40. האמריקנים, ויפ
שם מקורי: The Americans, Veep
במצעד 2016: מקומות 2 ו-6
רשת: "האמריקנים" ב-FX (בישראל ב-yes), "ויפ" ב-HBO (בישראל ב-yes ,HOT וסלקום TV)
איזו קריסה מהדהדת ומבאסת. האחת מהמקום השני, השנייה מהמקום השישי. שתיהן חולקות עכשיו מקום בפינה במשבצות 40 ו-39, כל אחת מסיבה אחרת. העונה השישית של "האמריקנים" סבלה מכמה וכמה תחלואים - היא נפרדה משתי דמויות מהותיות בעונה הקודמת (נינה ומרת'ה) ולא הצליחה למלא את החלל שהותירו, ומעבר לכך, ניכר היה שיוצרי הסדרה לא ידעו מה לעשות עם הזמן שניתן להם. רשת FX הזמינה מראש שתי עונות אחרונות כדי לאפשר להם להתחיל לחשב את הסוף. התוצאה היא מה שנראה כהנחה מדוקדקת של דברים במקומם לקראת המערכה האחרונה, תוך התעלמות מהצורך לספק במהלכה שיאים רגשיים או אינטלקטואליים או בכלל. אפילו פרק הסיום היה אנטיקליימקטי בעליל.
ניחא אם היינו לומדים משהו חדש על הדמויות, אבל כמעט כל מה שהיה בעונה הזו נעשה תוך חזרה על מוטיבים שכבר הכרנו, ובניגוד לעבר, לא הייתה שום תחושת סיכון כרקע להתמודדות הפסיכולוגית הבלתי נדלית של גיבוריה - שוב תולדה של היעדר נינה ומרת'ה. פיליפ ואליזבת' אמנם כבר לא באותו מקום שהיו בו בעבר, כבר לא פשוט מבחינתם לנהל מערכות יחסים מיניות עם אחרים לטובת המטרה, ועדיין אלה בדיוק אותם נושאים שראינו מהם בעבר. כלומר, פיליפ סובל מהדברים הרעים שהוא עושה בערך מאז שאנחנו מכירים אותו, ואליזבת תמיד מושכת לכיוון השני, גם אם כרגע פחות. עדיין סביר להניח ששירת הברבור של "האמריקנים" תהיה מעולה בואכה מדהימה, אבל גם אם כך יהיה, אין בכך כדי להצדיק עונה משמימה שכזו. הסיבה העיקרית לכך שבכל זאת יש לה מקום במצעד היא שגם ברגעיה הקשים היא עדיין אחת הדרמות האינטליגנטיות בטלוויזיה, ולמרות הכל היו לה כמה רגעים מצוינים שהזכירו את הפוטנציאל האמיתי שלה.
המקרה של "Veep" עגום בהרבה, ואף נושא בו הרבה פחות תקווה. כמו "האמריקנים" גם היא צפויה להסתיים עם העונה הבאה שלה (קודם כל שג'וליה לואי-דרייפוס תחלים מסרטן השד שלה בקלות ובמהירות, אמן), אבל מאז עזיבתו של היוצר ארמנדו יאנוצ'י לפני שנתיים היא מפגינה התדרדרות עקבית. העונה השישית הייתה אפילו מקוממת לפרקים. זה נכון בעיקר לדמות הראשית ולנושא הכלים שלה. שרטוט דמויותיהם של סלינה וגארי החל להיות גס יותר ויותר כבר בעונה הקודמת תחת ניצוחו של הבוס החדש דיוויד מנדל, ורק הלך והחריף השנה. סלינה נעשתה חד-ממדית ואילו גארי נעשה חד-הברתי. כמו גרסה קרטונית של עצמו, הוא עבד נרצע שמביע את מורת רוחו בנהמות בלתי פוסקות, בין אם זה על השפה המלוכלכת של הוד מעלתה - וברוך השם יש כזו בשפע - ובין אם על בחירותיה הרומנטיות או הפוליטיות. זה נכון גם ליחס של סלינה כלפיו, שמעולם לא היה כל כך מבזה ומקטין כשם שהוא תחת ההנהגה החדשה של "Veep". האטימות של סלינה בתקופת מנדל הפכה לבלתי נעימה ובעיקר בלתי סבירה. היא נעשתה קריקטורה דוחה של אישה כוחנית, הרבה יותר מגעילה ומרושעת מאשר מבדרת, מה שמשפיע על הסדרה בכללותה ופוגם במורשת הכללית שלה. מה שבכל זאת עומד לטובתה הוא היותה מצחיקה ככלות הכל, אם כי יצוין שניסינו להיזכר ברגעים קומיים גדולים מהעונה הזו, ובניגוד לשנים קודמות - הרי בקלות אפשר להיזכר בהמון רגעים קלאסיים מעונות הקודמות - הפעם לא הצלחנו. במחשבה שנייה, אולי היא במצעד בשל אדי תהילת העבר.
