הכי טוב שיש

שנת 2004 הייתה שנה של שירים גדולים, יותר מאשר של אלבומים שלמים. מכיוון שהיו כל כך הרבה שירים מצוינים שאהבנו, זה מרגיש מיותר להמציא מספרים או דירוגים. ברשימה זו לא תמצאו את "שיר השנה", ולא את "עשרת הגדולים", אלא את השירים שבשבילם היה שווה להישאר בחיים בשנת 2004. והנה הם.

בשיר המקסים הזה הוכיחו דיוס שהכל אמנם נאמר ונעשה, אבל כשמדובר בקלאסיקת סיקסטיז אבודה זה ממש לא משנה.

אליוט סמית מת בסוף השנה שעברה, אבל השאיר מספיק חומר כדי שימשיכו לגנוב ממנו לנצח. "זו רק ברכת שלום מחבר שלא הצליח לעשות את הדברים כמו שצריך",הוא שר כאן, וכמה שהוא טועה.

כל כך פשוט ועם זאת כל כך יפה. בשנה הבאה תשמעו הרבה על המג'יק נאמברס, שני זוגות של אחים שנראים כמו פרסומת לילדי אקי"ם. ממש מוכשרים.

האפרו- ברוקלינאים האלה עושים מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר. טלוויזיה ברדיו? במציאות שלהם הכל הולך. ואפשרי.

הסינגל הראשון מאת חבורת הארט-רוקרים הזו נחת ללא שום התראה בתחילת השנה ועשה הרבה מאוד רעש. לא רק בצורת דיסטורשן. ובצדק.

מייק סקינר לקח פאוזה מהפלייסטיישן ומחיי הרחוב על מנת לכתוב בלדה שתעשה לנו עצוב בלב ושמח בכל תדר אף.אם שמכבד את עצמו.

מה כבר ביקשנו בחיים האלה? קצת נבל. שירה מלאכית. לחן מינורי. וולווט אנדרגראונד. מוצא שבדי. ליטוף. מעט קונקריטס.

ניל האנון עזב את חבריו ללהקה וכתב אלבום שלם על חברות. בשיר הקברטי הזה הוא מספר על בחורה שאהב מאוד עד שתפס אותה בשירותים עם חבר שלו. עוד הוכחה לכך שהשירים הכי טובים יוצאים מהסיפורים הכי נוראיים.

קשה לחשוב על אלבום קונסנזוס אחד שקשור ברחבות הריקודים מלבד זה של מיילו. ואם השיר הזה לא שחרר לכם את הלחץ באחד מימי השישי, כנראה ששום דבר כבר לא יעזור.

האלבום השני של סייאן אנד בן הוא אלבום סתווי שהגיע באביב להרבה פחות אוזניים מכפי שהיה ראוי. והשיר הזה הוא כמעט עשר דקות של דאון מהפנט.

חצי מהארליז הגיע ממנצ'סטר והחצי השני מטקסס. הם הוציאו את אחד האלבומים האהובים של השנה, ולפחות בשיר הזה נשמעו כמו הכלאה בין בראיין וילסון וסייבורג. ענק.

השיר הזה לא שייך לסיכום של השנה הזו אלא לזה של 1967. ולמרות שזה איחור די רציני ושכבר שמענו את "סמייל" בכל גרסה אפשרית מלבד זו, למי באמת איכפת.

אלבום הבכורה של אלקטרה הגיע בתחילת השנה ונפתח עם השיר הזה. הוכחה נוספת לכך שישראל בדרך הנכונה, ושניצן חורש לא רק נראה כמו, אלא באמת, יכול להחליף כמעט כל סולן של הרכב רוק בריטי.

טום ווייטס גורם לזקנה להראות סקסית. והשיר הזה הוא פריקי, קריפי ומשחרר כמו לקום בלי האנג אובר אחרי 176 צ'ייסרים של אציטון.

