דויד גרוסמן צריך לקבל את פרס ישראל לספרות עברית שיוענק ביום העצמאות 2012, וזאת למרות שהוא יסתדר גם בלעדיו. עתה, כשעונת הפרסים הזו עומדת להגיע לשיא ושמות נזרקים לאוויר, חובה להיות ברורים: דויד גרוסמן צריך לזכות בפרס ישראל הרבה יותר עבור ישראל ופחות בשביל עצמו - גם מבלי להפוך אותו לקדוש חילוני.
את הרזומה הספרותי של גרוסמן אין באמת צורך ליחצ"ן עבורו לגרוסמן יש גוף יצירה מרשים של כחמישה עשר ספרי פרוזה ועיון, ומספר דומה של ספרי ילדים, ואפילו מחזה אחד, ("גן ריקי" מ-1998), מקסים במיוחד, עומד לזכותו. הכתיבה חסרת הפניות והמכבדת שלו למבוגרים, כמו גם לילדים, היא נכס תרבותי ישראלי, שתמיד מצליח לתפוס בתוכו הרבה יותר מאשר רק את הנושא עצמו, ותמיד מייצרת עולם שלם.
בישראל יש דור של מבוגרים-צעירים שגדלו והתחנכו על מומיק, על אהרון על נונו ועל תמר, ואת ילדיהם שלהם הם מכירים לאיתמר שילווה אותם בצעדים הראשונים והעדינים בעולם המאוד לא עדין הזה. "ספר הדקדוק הפנימי" ו"יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" איפשרו לכל מי שקרא אותם להיות קצת אחר, מבלי לחשוב שהם לחלוטין לבד ביקום. "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים" עיצב את חלקם ונתן מילים לבחירות המוסריות בחייהם.
אבל זו טעות והחטאה למשוח את גרוסמן למלך השמאלנים זו טעות, מכיוון שהפרוזה שלו, על התובנות, והיופי והחמלה שבה היא הרבה יותר מלקיחת צד פוליטי במרקחה הזעירה והמגוחכת שהיא הפוליטיקה הישראלית. הפרוזה של גרוסמן היא הומאנית במובן הכי רחב של המילה, והיא אוניברסאלית במובן הפשוט שלה - מפני שהיא חוצה את העברית וחוצה את הישראליות ופונה לאותו גרעין לא נגוע ואנושי. ב"הומאני" אין צדדים, ואוניברסאלי דובר את כל השפות. אם להפריד את גרוסמן האדם ודעותיו גלויות הלב מגרוסמן הסופר הפרוזה שלו ראויה להערכה מכל אדם באשר הוא אדם.
גרוסמן הצליח לתפוס בספריו את הפואטי שבחיים הפרוזאיים והאקראיים את ישראל המלקקת את פצעיה ההיסטוריים, ואת הדור השני לשואה; את הציונות ומורשות הקרב שלה כמעצבי החברה הישראלית; את השכול כדבר פרטי לחלוטין שבו בזמן מהדהד לכאב של אומה. הוא מצליח לכתוב על ישראל מבלי ליפול ללאומנות, והוא מצליח לכתוב על ישראל מבלי ליפול להתחשבנות.
דויד גרוסמן לא זקוק לפרס ישראל הוא מצליח ומוערך בעולם, הנשיא אובמה קורא את ספריו, וההכרה והחיבה שהוא זוכה להן מעבר לים הן כנראה גדולות והרבה פחות מסוייגות מאלו שהוא מקבל בישראל. אבל הפנים שהוא מייצג של חמלה ושל הכרה בערך החיים, של שייכות בלי פאנאטיות, של אהבה למדינה שאינה מסמאת עיניים אלו הפנים שאנו זקוקים להן. אלו ולא אחרות הן הפנים שאנו צריכים להיות גאים בהן.
דויד גרוסמן זכה בפרס מדיסיס לספרות
דויד גרוסמן זכה בעיטור הנס כריסטיאן אנדרסן על "חיבוק"
ב"נופל מחוץ לזמן" דויד גרוסמן מוצא מילים לשכול עבור כולנו
חיבוק חשבונות: על הספר "חיבוק" של דויד גרוסמן ומיכל רובנר
דויד גרוסמן צריך לזכות בפרס ישראל? שתפו אותנו בדעתכם בפייסבוק