בבואכם לצפות בעונה השלישית של "בית הדרקון", דעו שסדרת הפנטזיה כבר, כמו שאומרים בצבא, נגעה בקיר. ב-HBO כבר הודיעו שהעונה הרביעית תהיה האחרונה. כך ראוי לעשות, בהתחשב באורך והפורמט המגביל של חומר המקור, ובעיקר כי כמה כבר אפשר למרוח את הסיפור הזה.
הנוהל הוא כזה כבר כמעט שתי עונות: יש טארגרייאנים בגוונים של ירוק כהה, הם שולטים בווסטרוז והם קצת פסיכים; יש עוד טארגרייאנים אבל בגווני שחור והם רוצים להשתלט בחזרה על הכס, הם קצת פחות פסיכים אבל לא בהרבה. בנוסף, זה מקובל ואפילו אצילי להתחתן ולהתרבות עם קרובי משפחה. עשוי להסביר את ריבוי הפסיכים.
יש שיטענו שכבר שתי עונות שיוצרי סדרת ההמשך מסדרים כלים על הלוח, אבל בשלב הזה כבר השתכנעתי ש"בית הדרקון" לא באמת רוצה להיות סדרה אקשן מהודקת שבה כל פרק-שניים מסתיים באיזה קרב מטורף או דרמה שכולם ידברו עליה באינטרנט. היא מתעניינת בפסיכולוגיה המעוותת של הדמויות שלה, בחילוקי הדעות ביניהן ובהשפעה שלהן זו על זו, כשלפעמים כל אלה יוצרים חומר לספרי ההיסטוריה ולפעמים לא ממש.
זה בסדר. זה אפילו מעניין, הרבה מהזמן. מצד שני, קשה להלהיב את הציבור על חשיבותו של קו עלילה המתמקד באבל או בתהליך השלמה פנימי עם אירועי העבר כשיש בסביבה גם לטאות מעופפות, אבירים וקסם. הבעיה הזו הגיעה לשיאה בסיום העונה השנייה, שקוצרה לשמונה פרקים והשאירה להמשך את הפיצוץ המיוחל, שבו כל הסידורים מתחברים ביחד למשהו גדול, דרמטי, מדמם ומגניב.
תגמול
החדשות הטובות הן שבעונה השלישית הוא סוף סוף מגיע - הפרק הראשון לעונה, שעלה אתמול (שני), מביא למסך קרב מונומנטלי שקוראי סדרת הספרים ציפו לבואו זה מכבר. בלי לספיילר יותר מדי נגיד שמדובר בקרב ים אדיר ממדים. "נחש הים" קורליס ואלריון, בן בריתה ואבי בעלה המנוח של הנסיכה רהאינירה, מוצא יריבה מסוכנת בדמות האדמירל שאראקו לוהאר, שכולה כאוס ותאוות נקם.
גם בלי להכיר לעומק את סיפור הרקע שהוביל אותנו לכאן - ותודה על זה, סיפורי רקע קשים קיבלנו כבר מספיק בסדרה הזאת - המאבק בין שני הגורמים השונים להפליא יוצר פרק אפי, מותח, מלא דרמה וגם פשוט כיפי לצפייה - לא מעט בזכות ההתמסרות וההנאה הברורה של השחקנית/יוטיוברית אביגייל ת'ורן. לדרמה הזו יש גם שכבה נוספת, כזאת עם דרקונים, שמתחוללת במקביל ותניע את הגלגלים לקראת שינויי סטטוס קוו כאלה ואחרים בהמשך העונה.
צפיתי בארבעה מתוך שמונת פרקי העונה השלישית וקיבלתי את הרושם שב-HBO מאוד רוצים לתת לקהל את מה שהוא מבקש. אולי זה הרגע הנכון מבחינה סיפורית לעשות את זה, אולי זה מאמץ מודע להתייחס לתלונות הצופים אחרי סיום העונה הקודמת. כך או כך, דברים זזים די מהר הפעם, וכיוונים שעד כה רק נבטו לאט מתחילים להניב פירות.
