רגע לפני שימלאו 50 שנה ליציאתו לאקרנים של סרט הפולחן "חגיגה בסנוקר", במאי הסרט בועז דוידזון מגלה לראשונה על יוזמה חדשה ומסעירה שלו ליצירת סרט המשך לקלאסיקה הישראלית. "לא מזמן הצעתי לעשות סרט המשך ל'חגיגה בסנוקר' עם אותם שחקנים - בעזרת AI, שייראה הכי דומה שאפשר לסרט אמיתי", אומר דוידזון בריאיון מיוחד לוואלה תרבות. "הצעתי את זה למשה אדרי (מבעלי 'יונייטד קינג', בבעלותם הזכויות על הסרט - ש"ב), אחרי שראיתי שמישהו פרסם ברשת תמונות שעשה AI על יהודה וזאביק והילד מיקו. אבל משה דחה את ההצעה שלי וטען שההימור מאוד מסוכן מבחינה מסחרית ופיננסית. נראה לי ששווה לנסות. בוא לא נטעה: בכל פעם שעושים משהו בפעם הראשונה אתה צריך מישהו מאוד אמיץ" (בהמשך ביקש דוידזון להבהיר: "למרות זה, אני חושב שאדרי הוא מתנה לתעשייה הישראלית").
"ב-AI אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה היום", מוסיף דוידזון. "זה גם יותר נוח למפיק סרטים, שיש לו תמיד בעייה עם הרבה כוכבים. אני עבדתי עם הרבה כוכבים אמריקאיים, וזה ממש צרה. לפעמים לא בא להם לבוא לסט, לפעמים הם לא יוצאים מהקרון שלהן וכו'. אז עם כוכבים שנמצאים רק במחשב - יותר נוח. לא צריך להסיע אותם, לא צריך לתת להם אוכל, הם לא יתחילו להתווכח איתך על התסריט".
בעוד שחלומו של דוידזון ליצירת המשכון ל"חגיגה בסנוקר" באמצעות AI נדחה על ידי משה אדרי, הרפתקה אחרת הקשורה בסרט המיתולוגי ובבינה מלאכותית הושקה בתחילת השבוע בטיקטוק. הסרט נערך מחדש לצפייה המותאמת לנייד, בגרסה מקוצרת ואנכית של 12 דקות בעזרת טכנולוגיות AI שהשלימה פריימים חסרים במעבר מגרסה רוחבית לאנכית.
אתה מגלה לנו שאתה רוצה לעשות "חגיגה בסנוקר 2" בעזרת AI. בהוליווד בטוח היו עושים סרט המשך מיד אחרי ההצלחה. אז איך הצלחת להימנע מלעשות לזה המשכון?
"בעבר, כשדיברו איתי על לעשות סרט המשך ל'חגיגה בסנוקר', לא פסלתי את זה אבל לא הייתה לי את התשוקה לעשות את זה. חשבתי שיהיה קשה מאוד לעשות את החלק השני יותר טוב מהראשון. גם הייתי שקוע בעשיית חלקים נוספים ל'אסקימו לימון'".
ואם הזכרת את "אסקימו לימון", הבנתי ששחקנים ומפיקים הציעו לך לאורך השנים לעשות עוד סרט בסדרה, שמתאר את הדמויות של "אסקימו לימון" בבגרותם, שלא לומר בזקנתם - ושלא פסלת גם את האפשרות הזאת. מה הסיכוי שזה יקרה?
"כדי שזה יקרה, אני צריך להידלק, זה יכול להיות מתסריט או ממשהו אחר. עשיתי עם החבר'ה של אסקימו לימון כל כך הרבה סרטי המשך, שהתעייפתי מזה. אבל אני בהחלט חושב על זה ברצינות. זה בהחלט יכול להיות מעניין, מה עושים שלושת החבר'ה בשנות השישים שלהם, כשהם נפגשים ומדברים על העבר. זה יכול לעניין. אני לא פוסל שום דבר".
