אחד הזיכרונות הראשונים של האנימטור והבמאי לירון טופז מצטייר כשילוב בין סרט אנימציה לסרט אימה. "יש לי טראומה מהילדות", הוא חושף. "כשהייתי בן שלוש-ארבע היתה לי קלטת VHS של כל סרטי האנימציה בשחור-לבן מהקלאסיקות של דיסני משנות ה-30 וה-40, מיקי מאוס, גופי ודונלד דאק. זאת הייתה הקלטת היחידה שלי. העולם שלי. יום אחד פרץ לביתנו גנב. באותה תקופה, מה היו גונבים? את מכשיר הווידאו. במכשיר הייתה הקלטת שלי. האוצר הכי גדול שלי נגנב".
"ולא רק זה", אומר טופז בריאיון בזום מלוס אנג'לס. "אני, ילד קטן, קמתי בלילה וראיתי את הגנב! זאת טראומה אמיתית. הוא עמד במסדרון, החזיק את הווידאו, אמרתי לו משהו והוא ברח. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הקלטת שלי. רק אחרי איזה 20 שנה, שכבר למדתי ועבדתי, ראיתי את אותם הסרטים וחזרו אליי כל הזיכרונות איך צפיתי בסרטים האלה בלופ".
הסרטים האלה הכתיבו גם את המשך הדרך. "מגיל שש, חלמתי להיות אנימטור. הקסם הזה, לראות ציור שמתעורר לחיים, עד היום מהפנט אותי", אומר טופז שהפך לאחד הישראלים המצליחים ביותר בהוליווד, ראש מחלקת האנימציה בדרימוורקס, מועמד ברשימה הקצרה לאוסקר ומקימו של בית ספר מקוון לאנימציה, "פריים ביי פריים". למרבה המזל, מאז אותה טראומת ילדות, גנבים השתלבו באנימציה בחייו רק בדרכים נחמדות, למשל בסרט השוד "לא רעים בכלל 2" עליו הוא חתום, שיצא לאקרנים בשנה שעברה ועלה השבוע בהוט וביס. הוא היה שותף גם לעבודת האנימציה בסרטים כמו "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, "הקרודים", "קונג פו פנדה 3", "טרולים" ו"הדרקון הראשון שלי". בנוסף, ביוני יעלה בבכורה בפסטיבל טרייבקה היוקרתי סרט קצר חדש שכתב וביים, "סבא", ויתמודד בתחרות בקטגוריית סרט האנימציה הקצר.
טופז נולד לפני 44 שנה בתל אביב, למד בתיכון תלמה ילין במגמת אמנות, שם הכיר את אשתו לעתיד לירית רוזנצויג, מפיקה ראשית בחברת ההפקות שלו ומנהלת בית הספר "פריים ביי פריים" שהקים. אחרי שחרורו עבר לפלורידה ללמוד בקולג' לאנימציה "רינגלינג קולג'", ונבחר על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע להתמחות באולפני סוני. בהמשך עבר לדרימוורקס, שם החל את דרכו בתפקיד זוטר.
בדומה לדמויות בסרט "בית ספר למפלצות", שהתחילו בעבודה בחדר הדואר לפני שהתקבלו לצוות המפחידנים, התחלת בדרימוורקס בתחתית, כאנימטור של דמויות רקע.
צוחק. "נכון. בתחילת דרכי, באנימציה הראשונה שלי אחרי בית ספר, הייתי מוכן ליצור קלוז אפ, אקטינג ואקשן. ואז אומרים לי: בסדר, אתה הולך לאמץ את הארנב פה על המסך. ואני אומר: לא רואה ארנב. אומרים לי: אתה רואה את הכבשה? אתה רואה שמאחורי הכבשה יש חזיר? אתה רואה שמאחורי החזיר יש חביות? אז מאחורי החביות יש ארנב. אני אומר: על מה אתם מדברים, אף אחד בחיים לא ישים לב לארנב הזה, הוא עשרה פיקסלים! אמרו לי: בדיוק, מפה אתה מתחיל. המורה שלי בקולג' אמרה לי משפט מעורר מוטיבציה: 'כשאתה הכי בתחתית, הדרך היחידה שלך להתקדם היא למעלה'. אחרי הרבה שנים הבנתי שהיא לא צדקה כי יכולים גם לפטר אותך, אבל באותו הרגע חשבתי שאני יכול רק לעלות למעלה. זה נתן לי הרבה מוטיבציה להראות את האנימציות האלה בזום של 1600 אחוז ולהגיד הנה הארנב שלי! ככה ניסיתי להבהיר להם שאם אני משקיע כל כך הרבה בעשרה פיקסלים, רק תדמיינו מה אני אתן מעצמי אם תתנו לי את המסך המלא!".