המוקדים והמבוזבזים
במרכז הדרמה ניצבת כרגיל רהאינירה טארגריין (אמה ד'ארסי, שוב בתצוגת משחק מצוינת), כשלפניה דילמות מוסריות וקשיים רגשיים עצומים מאי פעם. ככל שהיא צוברת עוד כוח היא גם נדרשת לשאלות יותר ויותר קשות על עצמה, על מורשתה המשפחתית ועל סוג המנהיגה שהיא שואפת להיות.
אחרי שהעביר כמעט את כל העונה הקודמת ברחמים עצמיים וסשנים פסיכולוגיים-פסיכדליים עם המכשפופה מהארנהול, דיימון (מאט סמית') נמצא שוב לצידה של אשתו. הוא דיפלומט, הוא שליח על דרקון, הוא איש צבא לעת מצוא והוא גם השטן על כתפה של המלכה שתמיד מציע לה לשרוף דברים או להרעיב את העניים.
את תפקיד המלאך על הכתף השנייה לוקחת על עצמה מייסריה (סונויה מיזונו), המאהבת לשעבר של דיימון, שלא ממש מרוצה מנוכחותה. דמות נוספת שמתקרבת לרהאינירה היא אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק), שאחרי משהו כמו שני עשורים שוב מנהלת ערוץ תקשורת ממשי עם הבסטי שלה מהילדות.
גם לדור הבא של שתי המשפחות יש עניינים להתעסק בהם: המלך הגולה אאיגון ממשיך לחטוף כאפות במסעו לצד לאריס סטרונג, הנסיך ג'ייסריז חולק על ההחלטות של אמו ומנסה לנווט את הדרך בניגוד לרצונותיה, ריינה מסתבכת בניסיון לאלף דרקון פראי והמלכה הלנה… גם שם, בעיקר כדי למלמל דברים מוזרים ולהוציא מאוליביה קוק את הפרצופים המבולבלים הכי טובים שלה.
המבוזבז של העונה בינתיים הוא אאימונד (יואן מיטשל + רטייה) שחצי מהזמן לא ברור איפה הוא, ולא עושה המון גם כשהוא נמצא. זאת כנראה הרמה להנחתה שתגיע בחצי השני של העונה, אבל זו עדיין הדמות העוצמתית, הכריזמטית והמעניינת ביותר בקרב ה"ילדים" אז קשה לא להתבאס קצת.
בית חזה ריק
בעיה שהסדרה עדיין לא ממש פתרה, וכנראה גם לא תפתור, היא היעדרו של לב רגשי אמיתי לכל הסיפור הזה. מה לעשות, "בית הדרקון" היא סדרה על משפחות מלוכה מסואבות שרוכבות על מפלצות יורקות אש. גם אם אנחנו מחבבים ואפילו אוהבים את רהאינירה, האופציה האנושית וההגונה יחסית בקן הצרעות הזה, ספק אם יש לה אוהדים אדוקים מהסוג שהדמויות הכי אהובות ב"משחקי הכס" הצליחו לאסוף.
אין פה איזה סיפור אהבה אפי, מסע מרגש אל הצמרת, משפחה שצריך לאחד או משהו דומה, רק דיונים עוכרי שלווה על כוח משחית ובריכה גנטית מצומצמת מדי.
זאת בעיה במיוחד כשנזכרים ב"האביר משבע הממלכות" המלבבת, שכולה לב, חן וחדוות חיים. כשכבר יש רגשות ב"בית הדרקון" זה לרוב סוג הדברים שמעסיק מלכים ונסיכים, הטרודים בסוגיות חשובות ודרמטיות. מזל שלפעמים הלנה טארגריין מדברת על הפנטזיה שלה לגדל תרנגולות כדי שנזכור שמדובר לא רק בדמויות היסטוריות, אלא גם בבני אדם.
פרקים חדשים של "בית הדרקון" עולים מדי יום שני ב-HBO מקס.