במלאת יובל שנים לסרט המיתולוגי "חגיגה בסנוקר", ראיינו את אחד הבמאים המצליחים ביותר בתולדות המדינה, בועז דוידזון בן ה-81. אחת העובדות המדהימות ביותר לגביו שכמעט את כל הסרטים שלו בארץ, שהפכו להצלחות מטורפות, יצר בתוך עשור אחד בלבד: "לול", "שבלול", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"אקסימו לימון" שעדיין אוחז בהישג הסרט הישראלי הנצפה בכל הזמנים. בשיא הצלחתו הוא עזב את הארץ ללוס אנג'לס, בה הוא חי כבר יותר מ-45 שנה, אם כי הוא הגיח לארץ בשנות השמונים ליצור את "אלכס חולה אהבה". בארצות הברית שימש כמפיק ותסריטאי בין השאר של הסרטים "16 רחובות", "איש הקש", "הדליה השחורה", הסרט הרביעי בסדרת "רמבו" ו"הבלתי נשכחים" ועבד בה עם כוכבים הוליוודיים כמו סילבסטר סטאלון, ברוס וויליס, ניקולס קייג', קווין קוסטנר וניקול קידמן. על כך נאמר: יא ווארדי.
בועז, מה גרם ל"חגיגה בסנוקר" להפוך לא רק לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות ישראל - אלא גם לתופעה תרבותית?
"מי חשב ומי פילל ש-50 שנה אחרי זה מישהו בכלל יידע את השם של הסרט? עשינו את זה וזה דבר נדיר מאוד. הסרט באמת הפך לתופעה. מאוד משמח אותי, כמובן. בוודאי לא ידענו שזה יצליח ככה כשעשינו את הסרט. אני יכול רק לשער שזה בין השאר בגלל האותנטיות. בעשייה של הסרט לא לקחנו את זה יותר מדי ברצינות. ניסינו לעשות את זה אותנטי ככל האפשר, כמובן עם הגזמות קלות פה ושם בגלל הקומדיה ובגלל שאני קצת מגזימן. ניסינו לא לפגוע באף אחד ופשוט להשתמש במרכיבים של החברה הישראלית כמו שאני הכרתי אותם. זה תוצאה של כור ההיתוך של ארץ ישראל. בגלל האותנטיות הקהל מצא את עצמו או מישהו שהוא מכיר בסרט. זו הייתה מין מראה. חוץ מזה, היה קאסט מצוין וכתבנו את הסרט, אלי תבור ואני, בצורה שהיתה עכשווית בשפה ובסלנג".
דוידזון מזכיר שחלק משמעותי מצילומי הסרט התבסס על אילתורים של השחקנים. "זה לא היה שכיח באותו זמן. בדרך העבודה שלי, אני יודע מה אני רוצה ואחר כך אני שמח מאוד אם השחקן מביא איתו משהו מהבית. אני מעודד את זה ואם זה מוצא חן בעיני, אני קונה את זה על המקום. הסרט הזה היה בעצם חגיגה על הסט. הרגשתי שזאת מסיבה ואני המארח. כאתה מצלם קומדיה, התגובות הראשונות באות מהצוות, הם הקהל הראשון וכשהם צוחקים אתה יודע שאתה בדרך הנכונה. אם אני מצלם סצנה שאמורה להצחיק - ואתה אומר קאט ויש דממה בחדר, זה אסון. בסנוקר היו צחוקים אדירים והרבה בצוות לעסו מטפחות כדי שהצחוק שלהם לא ייכנס להקלטות. ב'חגיגה בסנוקר' היו הרבה שחקנים שהשתתפו קודם ב'צ'רלי וחצי' ולכן העבודה הייתה כבר רוטינה. התרגלנו איך להזיז את העניינים".
סרט כמו "חגיגה בסנוקר" היה יכול להצליח גם בגרסה אמריקאית?