בסרט "קונג פו פנדה 3" הוא קודם להיות אחראי על אחת הדמויות. בהמשך, שמע שמפתחים סרט על חיות באוסטרליה, "Larrikins", הוקסם מהרעיון ונרתם אליו. אולם במרץ 2017, זמן קצר לאחר שדרימוורקס עברה לידיים חדשות של NBCUniversal, לאכזבתו הודיעה ההנהלה שהסרט בוטל מסיבות כלכליות. "כל הסטודיו היה בטראומה שביטלו לנו את הפרויקט, אחרי שלוש שנים שעבדנו עליו, אנשים רצו לעזוב, כעסתי על הסטודיו - איך ויתרתם על כזה סרט טוב?".
ואז הגיע רגע מעורר השראה נוסף בחייו, המהווה שיעור על תיעול כעס ואכזבה להצלחה גדולה. "מפה זה צמח. אף אחד לא רצה לשתף איתי פעולה ולחשוב על רעיון, אז אמרתי אוקיי, אני אעשה את זה בעצמי. התיישבתי ליד קיר בסטודיו ובהיתי בו. אנשים עברו ושאלו 'הכל בסדר?'. אמרתי להם 'אני חושב'". טופז וחבריו מדרימוורקס לקחו את הדמויות שעבדו עליהן מהסרט שבוטל לסרט אנימציה קצר חדש, "בילבי" (לא היצירה השוודית הידועה באותו השם). "בגלל שכבר היה לנו את כל הדמויות מהסרט שבוטל, חשבתי איך אני משתמש בהן ומייצר סיפור. וכך, ממפח נפש על סרט שבוטל, צמח סרט חדש, שזכה בפרסים בפסטיבלים ברחבי העולם ואף נכנס לרשימה הקצרה בקטגוריית סרט האנימציה הקצר באוסקר 2018.
שותפו וחברו של טופז מימי "בילבי", הבמאי פייר פריפל, ליווה אותו מאז בתחנות נוספות, ובהן סדרת סרטי "לא רעים בכלל". "זאת הפעם הראשונה שהייתי שותף בפרויקט מרגעים מאוד ראשונים שלו. לראות את השרבוטים הראשונים של פייר על הנייר ופתאום לראות את זה בקולנוע ואת כמויות האהדה בעולם, זה מה שהפך את זה למיוחד בשבילי. הייתי גם במאי הסרט הקצר בסדרת הסרטים, שיצא בין החלק הראשון לשני. זה מרגיש כאילו אני רואה את הילד שלי מלידתו, דרך גדילתו ועד שהוא עוזב את הקן".
הצורך בסגירת מעגל
הסרט "לא רעים בכלל 2", שעלה השבוע ביס ובהוט, מראה איך טופז וצוותו מרבים להוסיף לדמויות בסרטי האנימציה אלמנטים של השחקנים שתרמו את קולם. כך, למשל, כשסם רוקוול שיחק בסרט את הזאב, בקטע הריקוד השתמשו בהשראה מקטעי ריקוד של רוקוול עצמו. "אנחנו עושים את זה הרבה כי השחקנים נותנים לנו הרבה מעבר לקול שלהם", אומר טופז. "אנשים תמיד חושבים שהם רק באים ומקליטים את הקול עצמו, אבל הם נותנים לנו את הפרפורמנס, וזה הרבה מעבר לקול. השחקן ג'ק בלאק הוא אחת הדוגמאות הכי טובות. חוץ מזה שהוא בן אדם מקסים ומאוד נחמד, הוא נותן כל כך הרבה מעצמו לדמות. למדנו את קטעי הווידאו שלו, צילמנו אותו כמו שחקנים אחרים בווידאו בשביל להבין את המניירות. אנחנו משתמשים לפעמים במימיקות מסוימות. לקחנו הרבה הבעות של אמה סטון לדמות שלה, והמון מהמימיקות של דייב פרנקו לדמות שלו בסרט שעכשיו סיימתי ויעלה השנה, 'Forgotten Island', העוסק בפיליפינים".
אתה מפרגן יפה לשחקנים ובכל זאת, איך זה מרגיש לירוק דם על סרט אנימציה, להפעיל צוותים של מאות אנשים, להיות אחראי על הפיתוח, הרעיונות והבדיחות ובסוף לראות איך השחקנים, שעשו הרבה פחות, גורפים את כל הקרדיט והעניין התקשורתי?
