והרי חדשות פסטיבל קאן ועיקרן תחילה: "Fjord" זכה בדקל הזהב ובכך הכניס את כריסטיאן מונג'יו לרשימה המכובדת של במאים ששני סרטים שלהם זכו בתואר המכובד. ברברה סטרייסנד קיבלה דקל זהב של כבוד על מפעל חיים ונעדרה מהטקס אך שלחה סרטון חמוד, כשעל הבמה ייצגה אותה השחקנית איזבל הופר בשמלה שעוצבה בהשראת שמלת האוסקר האייקונית של סטרייסנד מ-1969. "מינוטאור" של אנדריי זוויאגנצאב זכה בפרס השני בחשיבותו, והבמאי ניצל את ההזדמנות לביקורת ישירה על פוטין.
כמקובל בפסטיבל, הטקס נע בין שפות. טכנית הוא היה בצרפתית, אבל השתתפו בו אנשים שברוב חוצפתם אינם דוברי השפה. קאן שואף למצב את עצמו כמגדלור של אלגנטיות, יוקרה ורצינות. בהתאם לכך, זה אקסטרה מצחיק כשטקס הסיום והענקת הפרסים שלו הופך לשכונה מוחלטת. הערב קיבל לראשונה אווירה שטותית כשדמי מור הופיעה על השטיח האדום עם ג'קט דמוי שמיכת פוך, והעובדה שמשם והלאה שלוש קטגוריות שונות הסתיימו בתיקו לא עזרה למצב להירגע. היה גם הנאום ברוסית של זוויאגנצאב, שנתמך על ידי מתורגמן שמיהר לחזור בצרפתית על דבריו של הבמאי כאילו הוא במירוץ להקראה המהירה ביותר מפנקס. ובאשר לצופי הטקס דוברי האנגלית - נסו להתרכז ותגידו תודה על הקרואסונים.
הבלאגן הגיע לשיאו עם הענקת פרס הבימוי - אחרי ששני פרסי המשחק הוענקו לצמדים מתוך סרט אחד בכל פעם, בקטגוריה הזו כבר נחצה גבול כשנקראו לבמה שלושה זוכים. פאבל פאבליקובסקי ("Fatherland"), ניסה להתחיל לנאום כשכמה צעדים ממנו צמד הבמאים שמאחורי הסרט "La Bula Negra" מצטלמים בהתרגשות עם הפרס שהשלושה חלקו. לפני שסיפק נאום יפה וחכם על פוליטיקה בקולנוע, הוא הספיק גם להודות למפיקים שלו ובפרט לשמוח שהם לא איתו על הבמה, כי גם ככה כבר קצת עמוס. בסיום נאומו הוא אמר "עכשיו, איפה הפרס שלי?" וקיבל לידו את פסלון הדקל המוזהב, כשמישהו על הבמה מתבדח ש"אתה יכול לקבל אותו בינתיים בשביל התמונות".
לעוד דיווחים מפסטיבל קאן:
ג'ון לנון, ילד-רובוט וטרבולטה הגיעו לקאן. במקרה אחד, זה נגמר בדמעות
עם עינויים קשים לצפייה, מצאתי בקאן את הגרסה הכבדה של "ממזרים חסרי כבוד"
זו הזדמנות טובה לדבר על הסרט של צמד הבמאים המדובר, חבייר קאלבו וחבייר אמברוסי. "La Bula Negra", או בעברית "הכדור השחור", הוא אפוס מרהיב למראה וחוצה תקופות שבמרכזו חוויית החיים הקווירית. הוא מזגזג בין סיפורו של היסטוריון צעיר בן תקופתנו לזה של הסבא שלא הכיר.
בפרט אנו נחשפים למעלליו של אותו סב בשנות ה-30, אז גויס לצד הלאומני/פשיסטי במלחמת האזרחים הספרדית, לא מתוך אידאולוגיה אלא בניסיון לשרוד. מפגש עם אסיר מהצד השני של המתרס מטלטל את נפשו עד היסוד, וגם מערבב בין הסיפור המשפחתי לבין יצירה בלתי-גמורה מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה, שמעניק לסרט את שמו. הכדור השחור מהכותרת מגיע מסצנה באותה יצירה אבודה - זהו כלי הצבעה שבעזרתו נדחית הבקשה של גבר להתקבל כחבר לקזינו יוקרתי, בשל השמועות כי הוא הומוסקסואל. בכל הסיפורים בסרט חוזרת ועולה אותה תחושה שהכדור השחור מבטא - טראומה שמקורה בדחייה ובזרות, בדחיקה אל שולי החברה.