"אני משער שכן, אבל היה צריך לעשות את זה מישהו אמריקאי. אין לך את הצבע המיוחד במינו הזה בארצות הברית. למרות שיש באמריקה מבטאים ואנשים שונים. הרגשתי על בשרי את השינויים בין ארצות הברית לארץ, למשל כעשיתי את 'אסקימו לימון', שם בסוף הסרט יפתח קצור מאבד את ענת עצמון. האמריקאים אמרו לי,'מה עשית, אתה משוגע? זה אסון! חייב להיות הפי אנדינג, הבן חייב להשיג את הבת בסוף'. במשך השנים, פגשתי הרבה במאים אמריקאיים, שבאו אליי למשרד וראו את הפלקט של הסרט על הקיר, והיו כאלה שאמרו לי, 'מה, גם אתה אוהב את הסרט הזה?'. לא היה להם מושג שאני עשיתי את הסרט הזה. כולם ציינו כמה הסוף חזק ומצוין. באותו סרט צחי נוי מלווה כספים לחברים, ותמיד רושם את זה בפנקס. בכל מקום בעולם, כמו יפן ואנגליה, היה צחוק אדיר בקהל. בהקרנות הסרט בארצות הברית היתה דממה. אנשים לא הבינו מה מצחיק. אמרו, 'ככה אנחנו עושים, אכפת לנו מכסף'".
"חגיגה בסנוקר" הוא מקרה קלאסי של פער עצום בין אהבת הקהל לסלידת הביקורות. כך, למשל, כתב שלמה שמגר בביקורת על הסרט ב"ידיעות אחרונות" ב-29 ביוני 1975: "כל אימת שסרט ישראלי יורד לשפל המדרגה, מקווה הצופה האומלל: די! יותר גרוע - אי אפשר! אבל תמיד יש חדשות מפתיעות בשטח זה: אפשר גם אפשר! זה כמו אוקיינוס, שכל הזמן מגלים בו בורות עמוקים יותר. אחרי 'צ'רלי וחצי' בבימויו של בועז דוידזון היה יסוד להניח כי האיש ייקח ללב את מה שנאמר על רמתו הקולנועית - ויעשה מאמץ כן להימנע להבא ומלגרור את קהל הצופים למצולות כאלה. באה המציאות וטפחה על פנינו: 'צ'רלי' ייסר אותנו בשוטים? 'סנוקר' מייסר אותנו בעקרבים. עזות מצח תהומית יש לו לאדם המרשה לעצמו להראות דבר כזה בפומבי". אני מזכיר את הביקורת הזאת לדוידזון והוא אומר: "הרגשתי רע מאוד מהביקורות. נעלבתי. קיוויתי שזה יעבור, אבל זה לא עבר. הרגשתי שזאת התנפלות עליי. אני זוכר את הביקורת הזאת, בעיקר את המשפט על השוטים והעקרבים. הוא עוד מאשים אותי שזאת חוצפה מצדי".
דוידזון מודה שהביקורות השליליות עליו - גם מצד התקשורת וגם מצד קולגות בתעשייה - היו אחד מהטריגרים המשמעותיים לעזיבת הארץ. "למה עזבתי זאת שאלת מיליון הדולר, בגלל שגם אני בעצמי לא יודע בדיוק את התשובה. לא הייתי מהגר טיפוסי. לא נסעתי לחפש את מזלי. המזל שלי היה בארץ ויכולתי לעשות מה שאני רוצה בארץ. אבל אחד מהטריגרים שדחפו אותי החוצה היה שלא קיבלתי תשומת לב מהממסד. להפך, הממסד חשב שאני המן הרשע, שאני עושה דברים איומים. כשנסעתי לאמריקה רציתי לנוח בין השאר מההרגשה הזאת שאנשים שכאילו מבינים בקולנוע, אם זה מבקרים או במאים אחרים, לא קיבלו אותי. להפך. נפגעתי מזה. די נעלבתי. בן אדם עושה את עבודתו ומתחילים להגיד לו דברים איומים. היחס של הממסד כלפיי התבטא גם בענייני פרסים. שמעתי גם שבמאים דיברו מאוד רעות עליי. חברים שלי אמרו לי, 'מה אכפת לך, זה הכל מקנאה'. אבל זה פגע בי".