38. המיק
שם מקורי: The Mick
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: FOX (משודרת בישראל ב-yes)
לעתים קרובות מפתיע להיווכח עד כמה "המיק" נועזת, בהתחשב בעובדה שהיא משודרת ברשת ארצית. כאילו קייטלין אולסון, כוכבת "פילדלפיה זורחת", והאחים דייב וג'ון צ'רנין שהיו בצוות ההפקה של "פילדלפיה" ועזבו כדי ליצור את "המיק", הביאו איתם את המופרעות הרדיקלית והחילו אותה על קומדיה משפחתית. לא שמתיחת גבולות זרה לרשת FOX, היא הרי משדרת סדרות כמו "איש משפחה" וקנתה את עולמה עם "נשואים פלוס". עם זאת, קשה להעלות על הדעת סצנה כמו זו שבה אדם מכה אחר שוב ושוב בפניו עם כדור ביליארד, או ירייה מטווח אפס בתחת כדי לגרום לשוטרים לחשוב שהייתה פריצה לבית, או סבתא רבתא סנילית שמנסה לרצוח את נינה כי היא סבורה שהוא מכשול בינה לבין אהובתה, או מבוגר שמאפשר לילד תמים בן 7 לשחק פוקר עירום כי הוא כבר ראה את הפטמה והנזק נעשה.
"דה מיק" ללא ספק נהנית לזעזע, אבל היא לא הייתה כה מעולה אילולא הייתה מצחיקה. והיא ממש מצחיקה. צופי "פילדלפיה זורחת" כבר ידעו שאולסון היא קומיקאית גדולה, וכאן היא מקבלת את קדמת הבמה כדי לזרוח ולפרוח עוד יותר. מסביבה היא מגובה בקאסט נהדר - הילדים שגונבים שוב ושוב את ההצגה, בפרט צ'יפ בן ה-14 האולטרה-דוש (תומאס ברבוסקה) ובן הקטן (ג'ק סטנטון), שהתמימות שובת הלב שלו נתקלת, נטמעת וניתצת שוב ושוב בעולם הקיצוני של "המיק", בלי שהוא יאבד את זכ?ותו.
37. מסע בין כוכבים: דיסקברי
שם מקורי: Star Trek: Discovery
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: CBS All Access (זמינה לצפייה בנטפליקס ישראל)
מאז ומעולם ניחנה "מסע בין כוכבים" ביכולת לומר דברים על האנושות, תוך כדי עיסוק בגלקסיות ותרבויות רחוקות. אם בעבר היו האלה היחס לזר ולשונה, הרי שהגלגול החדש שלה עושה זאת גם בהקשרים של מגדר ונטייה מינית. זאת למעשה כשלעצמה סיבה מצוינת לקיומה של "דיסקברי" בנוף הטלוויזיוני שלנו, אבל לשמחת כולם היא ממש לא היחידה. אף שחסרונותיה כסדרת ברודקאסט עדיין ניכרים (למשל בנכונות להעמיק בדמויות מעבר להגדרות השטחיות שלהן), מדובר בסדרה קולחת ומהנה להמונים, שלשם שינוי מנסה לפרוץ לעצמה דרך עצמאית ולפנות גם למי שלא רואים בעצמם מעריצים אדוקים. יש במהלך הזה דמיון לאופן שבו "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" הרחיק את עצמו במידת מה מהסרטים הקודמים בסדרה.