לא קל להרכיב תצרף קולנועי כזה באופן קוהרנטי ומספק - אבל הצמד, המכונים במולדתם "Los Javis", צלחו את האתגר עם 155 דקות מלאות עניין, יופי ופיוט. זו כנראה הסיבה שדווקא הסרט הזה - שלא עורר עניין מיוחד כשהוכרזה השתתפותו בתחרות הרשמית של הפסטיבל - הפך לשיחת היום מיד לאחר בכורתו. הופעות האורח הקצרות של גלן קלוז ושל פנלופה קרוז כנראה תרמו לבאזז (אני בכלל התרגשתי לראות את חוליו טורס, יוצר הסדרה "פנטזמאס").
ולמי שלא מאמינים שקשה ליצור סרט שמשלב כמה סיפורים, אפשר לתת כראייה שני סרטים שסיימו את הפסטיבל בידיים ריקות למרות שהם מגיעים מבית יוצר מוכר ומכובד בהרבה. "Parallel Tales" הצרפתי סומן בתחילה כאחד משיאי התחרות, פשוט כי ביים אותו המאסטר האיראני זוכה שני פרסי אוסקר, אסגהר פרהאדי, עם השראה מסוימת מיצירה של קשישטוף קישלובסקי, הכל בכיכובה של איזבל הופר הכיפית תמיד. הסיפורים המקבילים כאן הם של סופרת תמהונית (הופר עם מגוון שרשראות ענקיות), שלושה אנשים שעובדים בסטודיו לאפקטים קוליים בדירה שמולה והמקבילה הבדיונית שלהם שהיא כותבת אחרי שצפתה בהם דרך טלסקופ. פנימה נגרר במקרה גם צעיר חסר בית, שנשכר לעזור לסופרת במעבר דירה אבל מנסה לסדר גם סוגי בלאגן אחרים בחייה.
כשהסוכנת שלה מאשימה אותה בניתוק ובכתיבה מיושנת בטענה שאנשים כבר לא עושים החלטות חסרות היגיון כאלה, היא מכריזה בדרמטיות את המוטו על פיו כל הסרט המבולגן הזה פועל: "אנשים הם אותם חארות קטנים שהם תמיד היו". מוזר לראות תסריטאי כמו פרהאדי, שכל כך טוב בלתאר רגשות ובחירות מורכבות של אנשים בסיטואציות קשות, זורק לקלחת עוד ועוד רעיונות לא לגמרי מעובדים ודמויות שמתנהגות זוועה כי אנשים הם, כאמור, חארות קטנים. זה לא בלתי מהנה תוך כדי הצפייה, עד שהסרט פשוט נגמר בלי פואנטה או סוף מספק לרוב העלילות בו. כגדול היומרה כך גודל ה"מה רצית מחיי ולמה זה לקח לך 140 דקות".
ויש אפילו עוד דוגמה מתסכלת בדמות "Amarga Navidad" / "חג מולד מריר", סרט חדש לפדרו אלמודובר. גם זה סרט על כותב ששואב השראה מחייהם של אנשים עבור יצירתו בניגוד לרצונם, הפעם במאי ותיק ומוערך עם בן זוג צעיר שכותב תסריט על קולנוענית שהפכה לבמאית פרסומות. עם בן זוג צעיר. גם פה יש דילוג בין הסיפור-בתוך-סיפור לסיפור המסגרת ואפילו סצנה שבה הכותב מעומת עם כל הבעיות בכתיבה שלו.
לזכותו של פרהאדי נגיד שאחרי שהביקורת נאמרת, הסרט לפחות עושה משהו עם אותה כתיבה לכאורה בעייתית, ושולח את הגיבורה למעין חשבון נפש יצירתי (לא בהכרח פורה). אצל אלמודובר כל ענייני הארס-פואטיקה צצים מדי פעם כדי שנדע שכל דבר רע שיש לנו לומר על הסיפור הוא כבר יודע. רק שהתסריט בתוך הסרט, זה שהגיבור כותב בהשראת הסובבים אותו, הוא החלק המעניין כאן. גם הוא לא גאוני חלילה, אבל למה להתחכם ולחתוך לפרשנויות מהיציע במקום פשוט לתת לנו לראות סיפור? מעבר לאספקט הצהוב של ניסיונות להשוות בינו ובין הקריירה הבדיונית שלו לזו של אחד מהבמאים הבולטים בעולם כיום, אין הרבה ערך בניסיונות של אלמודובר לשאול שאלות על יצירה והשראה. בעיקר כי הוא לא ממש רוצה לענות עליהן.