דוידזון טוען כי סיבות נוספות שבגללן החליט לעזוב את הארץ היו חרדות ולחצים שונים - גם חרדות מתהליך עשיית הסרטים וגם הלחץ מהציפיות הגבוהות ממנו להמשיך לייצר להיטים בסרט נע. "הסרטים שעשיתי בארץ היו הצלחות אחד אחרי השני. באמת לא הבנתי אז כמה זה דבר נדיר. רק כשבאתי להוליווד, הבנתי כמה זה דבר מיוחד שלא קורה לכל אחד ושרוב הסרטים נכשלים", הוא מודה. "אבל זה לווה בלחצים. בארץ, כשהלכתי ברחוב דיזינגוף רגע אחרי שסיימתי סרט, והייתי באמת עייף, נתקלתי באנשים והם שאלו אותי: 'מה אתה עושה עכשיו?'. הרגשתי לחץ כזה. אני טיפוס חרדתי והייתי נכנס להתקפי חרדה, בחדר מיון באיכילוב כבר הכירו אותי טוב מאוד. היו לוקחים אותי מהסט, הייתי בטוח שיש לי התקפת לב או משהו. הייתי מנסה להסתיר את זה בצחוקים אבל לפעמים לא עמדתי בזה. בבית חולים אמרו: הו, הנה הבמאי הזה הגיע עוד פעם! אז נתנו לי איזה ואליום או משהו, הכל היה מסתדר וחזרתי לסט. כטיפוס חרדתי, זה תמיד היה בעיני אימה לבוא כל יום לסט. מה יקרה אם אני לא אזכור מה אני צריך לעשות? מה יקרה אם אני אעבור את התקציב? מה יקרה אם הסרט לא יעבוד והמשקיעים יפסידו כסף? כל מיני דברים כאלה היו לחץ נוראי. במשך הזמן נהיה לי יותר קל, אבל רציתי לקחת אוויר, להיות רגע מחוץ לדבר הזה. הכוונה הייתה לנסוע לשנה. בהתחלה מאוד נהניתי. אני בלוס אנג'לס, אף אחד לא מבלבל לי את המוח".
ואף אחד לא שואל אותך איך אריק איינשטיין ושלום חנוך במציאות.
"כן, גם זה. קיוויתי שכולנו נחזור אחרי שנה לארץ, אבל הבנות שלי הצמיחו שורשים. מאוחר יותר, עשיתי להן טריק. כתבתי עם אלי תבור את הסרט 'אלכס חולה אהבה', ורציתי שהמשפחה תבוא לעשות איתי את הסרט בארץ, ואז קיוויתי שהן יתרגלו לארץ מחדש. אבל זה לא עזר לי. הסרט יצא בסדר, אבל חזרנו לארה"ב".
החרדתיות, לדבריו, מלווה אותו עד היום. "ברחוב שבו אני גר עושים הרבה מאוד סרטים, כי זאת שכונה מאוד ישנה וכשמישהו רוצה לעשות סרט תקופתי הוא בא לצלם פה. כשאני יוצא מהבית אני חייב לעבור בין המשאיות של הסרט, ואני אומר בלבי: ברוך השם שזה לא הסרט שלי, והאימה מתחילה לעלות עליי".
דוידזון מספר שגעגועיו לתל אביב לא פסקו עם השנים. "היו לי געגועים לארץ שאי אפשר לתאר אותם. בעצם זה לא לארץ, זה געגועים לתל אביב. בשבילי הארץ זה תל אביב. לא היה יום שבו לא חשבתי על הים של תל אביב, הטיילת והרחובות. כמובן שהיה גם געגועים לעשיית סרט בתל אביב. בהתחלה, כשעשיתי סרטים באמריקה, שיגעתי את הצוות. היינו הולכים לחפש אתרי צילום וכל הזמן פסלתי את מה שהם הראו לי. פסלתי ופסלתי ואז הבנתי שאני מחפש את תל אביב בלוס אנג'לס. קשה מאוד למצוא. לקח לי 15 שנה, בעזרת הרבה פסיכיאטריים ומגדי עתידות והילרים שונים, לקבל את לוס אנג'לס. להגיד, אוקיי, אני בלוס אנג'לס, מה רע?".
בתקופה הקשה הזאת בישראל, מהמהפכה המשטרית ועד המלחמה, אתה אולי מתגעגע פחות לישראל?
