פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "משחקי הכס" ו-"סאות' פארק": מקומות 11-20 במצעד סדרות השנה 2015 של וואלה! תרבות

      לאורך 12 החודשים האחרונים התרגשנו, התמכרנו, התאהבנו והתמוגגנו ממגוון של סדרות ותיקות וחדשות. פרויקט סיכום השנה שלנו סוקר את 50 הסדרות שאהבנו במיוחד. בואו לבדוק האם הסדרה האהובה עליכם נמצאת בחלק של היום

      "משחקי הכס" ו-"סאות' פארק": מקומות 11-20 במצעד סדרות השנה 2015 של וואלה! תרבות

      (בוידאו: הטריילר לעונה החמישית של "משחקי הכס")


      מצעד סדרות השנה של וואלה! תרבות נמשך. לא מבינים מה אנחנו עושים כאן? הקליקו.

      מקומות 21-30: "הומלנד", "בית הקלפים" ועוד

      מקומות 31-40: "מר רובוט", "דרוש גיבור" ועוד

      מקומות 41-50: "אימפריה", "הכי גרועים שיש" ועוד

      הצצנו ונפגענו: מפחי הנפש של 2015 בטלוויזיה

      הסדרות הכי טובות של השנה שלא שודרו בישראל


      20. טרנספרנט

      בניגוד לעונה הקודמת של "טרנספרנט", שבה סיפורי הילדים היו רוב הזמן הסחת דעת טורדנית מהסיפור הבאמת-מעניין של מורה (ג'פרי טמבור), הפעם הם מספיק חזקים כדי להוות משקל נגד ראוי ואף יותר מזה. העונה מבססת ביתר שאת את חוסר היכולת של הדמויות שלה לפרוץ את התבנית שלהן, את העובדה שהן לכודות בעצמן, במי שהן; אמירה אירונית וחדה עבור סדרה על משפחה שהפטרון בה יצא מהארון כטרנסג'נדר.

      האלמנט הזה מתבטא ביופי רב ומרגש במיוחד בפרק הראשון, החתונה של שרה ותמי, שבמהלכה שרה מבינה שאולי איפשרה למשבר אמצע החיים שלה לסחוף אותה אל מקום שלא תכננה להגיע אליו. בהמשך העונה מתחזק האלמנט באמצעות הניסיון של ג'וש להקים משפחה עם רקל ועם קולטון, ואובדן הדרך המוחלט של שרה, שמהווים שניהם את שני הצדדים של אותו מטבע - חתירה להיאחז בעוגן כלשהו. להיאבק בעצמם, בבני זוגם, במשפחתם, במורשת שלהם, בטראומות של אבות אבותיהם, בזהות שלהם.

      "טרנספרנט" מתארת את התהליכים האלה במכחול עדין וחומל, מריר אך מלא הומור, מעוטר בפריטת פסנתר יפהפיה ומערסלת (של דסטין או'הלורן), כתוב ומשוחק באופן אמין ומדויק. העונה השנייה שלה מאששת את מקומה כיצירה שבאה לפרק לגורמים מרכיבים בסיסיים כמו אישיות, מיניות, יהדות, התבגרות ומשפחה, ולבנות אותם מחדש באופן עקום, מסקרן, ותכופות נוגע ללב.

      (עידו ישעיהו)

      טרנספרנט (יח"צ)
      "טרנספרנט" (צילום: יח"צ)

      19. יומני הערפד

      בדיוק כמו "האנטומיה של גריי", גם "יומני הערפד" עשתה השנה צעד אחד קדימה והרגה את הדמות שמשמשת עוגן מרכזי. משולש האהבה של סטפן, אלנה ודיימון ריתק למסך מיליוני צופים וכעת, כשאלנה מתה (באופן זמני כמובן), מה אמורים לעשות אותם מיליוני צופים? מן הסתם להמשיך ליהנות מהסדרה בלעדיה.