אלמודובר יכול להתנחם בידיעה שמורשתו נכחה בפסטיבל גם מחוץ לסרט המסוים הזה, על אף שבן דמותו בסרט מזדעזע מהמחשבה שבמאי יעצור ויהנה בשלווה מהמורשת שלו. במפגש שקיימה בפסטיבל השחקנית טילדה סווינטון, ששיתפה איתו פעולה לאחרונה בסרט "החדר הסמוך" וגם בסרט הקצר "הקול האנושי", היא תיארה אותו כמי שכותב סיפורי מעשיות ולא סיפורים שקורים בעולם האמיתי. "הוא יצר משהו שלא היה קיים בלעדיו - העולם של אלמודובריה - שכולנו יודעים איך הוא נראה, איך הוא מרגיש, איזה טעם וריח יש לו". גם ב"כדור השחור" אפשר לראות הדים שלו, למשל בדמות של אמא שבורחת לשירותים כדי להסניף שורת קוקאין באמצע מריבה עם הבן שלה. יש אפילו מחווה מפורשת - כשהגיבור חוזר הביתה ומגלה שבן זוגו אירגן מסיבת בית בלי ידיעתו, אחת האורחות מבקשת שישאל אותה שאלות כדי שתגלה איזה שם כתוב על הפתקית שהדביקו לה על המצח. הוא מביט בה לרגע ומכריז "את פדרו אלמודובר".
וניפרד מהפסטיבל עם משתתף נוסף בליגת הצמדים של פסטיבל קאן 2026, הפעם זוכה פרס השחקן הטוב ביותר - במקרה זה השחקנים. "Coward" של לוקאס דונט הבלגי הוא אחד משני סרטים בפסטיבל המתרחשים בתקופת מלחמת העולם הראשונה (לצד "Lucy Lost" המצויר והמקסים) וגם אחד משני סרטים על זוגות גברים שמתאהבים בשיאה של מלחמה (על הקודם כבר דיברו פה ממש לפני כמה פסקאות).
פייר מגויס לחזית רק כדי לגלות את מה שמגלים רוב החיילים ביצירות על "המלחמה הגדולה" - שהוא בעצם בשר תותחים שנשלח להציץ מתוך חפיר בוצי עד שחייל אויב כלשהו יזהה אותו ויוסיף אותו לסטטיסטיקה. בעודו סוחב פגזים וטראומות נכנס לחייו פרנסיס, מנהיג של פלוגת דחויים האמונה של בידור הכוחות בשטח. מופעי התיאטרון שהוא רוקם משלבים אמנות פיוטית ונוגעת ללב, בידור באווירת קרקס ופטריוטיות כל כך מוקצנת שהיא כבר מעין סאטירה סמויה.
פרנסיס הוא בן של חייט, זמר מוכשר וכוכבת מהממת ברוח שייקספיר ומופעי קברט. וכישוריו מאפשרים לו להפוך גם את הבוץ והכיעור שסביבו למרחב אמנותי קסום. לפייר אין לאן לחזור, אבל הוא גם לא באמת מעוניין להישאר. ביחד הם יוצרים לעצמם מרחב שבו אפשר להתמקד באמנות, להפגין פלואידיות מגדרית וגם פשוט לאהוב, חופש יחסי המאוים בכל רגע נתון על ידי תהום של הרס.
דונט רוקם מהבסיס הזה סרט שהוא יותר מורכב ומעניין מאשר טרגדיה רומנטית רגילה. סיפור האהבה הוא רק חלק מסיפור מורכב יותר על יצירה תחת הגבלות וכבלים, על כוחה המשחרר וגם המשחית; על עולם משתנה במהירות; וגם על השאלה מה הופך אדם לפחדן, והאם חלק ממה שאנחנו קוראים לה פחדנות הוא צורך הישרדותי הכרחי (שאלה דומה עולה גם ב"כדור השחור").
במרכז כל זה נמצאים שני השחקנים שזכו אתמול בפרס המשחק יחד - ולנטין קומפן ועמנואל מקייה. ברור שהזכייה הזו היא הצהרתית - בוודאי כשגם בקטגוריית השחקנית הוענק פרס כפול דומה לזוג שהתאהב על המסך - אבל יש בה גם היגיון במדד האיכותי. פרנסיס של קומפן הוא כולו רוח וצלצולים, עולם ומלואו דחוס לתוך גוף קטן וזוויתי. מקייה מספק הופעה שקטה יותר, מבוססת מבטים ותנועות קטנות, ועדיין הדמות שלו מתפתחת וחושפת עומקים. שתי הופעות שונות ויפות בדרכן שמשלימות זו את זו.