"אני מתגעגע לישראל של פעם. מתגעגע לקיבוץ של הדודים שלי. מתגעגע לרכיבת אופניים על שפת הים. אנשים נוטים להגיד 'פעם היה יותר טוב'. כן, אני מאוד מתגעגע למה שהיה. מצד שני, אני מעודד. מאז תחילת המלחמה, אני כל הזמן רואה טלוויזיה מהארץ, בעיקר ערוץ 11 ו-12, ואני מוחא כפיים ונהנה מכל מיני סדרות שעושים בישראל. למדו את העבודה. יש כישרונות נהדרים בארץ. זה גורם לי להתגעגע יותר, כי יותר קל עכשיו לעשות בארץ ממה שהיה בעבר. העסק גדל והתפתח ונהיה יותר כמו בחו"ל. גם השחקנים בארץ התפתחו באופן בלתי רגיל. יש שחקנים נהדרים. כשעבדתי עם שחקנים אמריקאיים הרגשתי שהכישרונות בארץ שעבדתי איתם היו הרבה יותר טובים מאשר באמריקה".
לאיזה שחקן אתה מתגעגע יותר, זאב רווח או יהודה ברקן?
"שאלה קשה מאוד. יש לי הרבה יותר קילומטראז' בעבר עם זאביק מאשר עם יהודה, אבל אני חייב להגיד שאני מתגעגע לשניהם באותה מידה. אני מתגעגע לכל האנשים שעבדתי איתם. רובם כבר לא בעולמנו".
הזכרת את העבודה עם שחקנים אמריקאיים. מה הקפריזות הכי הזויות שספגת מכוכבים הוליוודיים?
"בסרט 'בלתי נשכחים 2' מיקי רורק הסכים למות אבל לא הסכים שוואן דאם יהרוג אותו בשום פנים ואופן. כששמעו את זה השחקנים האחרים אז נגיד ג'ייסון סטיית'האם אמר: אתה לא הורג אותו - אני הורג אותו. כשסטאלון שמע את זה הוא אמר: Fuck Yourself, I`m killing him. נתקלתי בעוד הרבה קפריזות של כוכבים. בהוליווד הפכתי עוד יותר ממה שהייתי גם בארץ כמעין פסיכיאטר על הסט. באמריקה, בסרטים האלה, עסקתי יותר בפסיכואנליזה וטיפול נפשי. אני לא יכול להגיד שמות אבל היו דברים שאי אפשר לתאר, כאשר הם משתמשים תמיד באיום שלהם שהם לא יבואו לסט. היו גם מקרים שחשבתי שאולי הדבר נובע מאנטישמיות כלפיי, והעליתי את זה. שאלתי את השאלה אם זה בגלל זה. רק העלאת השאלה הזאת גרמה למי שגרם לכל העסק להיות ילד מאוד טוב".
"במקרה אחר, עשינו סרט עם ניקולס קייג'", נזכר דוידזון. "היתה סצינה שהוא לובש תחפושת של דב. צילמנו את הסרט בקנדה באיזשהו מקום. כרגיל, בא עוזר הבמאי ואומר 'ניקולס קייג' רוצה לדבר איתך'. זאת אומרת, שאני צריך ללכת לקרון שלו, שאני שונא את זה שנאת מוות. אני הולך ושם אומר לי ניקולס קייג', 'תשמע, היה לי רעיון אדיר ואני רוצה שתעזור לי בעניין הזה. תודה לאלוהים שהביא לי את הרעיון הזה. אני רוצה כל הסרט להיות לבוש בתור דב'. הפסקנו את הצילומים והלך לנו יום שלם רק בגלל הסיפור הזה. בסוף זה הסתדר. היו דברים כאלה שהם בלבול מוח, שלא שייכים לעשייה היצירתית. זה נורא.
"צ'אק נוריס היה אמנם בחור טוב אבל הכניסו לו לראש שהוא צריך שמירה כמו הנשיא", נזכר בחיוך דוידזון. "הוא הגיע לסט עם צוות שלם של שומרי ראש. גרנו כולנו באותו מלון. בלילה נתקלתי במסדרון באחד מהשומרים שלו. שאלתי, 'מה אתה עושה פה בשעה כזאת?', הוא אמר לי, 'אנחנו עכשיו עובדים על מסלולי נסיגה, שיצליחו לסגת במקרה של התקפה' (מתפוצץ מצחוק)".
על מה אתה מתחרט? אולי על זה שהפסקת לעשות סרטים בארץ?
