתל אביב לירושלים. אחרי שנפל הטיל במרכז תל אביטב בערב הראשון של המלחמה, התחלנו לקבל מלא טלפונים. השכנים שמולנו שלחו לי סרטון מהדירה שלהם כשהם נכנסים והם מבינים תוך כדי הסרטון מה קרה. זאת אומרת שאתה יוצא מהבית, חוזר אליו אחרי 45 דקות וכל הבית שלך שבור ומפורק ומרוסק. אצלנו כל הפתחים, הדלתות והחלונות, נפרצו והתפוצצו פנימה לתוך הבית".
"אני חושבת שהמצוקה האמיתית בתוך הסיטואציה הזאת היא שאתה גר בעיר שלא מאפשרת לך לנשום. אם אני מחפשת היום דירה, המחירים הוקפצו לסכומי עתק, שלא קשורים למציאות ובטח שלא קשורים לאנשים בתחום שלי או בתחום של בעלי, שזה מסעדנות, שמנסים לשרוד בתוך העיר המטורפת הזאת. אומרים 'אדם לאדם זאב' - ונהיה פה אפילו יותר גרוע מזה עכשיו. זה באמת עונש היום לחפש דירה".
"יצאתי עם ההצגה 'לילסדה' בתיאטרון חיפה לפני חודשיים-שלושה, שבייים משה קפטן על בסיס הסרט של שמי זרחין. כמובן שכל ההצגות לעתיד הקרוב התבטלו. גם הצגות שאני משחקת בהן בהבימה בוטלו. את כל הזמן בחוסר ידיעה מוחלט. אין צפי לסוף המלחמה הזאת וגם אין יעד למלחמה הזאת. יכול להיות שזה גם יתפתח למלחמה עוד יותר גדולה.
"ברגע שמתחיל מצב חירום אין כלום. אין לך פיצויים על הצגות. אני לא מקבלת כרגע שום פיצוי מהמדינה. עצוב לי שהמדינה שלנו מתפרקת, שאנשים שורפים צווי גיוס בזמן שילדים בני 18 הולכים ונלחמים על החיים שלהם. המקום הזה ממש מדכא כרגע".