"מצד אחד, בצד הטכני הם באים לימים בודדים ומרוויחים כמויות כסף מטורפות והשם שלהם נמצא על הפוסטרים. מצד שני, הם מביאים את הפרפורמנס ועוזרים בשיווק הסרט. יש לזה סיבה מאוד מוצדקת. אני חובב גדול של כדורסל ואתה אומר איך זה יכול להיות שהמשכורות ב-NBA מגיעות למיליונים רבים? אבל הסיבה שהאולם הזה מלא היא שאותו שחקן משחק. כלומר יש לזה הצדקה ברמה הכלכלית. אני כמובן חושב שלכל אחד מהאנשים בצוות מגיע הקרדיט שלו".
אחרי ההצלחות הענקיות בדרימוורקס, טופז פנה ליצירת סרט אינדי. את "סבא", שיוקרן בפסטיבל טרייבקה, הוא כתב וביים בהשראת סבא שלו, אברם ברקאי. "סבא היה דמות מאוד משמעותית בחיי. הוא וסבתא גרו בחיפה וכל חופש נסעתי אליהם. הוא לימד אותי הרבה דברים על החיים, איך לשחק שח, איך חשמל עובד ואיך לשמור על צניעות. הוא אמר לי 'יהללוך זרים ולא פיך'. זה מסר שאני מנסה להעביר לילדים שלי. הוא לימד אותי מה זאת אהבה ללא תנאים. באמת היינו מאוד קרובים והחלק המעניין שהוא לא הסבא הביולוגי שלי מהצד הזה, שאיבדתי לפני שנולדתי. זה לא סרט דוקומנטרי ולא ביוגרפי עליו. זה סרט מטאפורי ומופשט על מה זה אומר לאבד מישהו שהיה קרוב אלינו. על הצורך בסגירת מעגל הזאת שלעולם לא באמת תיסגר".
מלבדו, באופן יוצא דופן בעולם הקולנוע בעת הזאת, תירשם בפסטיבל טרייבקה נוכחות ישראלית מכובדת. בפסטיבל ישתתפו גם הסרט "שעתיד לבוא" של רותי פרי-בר - שישתתף בתחרות הבינלאומית, המסגרת המרכזית של האירוע, "הבדחן" של גידי דר, ויוקרן בו גם הסרט התיעודי "נגה" על המוזיקאית נגה ארז, בבימוי ג'ונו ובנג'י ברגמן.
מאז השבעה באוקטובר, יוצרים ישראליים רבים מתמודדים עם ביטולים וחרמות בעולם. בוטלו המון קופרודוקציות, מופעים בחו"ל והשתתפויות בפסטיבלים. מה תחושתך על הקושי הזה ועל כך שבמקרים רבים כל כך בעולם לא מפרידים בין הביקורת על הממשלה - ליחסם ליוצרים ישראליים שלא מייצגים את הממשלה?
"אני חושב שזה מאוד חבל. מה שבעיקר מתסכל זה שאתה לא רואה בעולם חרם על יוצרים ממדינות אחרות, ולא משנה מה קורה במדינות שלהם. משום מה כלפי יוצרים ישראלים נראה לאנשים לגיטימי לעשות חרמות. יוצרים לא קשורים להחלטות של המדינה והממשלה. אני לא מתעסק בפוליטיקה וזה מאוד מתסכל בתור יוצר".
בתור יוצר, איך אתה מרגיש עם האופן שבו מנועי ה-AI מג'נרטים יוצרים, מהייאו מיאזאקי ועד לירון טופז, ועושים מין שעטנז כזה של עבודות של שנים וכל כך הרבה ניואנסים ופיתוח סגנון, שכאילו נעלמים בהרף עין? אתה חושש מזה?
"קודם כל אני חושב שזה דבר מאוד עצוב. אם הייתי יכול להיפטר מ-AI בכל מה שקשור באמנות הייתי עושה את זה. אבל אני מרגיש ש-AI כאן כדי להישאר וזה לא הולך להשתנות. בתור בני אדם אנחנו צריכים להבין ברמה המוסרית מה הגבולות של AI. כמו שאתה אומר, לקחת עבודת חיים של מישהו ולג'נרט אותה מחדש בתור עבודה של מישהו אחר, לא רק שזה לא פייר ולא אתי, זה גם מחטיא את כל המטרה בסופו של דבר. אין ספק שמבחינה טכנית AI יודע לעשות את העבודה מאוד טוב ואין ספק שזה הולך לשנות כל תעשייה, לא רק את האנימציה ולא רק את הקולנוע אלא כל תעשייה בעולם. אין ספק שכל מקצוע שקיים היום, בעוד 15 שנים יהיה שונה לגמרי. מה שאני אוהב באנימציה זה בעיקר לספר סיפור ואת הקשר הרגשי שאנחנו מייצרים עם דמויות. אז יכול להיות שתבוא טכניקה שתשנה לגמרי את כל העבודה שלנו. אבל אנחנו צריכים לזכור את המנוע היצירתי שלנו בתור אמנים ומה אנחנו רוצים להגיד. זה בעיניי חלק הרבה יותר חשוב בנושא יצירת אנימציה".
