באחת מאינספור סצנות מריבה בסדרה "בנות" אומרת האנה, בגילומה של יוצרת הסדרה לנה דהנאם: "כל דבר רע שמישהו יחשוב להגיד עליי אני כבר אמרתי לעצמי, על עצמי, כנראה בחצי השעה האחרונה". סרטו החדש של פדרו אלמודובר, "חג מולד מר", מרחיב את צורת המחשבה הזו לסרט באורך מלא. הבמאי הספרדי הוותיק רוצה שתדעו שהוא כבר שמע את כל מה שיש לכם להגיד על יצירתו המאוחרת, תודה רבה. הוא יודע שהקריירה שלו מוערכת אבל גם שהשיא שלו כבר מאחוריו. הוא יודע שהמפה הקולנועית השתנתה ושעכשיו כולם עובדים עם נטפליקס. הוא יודע שביצירותיו האחרונות חסרה מידה של תשוקה ודחיפות שאפיינה סרטים מוקדמים שלו. הוא כנראה אפילו כתב לעצמו בראש את הביקורת שאני כותבת ברגעים אלה ממש. איזה מטא, הא?
"חג מולד מר" הוא מעין סיור מודרך בהדרכת הבמאי במבוך המראות שהוא המוח שלו. הוא מתרחש ב-2004 ובמרכזו במאית בשם אלסה, שבעבר זכתה להצלחה כיוצרת של סרטי קאלט משונים אך חצתה את הקווים לבימוי פרסומות. הצלחתה הכלכלית מאפשרת לה, כיאה לדמות של אלמודובר, לחוות את המשברים הקיומיים שלה בדירה מעוצבת וצבעונית. בעבודתה היא גם פוגשת ומתחילה קשר עם גבר צעיר ממנה - כבאי שגם מחלטר כחשפן. שגרת החיים הנוחה שלה מתערערת בשל מיגרנות קשות והתקפי חרדה שמתחילים לפקוד אותה, כנראה כהדהוד של האבל על מות אמה שהיא מתעקשת להדחיק ולהטביע בעבודה. הפתרון - נסיעה לחופשה עם חברה קרובה, שנמצאת במשבר משלה, בה תוכל גם לעבוד על תסריט לסרט חדש.
אבל רגע, בעצם יש לסרט גיבור אחר לגמרי - ראול, במאי ותיק שבשנת 2026 כותב את הסרט על אלסה בהשראת תקופה חרדתית במיוחד בחייו. גם לראול יש בן זוג צעיר, גם הוא מתקשה להשלים את התסריט החדש שלו ונראה שהוא פותר אותו בכך שגם כל הדמויות שהוא כותב ידברו על סרטים. כשהגיבורה פרי עטו מגיעה לבית החולים עם מיגרנה מייסרת, היא מוטרדת מכך שתאושפז בחדר שבו מת מטופל פיקטיבי בסרט שצילמה שם.
וכמו אלסה שמטשטשת את הגבול בין לוקיישן לסתם חדר ובין אמנות למוציאות, גם אלמודובר ממלא את הסרט החדש בהתכתבויות עם סרטים קודמים שלו. איפיוני דמויות, ליהוקים, מוזיקה, לוקיישנים, תמות ועוד חוזרים לביקור כהדים של גוף היצירה והחומרים האהובים עליו. כל זה בונה לקראת מערכה אחרונה ודרמטית שבה מתעמת ראול עם העוזרת האישית הוותיקה שלו על כל מה שטוב ורע ביצירתו העכשווית. לפני המצלמה הדמות זועמת כי ידידה הקרוב השתמש בטרגדיה של חברתה כדי להוסיף עניין לתסריט שלו, אך הזעם מופנה גם לבמאי מאחורי המצלמה. האם הכוח שמעניקה היצירה ליוצר, העוצמה דמוי-אלוהית שיכולה לברוא ולשנות עולמות שלמים, הוא בעצם כוח משחית? כשמודבר ביוצר פורה כמו אלמודובר, שבכל רגע נתון יש לו סרט חדש או שניים בקנה, אולי הכתיבה היא כבר מעין שיגעון גדלות? מצב תודעתי מתמיד של ניתוק מהסביבה, כשכל חבריו וקרוביו הם גם מקור השראה שאפשר לנצל ולשכפל?
כל אלה רעיונות מעניינים וראויים לדיון קולנועי, רק שחוץ מרעיונות יש פה גם סרט שצריך אשכרה לשבת ולראות. הסימפוזיון הפנימי הזה לא פעם מונע מהעלילה להתגבש לכדי סיפור שמעניין לעקוב אחריו. זה נכון בנוגע לעלילת הסרט-בתוך-סרט, שכל פעם משתנה ונקטעת בלי שכל הדמויות שהופיעו קודם הספיקו להתעדכן בשינויים האלה. זה קצת כאוטי, אבל יותר כמו אוסף סיפורים לא גמורים ונטולי פואנטה מאשר כמו יצירה שהכאוס הוא עיקר עניינה. זה נכון עוד יותר במפגש בינו לבין סיפור המסגרת, כי התסריט שהגיבור כותב בהשראת הסובבים אותו מעניין הרבה יותר מהסיפור שלו עצמו. לא מדובר ביצירה גאונית חלילה, אבל יש לו יותר תנופה, דמויות מעניינות יותר ואנחנו בעיקר רואים יותר ממנו. כלומר, אלמודובר מכיר לנו כמה דמויות מעניינות, להצחיק אותנו ולסקרן אותנו מה יקרה איתן בהמשך לפני שהוא חותך שוב ושוב לפרשנויות מהיציע, באדיבות דמויות אחרות ופחות מעניינות שאנחנו בקושי מספיקים להכיר.
מעבר לאספקט הצהוב של ניסיונות השוואה בין במאי, במאי ובמאית, או שלל הקריצות למעריצים אדוקים, אין לכל ההתחכמות הזו הרבה ערך מוסף. לשאול שאלות על יצירה והשראה זה אחלה, אבל צריך גם לענות - והתשובות של תסריטאי כה מיומן ומשופשף אמורות להיות מרשימות יותר. העימות הפנימי מגיע כל כך מאוחר אל תוך הסיפור(ים) שכבר לא נשאר זמן להתמודד עם תוצאותיו, וזה חבל, כי זה הרגע שבו ראול בכלל מתחיל להצדיק את קיומו. אז בפועל פשוט ראינו סרט חביב אבל לא גמור, בתוך סרט שהיה צריך לעבור עוד כמה דראפטים לפני יציאה לצילומים. אבל זה בסדר, כי אלמודובר בטח כבר יודע שחשבנו את זה, הוא הרי חשב את זה קודם, ומסתבר שבעניינים האלה כל הקודם זוכה.
גברי בנאי צדק: ההמשכון של "גבעת חלפון" פאתטי ולא הכרחי