בווידאו: ריאיון עם רמי פורטיס לכבוד אלבומו החדש
רמי פורטיס - תולדות הכותרת
"תולדות הכותרת" זה צירוף שמתאים לפורטיס. אופייני אפילו. חיבור לא טבעי של שתי מילים שפתאום נראה מתבקש. מהן תולדות הכותרת? למה הוא מתכוון? פורטיס רוצה שנחשוב. בזה לפחות פורטיס נבדל מרוב האמנים בני דורו ורוב האמנים הישראלים בכלל - הוא רוצה שהמאזינים שלו יחשבו. לפעמים הוא עושה את זה כשהוא שובר להם מראה בפרצוף, לפעמים הוא משתמש בצירופים בלתי אפשריים.
זאת קודם כל תולדה של יומרנות, במובן הטוב והנפלא ביותר שקיים. "תולדות הכותרת" הוא אלבום יומרני מאין כמוהו, בכך שהוא מבקש להשרות אווירה של יצירה גדולה. הרעיון הזה מעניין במיוחד משום ש"תולדות הכותרת" לא יוצא בפורמט של דיסק, אלא רק בבאנדקאמפ וכתקליט. מתחתי על ההחלטה הזאת ביקורת כבר כשיצא הסינגל הראשון מתוך האלבום, ואני עומד עליה עדיין בתוקף. פורטיס בחר להוציא אלבום בוטיק, שעולה בהתאם (הויניל עולה 119 שקלים, אך עותק דיגיטלי, ראוי לציין, עולה 35 שקלים בלבד). מי שלא מכיר את הבאנדקאמפ ואלו הרבה מאוד אנשים, או סתם מי שאין לו פטיפון או את הכסף - יפספס.
זה בסך הכל אלבום די קצר, אפילו שהוא מרגיש ארוך. שמונה שירים בסך הכל. כולם טובים בנפרד. עטופים בחומת גיטרות של עידו אגמון והבן גיא פורטיס, ואיתם ג'נגו הוותיק בבס, גיא שכטר בתופים, אייל יונתי בכלי הקשה ודני עבר-הדני מנגנת בסינתי וקצת שרה. מי ששמע אותה באיחוד של פורטיסחרוף מבצעת את החלק הנשי ב"בוקר של קטיפה" בוודאי יזכור אותה לטובה. הסאונד מאוד עמוס, גם הוא מזכיר את הסגנון של האיחוד. זה רוקנרול עטוף מהרבה כיוונים, ונדמה גם שזאת אחת מעבודות האולפן המושקעות בקריירה של פורטיס, בדרך כלל איש שאוהב את זה חי ומדמם.
פותחים ב"מקשקש בזנב", סוג של דואט עם עבר הדני, עם גיטרות שלקוחות מהאלבומים שלו בניינטיז. זה אחד הלהיטים של האלבום, והוא שער מוצלח ומופק היטב לתוך "תולדות הכותרת", גם אם הוא לא אומר יותר מדי משהו על משהו. שיר הנושא, הבא בתור, הוא כבר משהו אחר. זה בעצם שיר ראפ שפורטיס יורה בו צרורות. מלא בצירופים בלתי אפשריים כמו שמו וגם שורות פורטיסיות למהדרין כמו "מפתח לצליל המביס את החושך" או "הקטבים המתווכחים בין הלב והשכל". זה מעין שיר מחאה כללי. בהתחלה היה נדמה לי שהוא כלפי התקשורת, אבל עכשיו אני חושב שזה משל על אובדן המשמעות של המילים, על מסגרות והבניות שיוצרות מציאות. גיא מר (הדג נחש) מוסיף כאן קטע משלו, בניסיון השת"פ השלישי של פורטיס עם אמן היפ הופ מקומי, אחרי מוקי ב"מעצבי דעת קהל" של פורטיסחרוף ו"תסחטי אותי" עם קוואמי, שברור שההצלחה שלו עשתה לו חשק. פורטיס הוא מבקר גדול של הסכנות במכניות המודרנית, מימי "נעליים" ועד "הירושימה מון אמור". "תולדות הכותרת" הוא עוד פרק בנבואת הזעם שלו.