האם בעקבות ה-AI ייעלם הצורך בביצועיסטים, מעצבים ועורכים בניגוד להמשך הצורך בבמאים, יוצרים ואנשי תוכן?
"זה שינוי שיהיה חייב לקרות. אנשים שרגילים רק לבצע יישארו מאחור, כי ה-AI פשוט יידע לבצע את זה יותר טוב מהם. אני מלמד הרבה שנים ומנסה להעביר לאנשים שהטכניקה חשובה מאוד, אבל צריך לדעת מה אנחנו מנסים להעביר דרכה. מישהו אמר לי אתמול שאמנות היא שילוב של המוכר והמפתיע. AI טוב במה שמוכר אבל הוא פחות טוב בהפתעה. הכל מרגיש כמו דברים שכבר ראינו. אז אני חושב שבתור אמנים אנחנו צריכים להשתמש בכלי הזה כדי לייצר דברים שעוד לא ראינו".
כמנהל מקצועי של מכללת "פריים ביי פריים", איזה טיפים יש לך לתלמידיך הישראלים שרוצים להשתלב בעולם האנימציה האמריקאי, במיוחד באקלים הנוכחי בישראל שהוא לא פשוט?
"מה שקרה הוא שמאז הקורונה בעצם הגבולות נפתחו לכל העולם. בין אם זה הפקות ענקיות כמו דרימוורקס או הפקות בינוניות, יש המון הזדמנויות כרגע ברחבי העולם להמון פרויקטים. העניין הוא כמה טוב תיק העבודות שלך. על זה אני נותן תמיד את הדגש כשאני מלמד. כשבן אדם מחפש להעסיק מישהו, לא באמת מעניין אותו אם יש לו תואר או איפה הוא נמצא בעולם. מעניין אותו אם הוא יודע לעשות את העבודה. ברגע שתיק העבודות מספיק חזק זה פותח את הדלתות הנכונות. כמובן שתמיד עוזר להכיר מישהו, זה יכול לעזור. כדאי גם להגיע לכנסים גדולים. צריך לדעת איך לדבר, במיוחד עם האמריקאים. אנחנו בתור ישראלים לא כל כך יודעים איך לדבר בצורה הכי פוליטיקלי קורקט. אבל בסופו של דבר, תיק העבודות הוא באמת המרכיב המרכזי".
היה משהו בתעשיית הבידור האמריקאית שהיה לך קשה לקבל או שהפתיע אותך לרעה?
"אהה, ברור. זה לא משהו שהפתיע לרעה, אבל הייתי צריך ללמוד איך להתערבב פה בתרבות. כבר בקולג', כשהייתה ביקורת עבודות והייתי אומר לאנשים: 'אני לא חושב שזה עובד כי אחת, שתיים, שלוש', היו מסתכלים עליי ב'אתה לא יכול להגיד את זה. אתה חייב להתחיל במחמאה ואתה חייב לסיים במחמאה'. אני לא הבנתי למה. הרבה פעמים אמרו לי 'אם אני הייתי אתה, הייתי עושה אחת, שתיים, שלוש'. היה לי קשה להבין את זה".
באיזה רגע קלטת ששיחקת אותה?
"זה קרה בטיסה. הייתי חדש יחסית בתעשייה, אני חושב איזה שנתיים. הייתי בגובה אלפי קילומטרים באוויר, ופתאום אני רואה ילדים שרואים סרטים שעבדתי עליהם. מצאתי את עצמי בחוויה חוץ גופית כזאת, כשפתאום בסיטואציה הזאת הבנתי את ההדהוד של הסרטים. הבנתי את הכוח האמיתי שיש להם. הפעם השנייה שהבנתי את זה ברמה אישית הייתה כעשינו הקרנה ל'בילבי' בקולומביה. יש שם המון אוהדי אנימציה, ולהרצאות שלי בקולומביה מגיעים בין 4,000 ל-5,000 אנשים. זה כמו איזה קונצרט רוק. יש ב'בילבי' קטע שתמיד צוחקים בו, ופתאום לראות אלפי אנשים צוחקים באותו זמן, גרם לי להבין את הכוח שיש לדברים האלה. אני הכי נהנה מרגעים שבהם אנשים מרוגשים אומרים לי אחרי הסרט דברים כמו 'זה גרם לי להבין את אבא שלי', 'זה גרם לי להבין את הילד שלי'. זה באמת מאוד מרגש כי זה אומר שאתה משפיע על המחשבה ועל התודעה של אנשים וזה דבר מדהים".