"אני מאוד מצטער על זה שהפסקתי לעשות סרטים בארץ. אני מצטער כי עכשיו יכלו להיות עוד כמה סנוקרים, עוד כמה אסקימואים ועוד כמה צ'רלי וחצים. בוודאי שאני מצטער על זה. אני מתחרט על מה שלא עשיתי. אני לא מתחרט בכלל על אף סרט שעשיתי, אפילו אם הסרט יצא איום ונורא או שנכשל. אני מתחרט על כל הרעיונות והדיבורים שהיו לעשות סרטים שלא קרו. אני זוכר איך לפני הרבה שנים נפגשנו מדי יום אורי זוהר ושיסל ואני מדי יום אצלי בבית, ועבדנו על תסריט. אני מאוד מצטער שהתסריט הזה לא יצא לפועל. זה קומדיה כמובן. בתקופה הזאת אורי כבר היה בתהליך של חזרה בתשובה. קראו לתסריט הזה 'שתי רגליים שמאליות'. די הערצתי את אורי זוהר, אבל בתקופה הזאת היינו ביחסים קשים כי הוא היה קשה. הוא היה לפעמים בלתי נסבל, וזה הגיע למצב של מכות. זה לא שהיו מכות רק פעם אחת ולמחרת חזרנו להיות חברים. כל יום היו מכות! אני הייתי בעיקר זה שחוטף כי הוא היה יותר חזק ממני. זה היה קשור לסרטים. הוא היה מבקר את הסרטים שלי ואני הייתי מבקר את הסרטים שלו".
על אורי זוהר פורסמו עדויות כי השפיל והטריד נשים, ואישה שעבדה לצדו על סט של אחד מסרטיו סיפרה בסוף 2018 להארץ כי הוא כפה את עצמו עליה. זוהר בחר אז שלא להגיב.
"אני לא מקבל את האמירה הזאת, שאורי זוהר כפה את עצמו על נשים ושחקניות. הכל היה אחרת. יותר נשים רצו להיות במחיצתו של אורי מאשר הוא רצה להיות במחיצתן. אמרתי לאורי: 'אתה יכול להיות חוזר בתשובה 100 שנה ועדיין לא תהיה צדיק כמוני'. ככה אמרתי לו. זה הטריף אותו. כשדיברנו על הסרטים, הבנתי שאורי היה צמא לסרט שיצליח מבחינת מכירת כרטיסים. לקח הרבה זמן עד שזה קרה. כשהוא עשה סרטי בורקס זה עבד יותר טוב. אבל מאוד הערצתי את הכישרון שלו ואת ההומור שלו, והרבה פעמים הרגשתי שהוא כמו אח גדול שלי".
יש דברים שעשית בסרטים שלא היית עושה בעידן מי-טו?
"תראה, ב'אסקימו לימון', כשענת עצמון עשתה הפלה, בזמן ההפלה היא ערומה לגמרי. כשעשיתי את זה היתה לי סיבה אמנותית. רציתי להראות כמה היא מסכנה וחסרת אונים עם הרופא שעשה את זה מתחת לשולחן. היום לא הייתי עושה את זה. היא לא צריכה להיות ערומה לגמרי. נדמה לי שענת הרגישה חוסר נוחות עם זה. זה דבר שלא הייתי עושה שוב. למרות שזה לא הפריע לסרט. זו הייתה הגזמה".
היית מצלם היום את סטלה המגמרת ב"אקסימו לימון"?
"בהחלט, אבל אולי אחרת. למה שאני לא אצלם? קודם כל זה סיפור אמיתי. אולי הייתי מראה את הדברים אחרת".
לפני שלוש שנים, לאחר מותה של השחקנית אופליה שטראל, שגילמה את "סטלה המגמרת", צחי נוי אמר לי: "אני יודע שהיא לא חיה עם זה בשלום. לא יודע איך היא הסכימה לתפקיד הזה ולא יודע איך אני הסכמתי".