      "יומני הערפד", למרות תדמיתה הבעייתית, היא לא סדרה לבני נוער. היא סדרה שמבוגרים ייהנו ממנה. התסריט שנון וכולל רפרורים לתרבות הפופ, המשחק מודע לעצמו והעלילה – מופרכת ככל שתהיה – עדיין מהנה. מזכיר לכם סדרה אחרת? בדיוק. "יומני הערפד" היא סוג של "באפי קוטלת הערפדים" רק בלי כל המסרים החברתיים הסמויים (יותר ופחות) שהפכו את "באפי קוטלת הערפדים" למפלצת תרבות פופ. "יומני הערפד" היא לא מפלצת, היא רק ערפד שמוריד עם הצופים שוטים של דם מעולה.

      (אביעד קדרון)

      יומני הערפד (יח"צ)
      "יומני הערפד" (צילום: יח"צ)

      18. משחקי הכס

      אל תתנו לזכייה באמי לבלבל אתכם, העונה החמישית של "משחקי הכס" היתה ככל הנראה החלשה ביותר של הסדרה. עם מעט מאוד חומר סיפורי להסתמך עליו לאחר שמיצו את ספריו של ג'ורג' מרטין, יצאו דיוויד בניוף ודן וייס להוכיח שהם יכולים להתמודד לבדם עם העולם העצום ועמוס הפוטנציאל של ווסטרוז ולרוב נכשלו. הדמויות הראשיות של הסדרה בילו חלקים נרחבים ממנה במאבקים פוליטיים משמימים, תקועות במסעות חסרי תוחלת בדרכים או סתם בחדר נידח כשהן בוהות בחלון. דמויות וקווי עלילה אחרים (נחשות החול, אנחנו מסתכלים עליכן) סבלו מכתיבה רעה ומליהוק מוזר. וכל זה עוד לפני שדיברנו על הבחירות העלילתיות התמוהות של השניים בנושאי אונס ואלימות קשה כלפי ילדים, שהובילו גם את חובבי הסדרה הגדולים ביותר לשאול את עצמם אם יש סיבה להמשיך ולהתמיד.

      הכישלון היחסי הזה של היוצרים נעשה דווקא על רקע כמה מהרגעים המרשימים ביותר שנראו בתולדות "משחקי הכס". הקרב בהארדהום של הפראים ושומרי הלילה מול "ההלכים הלבנים" הוא הישג טלוויזיוני כביר. החל מהצילום והשימוש באפקטים ועד לכתיבת הקרב כולו והאופן שבו הדינמיקה התפתחה בו מפריצת השערים ועד הרגע שבו המתים קמו על רגליהם מחדש. "משחקי הכס" סיפקה עוד רגע גדול כזה בפרק התשיעי עם הקרב בקולוסיאום של מירין וגם ברגעים קטנים נוספים לאורך הדרך (המסע של ג'ורה וטיריון אל ואליריה והמפגש עם "אנשי האבן"). הזיכרון הקולקטיבי שלנו מבליט דווקא את הרגעים האלה ומשכיח את מה שהיה סביבם, אבל סדרה גדולה היא לא מקבץ של סצנות גדולות לצד פשרות וחפיפניקיות - זה המכלול כולו. ומצד שני, כמה סדרות טלוויזיה אתם כבר מכירים שיכולות לעשות כל כך הרבה רעש בעונה כל כך בעייתית?

      (אילן קפרוב)

      משחקי הכס – עונה 5 פרק 10 (יח"צ)
      "משחקי הכס" (צילום: יח"צ)

      17. בתוך איימי שומר

      זו היתה השנה של איימי שומר. גם מי שממש התאמץ לא הצליח להתחמק מהקומיקאית המבריקה אחרי שהפגיזה גם עם שובר הקופות הקולנועי "אסון מהלך", וגם עם עונה שלישית מדוברת בתוכנית המערכונים שלה בקומדי סנטרל (במקור "Inside Amy Shcumer"), שעליה היתה מועמדת לראשונה על פרס האמי ואף זכתה.