גם בשיר הבא יש אורח, הפעם חבר ותיק מאוד - ברי סחרוף. "העץ על הגבעה" הוא אחד השירים הטובים באלבום, ולו בזכות העובדה שהוא מנכיח את ההומניזם של הצמד. זה לא מקרי גם שהאיחוד הקודם של השניים באלבום של פורטיס יצר שיר שכולו אהבת אדם - "הדלת" ב"חצי אוטומטי". "זה הזמן לתיקון באיזון של הלב" זאת שורה שמרגישה בנוח על סחרוף, אבל גם על פורטיס היא צריכה להרגיש ככה. עכשיו מגיעה סרייה קצת משעממת: "גרסת המשורר" ו"ארץ השקופים" הן וריאציות קצת מוכרות מדי על נושאים ותיקים של פורטיס, ואין בהן איזה חידוש או ייחוד. "עתיק מעתיק" הוא שיר מאוד מוזר שמתארח בו יובל בנאי, וברור ששניהם נהנים אבל אני לא במיוחד.
ואז הגראנד פינאלה. "מעיר נעלמים", עוד צירוף מוזר ומופלא, שמתחיל בהקלטה של פורטיס ממלמל "לא חשבתי. מי חשב? מחשבה היא באג". זה שיר אישי ומואר, ובעיקר משכנע. פריחה מאוחרת, "חופשי ומשוחרר". באופן קצת משונה מסתתר בו באיזה שלב ליין גיטרה שמזכיר את זה של "אשה נאמנה" של ישי לוי. זה בבירור השיר הכי הטוב של פורטיס מאז "בלונדיניות על אוטוביאנקי", ואולי גם יותר. אחריו התקליט נגמר עם "שנות אור" השקט, שיר ערש עצמי.
"תולדות הכותרת" הוא אלבום מורכב. יש בו הרבה שירים טובים, מהודקים, עם פזמונים מעולים וריפים מעיפים. זה כנראה אחד המשוכללים שבאלבומיו של האיש המשוגע. ובכל זאת, משהו קצת חורק. השירים טובים לכשעצמם, אבל רק לכשעצמם. השלם אינו גדול מסכום חלקיו, לא מתחבר באמת ליצירה גדולה יותר כמו שהוא מתיימר להיות. מה הסיפור ש"תולדות הכותרת" מבקש לספר? מה הוא רוצה לומר? מעניין לבחון זאת מול האלבום המשובח שהקליק, להקה שותפה לדרך של פורטיס בשנות השמונים מהמון בחינות, הוציאה לאחרונה. החבורה של דני דותן ואלי אברמוב אולי נהנית מהפקה פחות מתוחכמת, אבל היא צועקת, בוטה, נהנית, חדה. פורטיס עטוף בהגנות, בערפולים. ואולי המבקר הגדול של תרבות הכלום, של "מלחמת המשובטים" כמו שהוא אוהב לקרוא לה, מוצא את עצמו במצב קצת לא נוח כשהוא מצטרף אליה ומתבזה שבוע אחרי שבוע ב"אקס פקטור"?
מי ששרוף על פורטיס בוודאי ימצא כאן את מבוקשו. למי שרוצה להכיר ולמעריציו החדשים מהטלוויזיה, זה יהיה אחד מאלבומיו הנגישים ביותר. "תולדות הכותרת" אינו אלבום רע. הוא פשוט לא אלבום הניצחון שצריך היה להיות. קשה להנמיך ציפיות כשמדובר בפורטיס, ובכל זאת כנראה מדובר באלבום שבו פורטיס הכי לא-משוגע שהיה אי פעם.
דנה וישינסקי - אבל אהבה
באמת שאין מחסור בזמרות תל אביביות ברוחן ואופיין. זה כבר הפך לז'אנר בפני עצמו ולריטואל חוזר: מופיעה זמרת רגישה אבל עם קצת הומור, חוש דיוותי של שחקנית תיאטרון ותיקה אך אוהבת בלדות יותר מכל, עשרה שירי אהבה-פרידה שרובם טובים מספיק אבל לא טובים במיוחד והאלבום נעלם בלי להשאיר חותם. כולן זמרות טובות, לכולן הפקות מושקעות, אבל מעטות מהן מעניינות או חורגות בקצת אפילו מהאמצע של האמצע של הדרך. הטרגדיה היא שאצל הגברים, המיינסטרים הרגיש הוא גם הרבה יותר גרוע וגם איכשהו מצליח, השד יודע מדוע.