שיר כזה יכול היה להיכתב רק ביום שבו לאס וגאס הייתה חוזרת לחסות בריטית, ומכונת זמן הייתה לוקחת את כולנו לאייטיז. אפילו נוסטרדאמוס לא היה חוזה שזה יקרה באמת.

אם האלבום הבא של הסטרוקס יורכב משירים כמו רפטיליה, אף אחד לא יכול לעצור אותם. אפילו לא דרו בארימור.

בשיר הזה בלבד יש יותר דיסטורשן מבכל האלבומים שטראוויס וקין יוציאו בחיים שלמים. אך למרות השוגייזיות המערפלת, קשה שלא להבחין בכך שמדובר בפופ שבדי מושלם.

שני אנשי ביצ'ווד ספארקס עשו אלבום פסיכדליה לפי סימנים שקיבלו מהשמש. וזה פלאואר פאואר קליפורני מודל 69, או אור חורפי באורנוס.

הסטילס לא אוהבים שינויים. לכן הם לקחו את כל מה שהיה טוב באייטיז אל תוך אחד ההמנונים של השנה. ועוד עשו את זה בקנדה.

כמה מוזיקאים מתמסטלים רק מלהסתכל על בננה? אחד. והשנה הזו הוכיח דבנדרה בנהארט שאם אתה פריק ואתה עושה פולק, כנראה שאתה בדרך הנכונה.

יום יבוא והשינז יהיו גדולים כפי שהם ראויים להיות.

הבטה באנד כבר לא אתנו, וזה עצוב לפחות כמו הבלדה היפיפייה הזו. ומה לומר, בעולם כה אכזר, מגיע לנו לקבל גם בשנה הבאה להקה כמו קולדפליי.

איי.סי ניומן יכול להעביר אתכם חיים שלמים בשלוש דקות של שיר פופ. ובמקרה הזה אפילו לספר לכם את תמצית החיים בשתי דקות ושבע עשרה שניות.

יש רק אדם אחד שיכול להוציא בכריסמס סינגל שהוא מחילה לישו. והשנה הזו כולם סלחו לו על ההיעדרות של שבע שנים. ברוך שובך, מוריסי.

מה דרוש על מנת לקבל מאסטרפיס? שבדי גאון בן 24 בשם גוסטב אג'סטס. וזה שיר הנושא מתוך האלבום השלישי שלו, שעובר בין כל כך הרבה סגנונות מוזיקליים, שמותר לקבל סחרחורת.

מלך הקופים עשה את זה השנה בגדול. הוא חזר להופיע עם שירים של סטון רוזס, התחיל ללמד סאונד, והוציא אלבום מצוין. זמן זה בשבילו הכל, והוא בהחלט לא בזבז אותו.

אם למישהו עוד היו ספקות, אז טוקי ווקי הוכיח זאת סופית. אייר לא מסוגלים לכתוב אלבום לא טוב. וזה שיר מושלם.

שיר כזה נכתב רק פעם (ותוך) ארבע עשרה שנים.

משבר האלבום השני? הצחקתם את אינטרפול. ועם שירים כמו האפיק הזה, זה מרגיש כאילו הם היו אתנו כבר משנת 86. ויישארו לנצח.

אחרי ארבע שנות שתיקה ותקרית בה מעך סוס את הלסת של קאזו מאקינו, הבלונד רדהד חזרו. מפויסים יותר, נגישים יותר, ועצובים יותר. ולא רק בגלל שהפריצה הגדולה שלהם כנראה וכבר לא תגיע.

מי זוכר שבחודש ינואר הם עוד היו אנונימוס? מי היה מאמין שהם יצליחו להמאיס את עצמם כל כך מהר? מי שלא שמע את הבי-סייד הזה לא יבין מדוע פרנץ פרדיננד כבשו את העולם בבליץ קריג.

שיר חדש של ג'ף באקלי. נקודה.

כל סינגל שלהם היה ראוי להיכנס לרשימה זו, והקטע הזה הוא הבחירה הכי קרובה לשיר השנה של 2004. וגם של שנת 2005 .