      העונה הזו הפגינה כמה רגעים שנענעו-בואכה-זעזעו את הספינה. בראש ובראשונה פרק שהוקדש לפארודיה על "12 המושבעים", שבמסגרתו תריסר גברים זועמים נאלצו להחליט האם איימי שומר נאה מספיק כדי להופיע בטלוויזיה. זו תמצית הקומדיה של שומר בתוכנית שלה כבר מתחילתה ב-2013 - להציב את עצמה כמוקד מודע לעצמו לח?צים לועגים כדי לומר משהו על תרבות הפופ, והתרבות בכלל, של ימינו.

      מלבד המערכון הזה היו מדוברים נוספים, כמו "היום האחרון של השווה זיון" עם טינה פיי, פטרישה ארקט וג'וליה לואי-דרייפוס, שקרע לגזרים את שניים מהנושאים הלוהטים של השנה החולפת - אפליית הנשים והאייג'יזם כלפיהן בהוליווד. בנוסף היו השיר נגד המראה הטבעי של איימי, גיוסה של הדרמה האהובה "אורות ליל שישי" כדי לומר משהו על תרבות האונס, המשפט של ביל קוסבי ועוד ועוד. כולם, ורבים כמוהם, מערכונים חדים כתער ובעלי אמירה משמעותית, אבל למרבה הצער לא תמיד מצחיקים. לא כמו בשנים קודמות, על כל פנים.

      (עידו ישעיהו)

      16. ריק ומורטי

      אי אפשר לומר שהעונה השנייה של "ריק ומורטי" לא איכזבה במידת מה - היא אף כללה את הפרק הגרוע ביותר בסדרה (ההוא שבו ג'רי מסכים שיכרתו לו את הבלבול כדי להשתיל אותו אצל מנהיג החייזרים הנערץ) - אבל זה נכון בעיקר בגלל הסטנדרטים העצומים שהציבה קודמתה. ועדיין מדובר בעונה שהבהירה שוב עד כמה גאונית הסדרה הזו. עד כמה היא יודעת למצות עד תום את היעדר הגבולות המוחלט שהפרמיס שלה מציב לה - יקומים מקבילים, עולמות אחרים, בלי שום התחשבות בזמן ובמרחב - לטובת עלילות מקוריות מעוררת מחשבה ומצחיקות בטירוף. הפרק שבו חייזרים טפילים שותלים זיכרונות מזויפים של עצמם בבני המשפחה היה אחד הגאוניים בסדרה.

      וכיאה לדן הרמון - יוצר הסדרה יחד עם ג'סטין רוילנד, שגם מדבב את שתי הדמויות הראשיות - הרובד המדכדך הרים את פניו ביתר שאת בעונה הזו. ריק התברר כדיכאוני ממש כמה פעמים העונה, ובעיקר כשהפך לדמות עצמו הצעירה המגניבה וחזר לבית הספר. אבל האימג' הזכור ביותר איתו הוא זה שחתם את העונה, כלוא על ידי הממשל אחרי שהסגיר את עצמו כדי להגן על יתר בני המשפחה לצלילי "Hurt" של ניין אינץ' ניילס. זו היתה אחת הסצנות החזקות של הסדרה בפרט, ושל השנה בטלוויזיה בכלל.

      (עידו ישעיהו)

      15. האישה הטובה

      מפתיע להיווכח עד כמה "האישה הטובה" מסוגלת לשמור על רמה גבוהה לאורך זמן, וכנראה ביתר שאת כי במקרה שלה מדובר ב-22 פרקים לעונה. העונה השישית אמנם תעתה בדרכה כמעט לכל אורכה עם עלילות פוליטיות משמימות, האשמות שווא כלפי קארי ודמות שאין מה לעשות איתה (קלינדה), אבל השביעית החדשה כבר שבה אל המקורות החכמים, הקולחים והמענגים של הסדרה.