הנכונות להציב דמות נשית במרכז (סוניקה מרטין-גרין המרשימה) היא צעד ענק קדימה באופן כללי בז'אנר. ומייקל ברנהם של מרטין-גרין אכן סוחבת על כתפיה את המטען הרגשי שלעתים חסר לסדרות מד"ב, שנוטות להיות קרות ודידקטיות. גם השימוש באפקטים ממוחשבים נעשה ב"דיסקברי" היטב, ומעניק לה לעתים נופך קולנועי ממש בעולמות חדשים שנחשפים בפנינו, ובמלחמות החלל. ולאור כל אלה, הציפיות ממנה רק הולכות ומתעצמות לקראת חלקה השני של העונה שיגיע בינואר. כל המרכיבים לסדרה טובה כבר כאן (דמויות, אפקטים, כתיבה), עכשיו השאלה היא אם "מסע בין כוכבים: דיסקברי" יכולה לעשות את הקפיצה לעל חלל, ולהפוך למצוינת באמת. ההתחלה שלה מאותתת שהאפשרות הזאת ריאלית בהחלט.
36. Glow
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: נטפליקס
היתרון הגדול של "Glow" הוא הקלילות שבה היא נצרכת. עשרה פרקים בני פחות מ-30 דקות כל אחד, שבמידה רבה מאפשרים לה לצלוח גם את החלקים החלשים שלה, וכאלה לא חסרים. "Glow" נוצרה על ידי שני תסריטאיות אלמוניות למדי (ליז פלהייב וקרלי מנסץ'), וניכרת בה ההשפעה של דמות דומיננטית מאחורי הקלעים. מדובר בג'נג'י כהן (יוצרת "כתום זה השחור החדש" ו"העשב של השכן"), שמביאה איתה לסדרה את המתכון המזוהה איתה כל כך: גיבורות קלות דעת, עירום לא הכרחי וגברים נוראיים בשלל גוונים.
אותה ספק פשטנות-ספק עצלות תסריטאית של כהן ניכרת היטב ב-"Glow" וגורמת לה לסבול מאותן סטריאוטיפים שאפיינו את כוכבות "Glow" המקוריות, שאולצו לגלם קריקטורות לשם הנאת הכלל. נדמה שבידיים אחרות ניתן היה לקבל סדרה שמעריכה את גיבוריה קצת יותר, מספיק כדי שהשנאה העצמית שלהן לא תזלוג גם אל הצופים בבית. ובכל זאת, על אף המגרעות, "Glow" היא סדרת קיץ מהנה, טבולה למכביר בנוסטלגיית שנות השמונים ולפרקים אף משעשעת. חלקה השני מהוקצע הרבה יותר מהראשון, ואף מצליח לתקן חלק מהנזק שנעשה לדמויות בתחילת הדרך. לעתים היא מזיעה ממאמץ בניסיון להיות מיוחדת ונועזת, אבל אם תגבירו את המזגן מספיק, התחושה הזאת לא תעבור גם אליכם.
35. לגיון
שם מקורי: Legion
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: FX (משודרת בישראל ב-yes)
כשמדברים על ההתקדמות של המדיום הטלוויזיוני ועל עליונותו ההולכת וגוברת לעומת הקולנועי, "לגיון" יכולה לשמש כדוגמה משמעותיות בטיעונים האלה. עם כל כך הרבה סדרות וסרטי גיבורי-על שאט אט מגדישים את הסאה גם עבור חובבי הז'אנר, "לגיון" מהווה חלק מהם אבל גם משהו כל כך שונה ונפרד. נואה האולי, יוצר "פארגו", ניצל את נקודת המוצא בקומיקס של מארוול לטובת סדרת גיבורי העל הכי מקורית, מוזרה, מפותלת, מורכבת ומצודדת שניתן להעלות על הדעת, וב"דעת" הכוונה היא למיינדפאק מן המעלה הראשונה.
בדומה ל"מר רובוט" ו"ווסטוורלד", גם כאן מסתמכת הסדרה רבות על נקודת המבט החריגה של הגיבור, כזו שלא ניתן לבטוח בה. דיוויד צ'ארלס הולר מאובחן כסכיזופרן וסובל מהזיות, מה שמאפשר ל"לגיון" להציג מבנה א-ליניארי, לשוטט בתודעות, מחשבות, חלומות ודמיונות. האופן שבו כל זה מובא אל המסך כה מרהיב ויפה לעין. האסתטיקה המוכרת של האולי חוברת כאן לאפקטים מרשימים וצבעוניים, ועלילה שאנחנו לא מבינים רוב הזמן מה קורה בה בכלל, אבל בכל זאת מקשה להתיק את העיניים מהמסך. העובדה שבסופו של דבר התצרף מצליח להתחבר לכדי סיפור של ממש, כזה שמגיע לשיאים מדהימים בפרק השני מסופה של העונה, מבהירה שהנסיינות והחדשות התובעניות הללו לא הגיעו על חשבון היצירה כולה.