"קודם כל בעניין צחי, אם היום אציע לו לעשות משהו כזה ונזמין אותו לשעה שמונה, הוא יגיע כבר בשש. כמעט בכל הסרטים שעשיתי שהצליחו, אנשים נשרטו, באמת קיבלו שריטה רצינית, כי לא היה להם לפני זה משהו כזה ולא היה להם אחרי זה משהו כזה, מבחינת ההצלחה. לגבי סטלה המגמרת, אופליה אומרת שהיה לה לא נוח וצחי אומר שהיה לו לא נוח, אבל למי שהיה הכי לא נוח זה אני. אני בן אדם ביישן מטבעי, ולעשות דברים כאלה היה לי מאוד קשה. אבל בגלל הדברים האלה הסרט הצליח. בגלל שעשית את הצעד אחד נוסף קדימה. תראה, אופליה המסכנה הייתה הולכת ברחוב ואנשים חשבו שהיא באמת הטיפוס הזה. צר לי מאוד על אופליה. כמעט בכל הסרטים שעשיתי והצליחו אנשים נשרטו - כולל הבמאי, כנראה".
באיזה מובן אתה נשרטת מהסרטים שלך?
"תראה, כשאתה עושה סרט על פרקים מחייך ומישהו משחק את אמא ואבא שלך ואותך ואת החברים שלך ואתה חוזר למקום הפשע, ללוקיישנים בהם הדברים באמת קרו, אתה נפתח מחדש לכאבים והתפרצויות רגש כאלה ואחרות. מאחר וכתבתי חמישה וביימתי ארבעה סרטים של 'אסקימו לימון', וזה היה סיפור על הבית שלי וההורים והחברים שלי, אז דברים הסתבכו לי במוח. הרבה פעמים, כשהייתי חולם בלילה על המשפחה שלי, חלמתי על אמא שלי - אבל זאת היתה דבורה קידר. אגב, דבורה פגשה פעם את אמא שלי עליה השלום. אמא שלי אמרה לה: ככה את מגלמת אותי? איך את עושה לי דבר כזה? אז דבורה אמרה: דברי עם הבן שלך, הוא אומר לי לשחק ככה".
לדעתך הסרט "אין ארץ אחרת", שביימו ישראלים ופלסטינים, זכה באחרונה באוסקר לסרט התיעודי הטוב יותר בגלל סיבות אמנותיות - או סיבות פוליטיות ויש יאמרו אנטישמיות?
"לא יצא לי לראות את הסרט. אין ספק שזאת זכייה פוליטית לגמרי. אני חושב שהרבה מהאנשים שהצביעו אפילו לא ידעו על מה בדיוק הסרט".
למרות זכייתו באוסקר, הסרט ספג גינויים רבים בישראל, בימים שהחברה הישראלית מתקשה מאוד לראות את הכאב והסבל שיש גם לפלסטינים. שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, קרא למנהלי הסינמטקים ולמוסדות התרבות הנתמכים על ידי משרדו להחרים את הסרט.
"זה נורא שמבחינת הממשלה זה דבר מוקצה מחמת מיאוס ונורא שאף אחד בכלל לא אמפטי למה שקורה בצד השני. בעקבות המלחמה התחלתי לראות יותר טלוויזיה ישראלית, לראות מה קורה בארץ. לא האמנתי לראות עד כמה הארץ הלכה ימינה וכמה שנאה יש בישראל. בעיקר חששתי שישראל הולכת ונגמרת. באמת חששתי. אמרתי, כמה זמן המצב הזה יכול להחזיק מעמד? מה יקרה אם יום אחד אמריקה לא תעזור לישראל? זה מפחיד".
ומה חשבת על הרפורמה מעוררת המחלוקת בקולנוע הישראלי שעליה חתום השר זוהר, שמתקצבת את הקרנות על פי הצלחה מסחרית של סרטים ובכך מעודדת הפקת סרטים מסחריים על פני סרטי איכות?
"אי אפשר לדעת איזה סרט יהיה מסחרי ואיזה לא. צריך לעבור את המסך ולהגיע לקהל ומאחר ועברתי יחסים של רומן עם הקהל, אני לא מאה אחוז נגד הדבר הזה אבל אני נגד זה שמיקי זוהר משתמש בזה כדי לנסות להשתיק קולות. הוא לא הביא פטנט בשביל לעזור לקולנוע הישראלי".