      בחכמה החזירו היוצרים את אלישיה אל מעין נקודת התחלה, ניסיון ליצור משרד חדש מאפס, עבודה שחורה בבית הדין לערבויות, שותפות עם דמות חדשה וחמודה וגבר מיסתורי ושרמנטי שאולי ואולי לא מסוכן להיות לידו (ג'פרי דין מורגן, שלמרבה הצער, התפקיד החדש שלו ב"המתים המהלכים" לא יותיר לו הרבה זמן לאלישיה). ההתחלה החדשה הזו נכונה גם עבור הדמות שהיתה אחד הקלפים החזקים של הסדרה מאז ראשיתה - איליי גולד, שכמו אלישיה גם הוא נאלץ לרדת בדרגות ולהיאבק בחזרה על מקומו ועל יוקרתו. הדרך שלהם ביחד ולחוד נתקלה במהמורה ענקית בפרק האחרון של שנת 2015, שנובעת ממשהו שגם הוא מגיע ממקורות הסדרה, סוד שרבץ ביניהם במשך שש שנים ומהווה עדות נוספת למיומנות הדרמטית של יוצרי "האישה הטובה".

      זוהי טלוויזיה במיטבה, והוכחה ניצחת שגם בעשור השני של המילניום השלישי עדיין ניתן ליצור ברשתות הברודקאסט איכות מרשימה ועקבית.

      (עידו ישעיהו)

      האישה הטובה, עונה 7 פרק 1 (יח"צ)
      "האישה הטובה" (צילום: יח"צ)

      14. עמק הסיליקון

      קצת מתסכל לראות איך הגאונות של מייק ג'אדג' והסדרה המבריקה שלו נופלים בין הכיסאות של הבאזז הטלוויזיוני. בבסיסה "עמק הסיליקון" היא למעשה "הפמליה" בגרסה מתוחכמת וגיקית. חבורה של אנשים (טוב נו, חבורה של גברים) שנמצאים בשיאו של מסע לכיבוש תעשייה (ולא משנה איזו לצורך העניין), נתקלים בשורה של אתגרים שנובעים מהאופי שלהם עצמם ומהמפלצות שהכסף והכוח בתחומם מייצרים. "פייד פייפר" היתה יכולה להיות באותה מידה להקת רוק או קבוצת ספורט, אבל דווקא הבחירה בתחום כל כך טכני וקר, לכאורה, כמו בירת הטכנולוגיה העולמית - הופך אותה למדויקת ומוצלחת מאין כמוה.

      העונה השנייה מזקקת עוד יותר את השילוב הזה בין ברומאנס קצת יותר מתוחכם מהרגיל לבין גאונות קומית. דווקא העובדה שמדובר בדמויות עם OCD, חרדה חברתית ותפיסה מעוותת של המציאות בעקבות הצלחה, מייצרת רגעים של כיף טהור. קחו לדוגמה את דמותו של ראס הנמן (כריס דיאמנטופולוס), משקיע מוחצן שכל שאיפתו בחיים היא להישאר במועדון תשע הספרות של המיליארדרים, ושהונו נמצא ממש על הגבול שלו ושכל תנודה בחשבון העו"ש משנה את הסטטוס החברתי שלו. או את לורי, הבוסית החדשה והמאותגרת חברתית (שגם החליפה את כריסטופר אוון וולץ הנהדר, שמת במפתיע בעונה הקודמת), הנוקטת בצעדים דרמטיים לחייהם של אנשים מבלי להפגין שמץ של רגש.

      מעבר לאורחים שמעשירים את עולמם, זאת החבורה שבמרכז של "עמק הסיליקון" שעושה את העבודה בכל פרק מחדש. מג'ארד הגולם החמוד ועד ארליך באכמן הוולגרי, מהניסיון לעבור למודל עצמאי עם שרת הום מייד, ללייב סטרים הכי מופרך בהיסטוריה ועד המאבק משפטי ב"הולי" שמנסה לחנוק אותם כלכלית - הדינמיקה של החבורה הזו היא אחד הדברים הכי מענגים לצפות בו בטלוויזיה. רק חבל שזה נגמר כל כך מהר.