34. משחקי הכס
שם מקורי: Game of Thrones
במצעד 2016: מקום 30
רשת: HBO (משודרת בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV)
יש תחושה שמקומה הרם של "משחקי הכס" בקרב צופיה נפגם אחרי העונה השביעית שלה, שהייתה הקצרה ביותר שלה עד כה. בהתאם היא הייתה חפוזה בהרבה מקודמותיה, הציגה לנו כמה דברים שחיכינו להם שנים (דאינריז מגיעה לווסטרוז, החזרה לווינטרפל, מפגשים על גבי מפגשים בין דמויות אהובות, ידם של הגיבורים על העליונה) וכמה מחזות מרהיבים במיוחד (דרוגון והדותראקים רומסים את צבא לאניסטר, דרקונים נגד זומבים). יחד עם זאת, יותר מאי פעם כופפה את חוקי המרחב והזמן כדי להתאים אותם לצרכי העלילה, ולפרקים נראתה כמו פאן פיקשן שכל תכליתו לשמח את המעריצים.
אבל בסדר, אי אפשר לקבל הכל. הסדרה נאלצה להיפרד מהספרים בעונות האחרונות, ובמקום להתבסס על חומר מקור משובח ולעבד אותו לכדי סדרת טלוויזיה שהולכת ומשתכללת, נאלצו דן וייס ודיוויד בניוף להמשיך בלי הקביים של ג'ורג' ר"ר מרטין. זה עדיף על פני לחכות לנצח לספר שלא יגיע (הדיבור עכשיו הוא על אפשרות ל-2018, ייתכן ש-2019), וגם ברגעיה הקשים והמטופשים עדיין מדובר באחת הסדרות השאפתניות והמרשימות בתולדות הטלוויזיה.
33. נרקוס
שם מקורי: Narcos
במצעד 2016: מקום 29
רשת: נטפליקס
החלק המרשים בעונה הנוכחית של "נרקוס" הוא היכולת שלה לסלול דרך חדשה אחרי הפרידה מהסמל הגדול - פבלו אסקובר (ואגנר מורה האדיר). אמנם חולשות רבות נותרו עדיין בעינן, ובהן ההשטחה של דמויות נשיות באשר הן, או הנטייה להאריך ולמתוח פרקים ללא הצדקה, אך אלו נדחקים לשוליים לנוכח הישגיה. בראש ובראשונה, מדובר בהצלחה של הצגת קרטל קאלי (שראשיו הם הנבלים החדשים) באופן כמעט טבעי כבר אחרי פרק אחד. בכך היא מאפשרת לנו היכרות עם עולם חדש ומגוון של פושעים, אנשי ביניים ושוטרים, שמייצרים ביניהם דינמיקה לא פחות מסקרנת מבשתי העונות הקודמות.
על המחסור הניכר בכריזמה ובאיכות המשחק של הנבלים החדשים לעומת קודמם בעמדה הזו, "נרקוס" מפצה עם מוטיב "האיש שבפנים". חורחה סלסדו (מתיאס וארלה המצוין), סגן ראש מערך האבטחה של הקרטל, הופך לנקודת איזון בין אכזריות ברוני הסמים לבין הציניות של הרשויות האמריקאיות. הבחירה התסריטאית הזאת מעלה את גובה הלהבות והמתח, ומייצרת התנגשויות ענק בין שלל דמויות צבעוניות. ובכלל, ולו רק בזכות העובדה שנפטרה סוף סוף מהווייס אובר המעיק והמיותר שהעיב על עונותיה הראשונות, מגיע ל"נרקוס" להתנוסס ברשימה הזאת.