היית במאי שני בסרט "מבצע יונתן" שביים מנחם גולן. הסרט מזכיר טענה רווחת: יוני נתניהו הקריב את עצמו כדי להציל חטופים. ביבי נתניהו מקריב חטופים כדי להציל את עצמו פוליטית ומשפטית?
"אני מסכים עם ה-70 אחוז בעם, לפי הסקרים, שחושבים שצריך להפסיק את המלחמה ולשחרר את החטופים. זה כל כך ברור שנתניהו עושה את מה שהוא עושה רק כדי להציל את עצמו ואת הממשלה שלו. זה כל כך מרתיח הדבר הזה. אני לא מבין איך 70 האחוזים לא עושים משהו. זה ממש לא ברור לי. אבל מה אני אגיד, פה יש לנו את טראמפ גם פה לא עושים מספיק. זה משהו עולמי".
במשך שנים מצולם דוידזון לסרט תיעודי הסוקר את חייו ופועלו, עליו חתום שאול דישי כבמאי ובאחרונה הצטרפה לסרט יונייטד קינג כמפיקה. דישי שימש במשך שנים רבות כעוזר במאי של דוידזון. עד כה צולמו עשרות שעות לסרט בארץ, ובהמשך יצולם ההמשך בלוס אנג'לס מתוך תקווה להוציא את הסרט לאקרנים במחצית השנייה של 2026. "הרגשתי בהתחלה קצת מבוכה מזה שעושים עליי סרט וזה לא התאים לי. אבל הבנות שלי ואשתי אמרו, שיעשו, מה אכפת לך. אז עושים", אומר דוידזון. "דישי התחיל לצלם את הסרט זה לפני שנים ולא יכול היה להרים את זה שוב, כנראה בגלל 'אהבת' הממסד אליי. בסופו של דבר מי שחילץ אותו מהעניין ונתן לו לעשות את הסרט זה משה אדרי שהצטרף כמפיק ומממן אותו".
אם בנוסף לסרט התיעודי עליך, יצולם גם סרט עלילתי על חייך, מה תהיה סצנת הפתיחה שלו?
"יש פרקים שלמים בחיים שלי שהם כל כך קולנועיים ומגיע להם שיעשו עליהם סרט. סצנת הפתיחה יכולה להיות בחצר הבית של ההורים שלי שבו גדלתי. ליד פחי האשפה יש ברז. בא ילד ושותה מים מהברז. פתאום אמא שלו צועקת לו מהמרפסת: 'מה אתה שותה את המים האלה? זה מלא כולירה!'. ככה הייתי מתחיל את הסרט, כי אם אני צריך לשים את האצבע על המקור, אז הכל בא מהברז הזה. המים הכי מתוקים והכי נהדרים ששתיתי בחיים שלי".
מלבד להצטלם לסרט תיעודי על חייך, מה אתה עוד עושה בימים אלו?
"אני כבר שנה בפנסיה. אני חולם. אני קורא. אני רואה הרבה טלוויזיה מהארץ. אני רואה סרטים שבא לי לראות עוד פעם או סרטים שלא ראיתי. אני אוהב לבשל. אני חושב שבישול זה מה שהכי דומה לעשיית סרט בשבילי עכשיו. אתה יוצר משהו ונותן לקהל לאכול ומקווה שהם אוהבים את זה".
יש סיכוי שימשיך כבודו ושתעשה עוד סרט?
"נבר סיי נבר. אבל אני צריך להידלק".
לו יכול היה בועז דוידזון להספיד את בועז דוידזון בהלווייתו, איך היית מספיד את עצמך?
"הייתי אומר: 'אנחנו טומנים פה באדמה אדם שאהב את כולכם, והיה רוצה להגיד שלום עם שיר' ואז הייתי משמיע את אחד השירים מ'אסקימו לימון'. את Only You של הפלאטרס. כל שיר שם מקסים. כמו שאמרתי לך, בקומדיה הקהל הראשון הוא הצוות. כשעשינו את 'אסקימו לימון', ניגנתי על הסט הרבה פעמים את השירים של הסרט. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, פתאום כל הצוות נמרח כמו חמאה רכה. ושוב ראיתי שכמעט כל שיר שם עובד. ראיתי שזה מצוין".