דווקא לכן כדאי שתשימו לב לאלבום הבכורה של דנה וישינסקי. זה אלבום שבקלות יכול היה ליפול למשבצת המתוארת, אבל הקול המעט מוזר, ההגשה הדרמטית - לפעמים דרמטית מדי - והתעוזה שלה הופכות אותה למשהו לא שכיח בנוף המקומי: זמרת אמצע הדרך שמעניין לשמוע מה היא שרה. אם השם נשמע לכם מוכר זה לא סתם. וישינסקי היא בתם של השחקנים שלמה ואסנת וישינסקי, ואחותו השכולה של ליאור וישינסקי שנהרג באסון ציר פילדלפי ב-2004.
וישינסקי עומדת בזכות עצמה, אבל לייחוס הזה יש כמה משמעויות באלבום. הראשונה היא שאי אפשר לטעות בכך כי מדובר במי שגדלה בתיאטרון - וישינסקי לא שרה כמו זמרת, היא שרה כמו שחקנית. היא אפילו שרה "מתי תגיע השורה שלי, יש לי כבר שם ותפקיד" ("השורה שלי"). היא מגזימה את הקולות שלה בכוונה לפעמים, ואפילו מרגישה בנוח לשיר שורות כמו "רציתי פאקינג גבר שיעיף לי את הצורה" שזמרת שמכוונת לרדיו לא הייתה מעזה (בשיר "אשת מאפיונר", שמזכיר מאוד באיזה אופן את "מהנדסת מחשבים" של איה כורם).
העניין השני הוא שהמוות נוכח למדי באלבום הזה. דוגמה אחת היא "אל מלא ברחמים", טייק בוטה למדי על התפילה, אבל גם בנגיעות בשירים אחרים. "זרות" שכתב אורי ברנשטיין הפותח את האלבום ו"אבל אהבה" הנושא את שמו וסוגר אותו שהולחן למילותיו של אסי דיין. "זרות" הוא אחד השירים שהקשבתי להם הכי הרבה בשנה האחרונה, מאז שיצא כסינגל, גם בגלל הלחן המבריק לטקסט החידתי של ברנשטיין אבל גם בגלל הצמרמורת המובנת מאליה בשורות רב-משמעיות כמו "א?מ?ר?י נ?א ל?י ש?עו?ר ה?מ??ת ש?ב?ו? א?ת?? מ?ת?כ??ס??ה הו?א ר?ק ת??כ?ס?יס ל?עו?ר?ר?נ?י ב??ק??ר?ה או? ל?ה?ת?ס?יס או?ת?י כ??ג??ש?ם ה?מ??ש?יב כ??ל ה?ח?ל?ט?ה ל?מ?קו?מ?ה? ו?ש?ע?ת?ה?".
חוץ משני אלה כל המילים והלחנים הם של וישינסקי, בסיועו של ג'ונתן גולדשטיין (TYP), שכבר הוכיח בעבר שיש לו חוש לזמרות שיודעות לחשוב מחוץ לקופסה (דנה עדיני למשל). לצוות המסייע הצטרפו כמה נגנים בכירים - דודוש קלמס ושלומי אלון מהדג נחש, ספי ציזלינג על החצוצרה, אריאל טוכמן (נעם רותם) ויוסי מזרחי (אתם יודעים מי זה) על הגיטרות ואחרים. גולדשטיין בנה בעזרתם מצע שמתבסס על נגיעות של ג'אז ומוזיקה שחורה, כולל קטעים שצועקים איימי ווייהנאוס. זה לא אחיד ברמתו, ולפעמים המשחק לא משכנע, אבל זה לפחות מעניין ורובם של השירים יפה מאוד.