32. ברוד סיטי
שם מקורי: Broad City
במצעד 2016: מקום 8
רשת: קומדי סנטרל (משודרת בישראל ב-HOT קומדי סנטרל)
אין דרך קלה להגיד את זה: משהו בכל השינויים שנכפו על "ברוד סיטי" (הסרטים בהם כיכבו אילנה ואבי בנפרד, דחיית הצילומים, התארכות כתיבה התסריט שהושפע מבחירת טראמפ) הרס את העונה הרביעית שלה. מלבד פרק הדלתות המסתובבות הנהדר שפתח את העונה, מדובר היה ברצף הגרוע ביותר של הסדרה מאז ראשית ימיה, הכולל רגעים סיטקומיים דלוחים שהיינו מצפים מסיטקום ניינטיזי רופס ולא מאבי ואילנה. חלק גדול מדי מהזמן השתיים בכלל לא ביחד, כל אחת מהן עסוקה בענייניה ורק מדי פעם הן משיקות. יחד עם היעדרם של לינקולן (חניבעל בורס) וגם טריי (פול וו. דאונס הנהדר) - שבעונה הקודמת נפרדו מאילנה ואבי, בהתאמה - פעמים רבות מדי נדמה שזו לא אותה סדרה שהכרנו.
למרבה השמחה, בשלב מסוים הרצף הרע נשבר. נקודת המפנה היא דווקא גיחה מניו יורק אל פלורידה. לראשונה ישנה שמש על המסך, פשוטו כמשמעו. הגם שלא מדובר בפרק מושלם, הוא מציג את אבי ואילנה ביחד מההתחלה ועד הסוף, מתנסות ועושות שטויות, ומסמן גם מעין חזרה למוטב שניכרת גם בפרקים הבאים והמוצלחים עוד יותר, שסוף סוף מזכירים את "ברוד סיטי" האהובה של פעם. שתי החברות הטובות מבלות הרבה יותר זמן ביחד מולנו. חברים יקרים אחרים מקבלים גם הם זמן מסך מבורך יחד איתן (בפרט חיימה, בגילומו של ארטורו קסטרו, שתמיד תענוג לראות אותו) והווייב הניו יורקי המוכר והאקסצנטרי חוזר לשלוט באופן מדוד של פעם. בשלב הזה נדמה כי הסדרה נסוגה מכמה דברים שתחילת העונה ניסתה לבסס, כאילו לקחה כמה צעדים אחורה כדי להעריך מחדש את הדברים, והתוצאה היא אותו עונג מוכר. מעבר לזה, הגילוי על "ליאן" שדרג הכל בדיעבד.
31. מיינד האנטר
שם מקורי: Mindhunter
במצעד 2016: לא דורגה
רשת: נטפליקס
אחת ההפתעות הלא צפויות של השנה מחזירה אותנו אל מוחו הקודח והאפל של דיוויד פינצ'ר. טביעת היד והעיצוב של הבמאי המוכשר מרחפים מעל "מיינד האנטר", ומאפשרים לנו להביט באמצעותה ללא פילטרים בצדדים החייתים ביותר של האדם. "מיינד האנטר" היא בפירוש סדרה שאינה מתאימה לכולם. מעבר לאפקט הזעזוע המובן מהנושאים במרכזה, היא איטית ומבכרת דיאלוגים תיאטרליים לעתים (היוצר ג'ו פנהל, הוא מחזאי תיאטרון) על פני מעשים. גם הפיזור שלה בין פושעים, מקרים וסיפורים שונים, מייצר אי בהירות ותחושה שהסדרה קופצת מנושא לנושא. אבל מעל לכל, הגישה הכמעט אקדמית שלה בכל הנוגע לפשעים עשויה להרחיק את מי שמבקשים לחוש את המרדף של טוב מול רע בסיפורים מהסוג הזה.
יחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל הבחירה היצירתית הזאת, מדובר בטלוויזיה שונה ומעוררת סקרנות, שעשויה, משוחקת ומצולמת בצורה יוצאת מן הכלל. היא מציגה לנו את את צמד הבלשים הטוב מזה זמן, המאזנים זה את זה בדרכים שונות ומגוונות. ביל טנץ' (הולט מקלאני) מפיח רגש בסדרה קרה וכמעט טכנית באופיה, ובאמצעותו אנחנו מצליחים למצוא הזדהות בזעזוע העמוק וההשלכות של עיסוק בנושאים שכאלה לאורך זמן. זאת בעוד הולדן פורד (ג'ונתן גרוף) מגלם את הצד הסוציופתי והסקרן, שמאפשר לנו להתקרב אל כמה מהאנשים המסוכנים ביותר בהיסטוריה. התוצאה היא סדרה מרעננת שמבקשת לחקור, לשאול שאלות ומסרבת לספק תשובות חד משמעיות.