סופר מעולה כתב ספר על שני יוצרים אגדיים - אבל שכח להביא את הניצוץ

"חיילי עוצבת הפלדה. היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהוגף בידי התוקפן המצרי..."

את הדברים האלה שהופיעו בפקודת היום של האלוף ישראל טל והוקראו בפני חיילי האוגדה שלו לפני היציאה למלחמת ששת הימים, כתב לא אחר מאשר הסופר עמוס עוז, שלמד עם האלוף טל באוניברסיטה בגבעת רם בירושלים, וסופח על ידי האלוף טל להיות בנגמ"ש הפיקוד שלו בתחילת אותה מלחמה.

הם מופיעים עכשיו בספר החדש של אסף ענברי, "נתן ועמוס", ספר שבו הוא מנסה לצייר את מערכת היחסים בין שניים מהיוצרים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית מאמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת. אלתרמן עם ספר השירה "כוכבים בחוץ" שיצא לאור ב-1938, ואחר כך עם השירה הפוליטית אקטואלית שלו לאורך מה שכונס ונקרא "הטור השביעי". עוז עם הספר "מיכאל שלי" שיצא 30 שנה אחרי (1968. שנה אחרי מלחמת ששת הימים) וסימן אותו מיד (הוא היה אז בסך הכל בן 29) כאחד מהסופרים ואנשי הרוח הבולטים של דורו.

אבל ענברי כמעט במכוון לא עוסק בפרוזה (עוז) או בשירה (אלתרמן) של שניהם, אלא מפנה את המבט למעורבות הגדולה של שניהם בחיים הציבורים בישראל. שניהם אגב על אותו ציר משותף - אלתרמן וקשריו עם דוד בן גוריון מימי הקמת המדינה וימיה הראשונים, ועוז בעיקר סביב מה שמכונה פרשת עסק הביש - פרשה של הפעלת סוכנים יהודים שפעלו במצרים מתחילת שנות החמישים, נתפסו ושניים מהם הוצאו להורג בתלייה.

הפרשה עסקה בעיקר בשאלה מי נתן את ההוראה והיו מעורבים בה בין השאר פנחס לבון, שהיה אז שר הביטחון - פרשה שטלטלה את מפלגת השלטון מפא"י וגרמה לקרע גדול ולריסוקה מבפנים.

לבון היה ממייסדי קיבוץ חולדה - אותו קיבוץ שאליו הגיע עוז בגיל ארבע עשרה. ענברי שם דגש על הפעילות של עוז בתנועת "מן היסוד" שתמכה בלבון, ובכלל על המעורבות הגדולה של עוז הצעיר בחיים הציבוריים, עוד לפני שהפך לסופר בולט ומפורסם.

הנה בקצרה עיקרי התפיסה הפואטית של ענברי, תפיסה שאותה הוא מנסה ליישם בשלושת הספרים שכתב עד היום: "הביתה", הספר שפרסם אותו לפני 17 שנה ובו סיפר בסגנונו המיוחד את סיפורו של קיבוץ אפיקים שבו נולד וגדל; "הטנק" שטווה חמש גרסאות לסיפור העצירה של הטנק הסורי שהגיע עד לגדר של קיבוץ דגניה א' במלחמת העצמאות; ו"הספר האדום", המספר את סיפורם של שלושת האדמ"ורים של השמאל הישראלי - יצחק טבנקין, משה סנה ומאיר יערי.

ענברי טוען באופן כללי שהרומן כז'אנר ספרותי הוא המצאה של מאתיים השנה האחרונות, ועד אז רוב הכתיבה הספרותית הייתה מושתתת על שימוש בחומרי מציאות (היסטוריה) - התנ"ך (וזה הייחוד הגדול שלו) בפרוזה, והאיליאדה והאודיסאה לדוגמה בשירה.

כסוג של תנא דמסייע, מביא ענברי בחלק מהראיונות איתו אפילו את השחקן, המחזאי והמשורר וויליאם שייקספיר, שביסס את רוב הכתיבה שלו על שני ספרי היסטוריה ידועים: "The Union of the Two Noble and Illustre Families of Lancastre and Yorke" מאת אדוארד הול, וספר נוסף של רפאל הולינשד שנקרא: "Holinshed's Chronicles of England, Scotland, and Ireland".

אבל כאן, איך לומר את זה בעדינות, מסתיים הדמיון ומתחיל ההבדל.

על סמך הספר של הול כתב המחזאי הבריטי הגאון למשל את "ריצ'רד השלישי". כלומר, ההתערבות הספרותית שלו הולכת רחוק ועמוק הרבה יותר ממה שלספרי ההיסטוריה יש להציע. גם מי שלא מכיר לעומק את היצירה השייקספירית מבין כמה ה"הזרקה" של המבט הספרותי השייקספירי יוצרת דיוקן מורכב, עשיר ומלא סתירות של הנפש האנושית.

לצערי במקרה של ענברי, הטיפול הספרותי שהוא מעניק לשני הגיבורים שלו הפעם, וה"התכה" שהוא מבצע בין חומרים היסטוריים לדמיון הספרותי, לא מייצרים לטעמי ערך מוסף שבעקבותיו אנחנו מביטים בשניהם באיזה אור חדש, רענן ובלתי צפוי.

נדמה לי שיש ציר שענברי מדגיש - התנועה של עוז מחיק הרוויזיוניזם אל השמאל הכאילו רדיקלי, בעוד אלתרמן זז בכיוון ההפוך במידה רבה, מן העבודה ומפא"י אל ארץ ישראל השלמה. השאלה איך היה נוהג אלתרמן אילו האריך ימים כמו חיים גורי שברבות השנים התפכח - נשארת מחוץ לדיון.

לא מעט "תחמושת" ודפים ברומן מפזר ענברי על פרשת ה"עסק ביש". הבעיה היא שגם חובב היסטוריה כמוני כבר מתקשה להיזכר על מה סערו אז הרוחות (טוב זה קרה בשנה שבה נולדתי). יש שם דמויות ציוריות כמו לוי אשכול, ראש הממשלה שהחליף את בן גוריון, או דליה כרמל, המזכירה של בנימין ג'יבלי אז ראש המודיעין, שנטען כלפיה שאולצה להוסיף למסמך המקורי משפט שמייחס את ה"הוראה" המפורסמת לפנחס לבון.

אבל במקרה הזה הלקוניות המפורסמת של ענברי, מסימני ההיכר של כתיבתו, לא מסייעת לחומרים האלה להמריא ולפרוץ. ושוב נשאלת השאלה, האם ואיך הם מצליחים להטעין את שתי הדמויות המרכזיות בעוד ממד שונה ולא צפוי.

ענברי הוא מספר סיפורים מצוין, ובאופן כללי יש לי הרבה הערכה לרצינות שבה הוא ניגש לכל ספר שהוא כותב, ולתחקיר המעמיק והמפורט שהוא עורך, אבל איכשהו ב"נתן ועמוס" יש הרגשה שמודל הכתיבה שהוא פיתח בשקדנות במשך שנים, קצת ממצה את עצמו. חסר איזה "ניצוץ" כדי להעלות את הספר הזה לפסים אחרים, ואני מאוד מקווה שבספרים הבאים שיכתוב הוא ישוב וימצא.

"נתן ועמוס" / אסף ענברי. הוצאת ידיעות ספרים. 255 עמודים.