אז אחרי הכל, מי מנצחת: בודקת או הפשוטע?

מבקר טוב לא מתבייש להגיד "סליחה, טעיתי" (הנוהג הזה שמור לפוליטיקאים). חוץ מזה, כשביקורת שנכתבת על סמך פרקים בודדים מתיימרת לגבש דעה על עונה שלמה, לגמרי שמורה לי הזכות לטעון שאיש לא משך בדש מעילי.

בקיצור, עם סיום העונה הראשונה של "בודקת" והגעתה של "הפשוטע" לאמצע העונה, חזרתי לסדרות שיצרו השותפות היצירתיות לשעבר גיתית פישר ואושרית סרוסי, הפעם בנפרד, כדי להכריע מי צלחה את המעבר לעצמאות בצורה מרשימה יותר.

האותיות הלא קטנות: יש משהו קצת לא הוגן בהשוואה הזאת. "בודקת", שיצרו פישר ויונתן גורפינקל, היא יצירה אישית מאוד שמבוססת על הביוגרפיה של פישר. סרוסי, לעומת זאת, היא אחת מארבעת יוצרי "הפשוטע", לצד בר אלמליח-דונצוב, חן רוטמן ואורי גרוס, ודמותה של בצי נולדה מתוך עמודי הסושיאל של "הפשוטע".

מעריצי תותית ומלעיל מ"זאת וזאתי" עלולים לחשוב שפישר וסרוסי הן שלוחה אחת של השנייה, אבל הסדרות החדשות מדגישות דווקא את ההבדלים ביניהן. בעוד סרוסי ממשיכה לפתח כאן את הפרסונה הקאמפית שלה, פישר משילה שכבות וחושפת סיפור אישי ומשפחתי מורכב. מערכת היחסים הפגומה של שגית (פישר) עם הוריה, ובעיקר עם אביה, מסבירה משהו על הציניות והמגננה התמידית שלה. גם "חוג הביטוי" שבו היא משתתפת מאפשר לפישר להפגין כתיבה שנעה בחופשיות בין TMI לתהומות הנפש.

לעומתה, סרוסי כמעט לא יוצאת מאזור הנוחות בדמותה של בצי, בת אופקים שמנסה להגשים את עצמה בעולם התקשורת. התזמון הקומי שלה עדיין נפלא, אבל ההומור נשען יותר מדי על קאץ' פרייזים ורפרנסים לפסטיגל ולא חושף מספיק שכבות חדשות.

1:0 לפישר.

כאן נמצאת נקודת התורפה הגדולה של "הפשוטע". מי שחששו שיהיה קשה לתרגם עמוד סושיאל מבוסס ממים לסדרה קוהרנטית גילו שלא טעו. הרפרנסים לתרבות הפופ לא עוצרים לרגע, אבל סיפור "הבחורה מאופקים מגיעה לתל אביב ומגלה שכולם פלצנים חובבי מאצ'ה" נופל שוב ושוב לקלישאות שכבר ראינו. בצי היא קצת אל וודס מ"לא רק בלונדינית": הבחורה שכולם מזלזלים בה ומגלה שהיא חכמה מהם. אלא שבמקרה שלה זה לא מספיק כדי להחזיק עלילה, ולעיתים "הפשוטע" עובדת טוב יותר כרצף מערכונים.

"בודקת", לעומתה, העמיקה ככל שהתקדמה. אלמנט התקיעות אמנם חוזר בה שוב ושוב: בעבודה האפרורית בנתב"ג, באוטובוס העומד שבו מתגורר עופר (אורי אלבי) ובניסיון הנואש של אריק להצטרף לסיבוב ההופעות של תיסלם, להקה אדירה אך כזאת שמתפרנסת מתהילת העבר. אך זה לא אומר שהיא לא זזה לשום מקום. השילוב בין האינפנטיליות של שגית, שעדיין רואה את העולם דרך "אלאדין" של דיסני, לבין היכולת של פישר לדבר על דיכאון, חוסר ביטחון וחרמנות, הפך שבעה פרקים לעמוסי אירועים גם אם רובם מתרחש בתוך נפשה של הגיבורה שלה.

2:0 לפישר.

כאן היה אמור להיות ניצחון קל ל"הפשוטע", עם פסיפס אינסופי של דמויות אקסצנטריות והופעות אורח. ובכל זאת, אריק ורוחה, בגילומם של צחי גראד ושרית וינו-אלעד, לוקחים את הסיבוב עבור "בודקת" בהליכה. הם שני הורים איומים שקשה שלא לרחם עליהם, ושני השחקנים הוותיקים מעניקים להם מספיק דפיקות ואנושיות כדי שלא יהפכו לקריקטורות. על הנייר, אבא מזניח שקורא לבת שלו "שמיינה" ללא הרף ואמא סהרורית אמורים לייצר דמויות שקשה להתחבר אליהן, אבל משהו בכתיבה חסרת המעצורים של פישר, ביחד עם המשחק האינטנסיבי של השניים האלה, הופך אותם לדמויות שאפשר להתאהב בהן.

כוכבית הולכת לדמותו של טופז (חן רוטמן), שגונבת כל רגע ורגע שלו על המסך ב"הפשוטע". אם יש דבר אחד שאפשר להסכים עליו, הוא שהוא חייב, אבל חייב, לקבל ספין-אוף.

בכל זאת, 3:0 לפישר.

אז כן, בקרב הזה, שאנחנו המצאנו, יש מנצחת ברורה: גיתית פישר. המעבר שלה מדמות האישה שמתנהלת כמו מלכת דראג ליוצרת ששמה את חייה על המסך בעירום (נפשי) מלא עבר בהצלחה מרשימה ועושה חשק לגלות עוד צבעים ביצירה שלה. כשזה מגיע לסרוסי, עדיין נותר לחכות ולגלות מה מסתתר מתחת לפאה ולמסכה.