      (אילן קפרוב)

      עמק הסיליקון (יח"צ)
      "עמק הסיליקון" (צילום: יח"צ)

      13. סאות' פארק

      אי אפשר לדבר על כוחה היצירתי הגדול של "סאות' פארק" ב-2015 בלי לציין בהתפעלות שזה קרה בעונה ה-19 שלה. אחרי כל השנים האלה מגיעה פתאום קומדיית האנימציה ומביאה משהו כל כך שונה וגישה חדשה לראשונה בתולדותיה. היו משחקי המשכיות כבר בעונה הקודמת (זו עם רנדי מארש שהתגלה כזמרת לורד ועוד כמה דברים כיפיים), אלמנטים שנדדו מפרק לפרק, אבל מעולם לא כשם שעשתה העונה הזו. מדובר היה בקשת עלילתית לכל דבר ועניין, סיפור גג ששינה את "סאות' פארק" שהכרנו, נפטר מדמויות ותיקות כמו המנהלת ויקטוריה והחזיר כאלה שלא ראינו זמן רב כמו השוטר ברבריידי. מסגרת הגג החדשה הזו הזריקה רעננות לפורמט, ובנוסף גם איפשרה ליוצרים טריי פרקר ומאט סטון להתנסות בדרך סיפור שלא נגעו בה בעבר.

      חשוב אולי להבהיר ש"סאות' פארק" מעולם לא איבדה את הנשכנות שלה, וגם בעונות פחות חלשות עדיין נותרה אחת הסדרות הבועטות בטלוויזיה. העונה הזו לא היתה שונה מהבחינה הזו, והטייק של היוצרים על ענייני היום תמיד מספק זווית ומעניינת. כך למשל הם לא שוכחים לקייטלין ג'נר ה"אמיצה ומהממת" את העובדה הקטנה שהואשמה בהריגת אדם בדריסה, דנים בתרבות התקינות הפוליטית הקיצונית וכיצד נכרכה במגמות השיימינג, על הדמוקרטיזציה של ביקורות המסעדות ועוד אלף ואחד נושאים כדרכם בקודש. לא הכל טופל באופן מושלם, והפרק האחרון החפוז היה עדות מצערת לכך, אבל כוחה של הסדרה הקשישה הזו עודנו במותניה, וליצירות אחרות עדיין יש הרבה ללמוד ממנה.

      (עידו ישעיהו)

      סאות' פארק (יח"צ)
      "סאות' פארק" (צילום: יח"צ)

      12. סקנדל

      "סקנדל" יכולה לפרנס עשרות מאמרים שיעסקו בחשיבותה ובתרומתה לשינויים במעמד האישה בעשור השני של המאה ה-21. בכך אין כל חדש. אולם נדמה שמעניין גם לעסוק בדרך בה "סקנדל" מגיעה לתוצאה זו. כי על מנת לחזק את הנשים, "סקנדל" עושה כל מה שהיא יכולה כדי לרמוס אותן. לא משהו נדיר בעולמה של שונדה ריימס, שמציירת את גיבורותיה כנשים מבודדות, אנוכיות שמתייחסות לגברים בזלזול, אבל לאור התוצאה הסופית, מדובר במשהו מיוחד. חלקה הראשון של העונה החמישית של "סקנדל" הבהיר זאת היטב. דמותה של אוליביה פופ בגילום קרי וושינגטון עברה דמוניזציה קשה במסגרת עלילת משנה אשר בשיאה הוטחו בפניה של פופ אמירות קשות (בין היתר, כונתה פופ ע"י מקורביה "כלבה תאבת כוח שמרגישה שמגיע לה הכל").

      ריימס גררה את גיבורת "סקנדל" בבוץ הכי סמיך. בגיהנום הכי חם. ברחובות הכי מלוכלכים. ואוליביה פופ יצאה חזקה מתמיד. שבוע אחר שבוע הציבה "סקנדל" שאלה חברתית אקטואלית בפני מיליוני צופים והתמודדה איתה באומץ. רק לפני כמה שבועות עוררה הסדרה סערה כאשר פופ עברה הפלה מול המצלמות לצלילי נעימת חג מולד המזוהה עם הולדת ישו. אישה שחורה עברה הפלה בתוכנית שמשודרת בפריים טיים ברשת ברודקאסט. לא דבר של מה בכך והעובדה שהמקלדת שהקלידה את המשפט הזה לא עולה בלהבות לאחר הקלדת המשפט היא ההוכחה הסופית לחשיבותה של "סקנדל" ולדירוגה הגבוה.

      (אביעד קדרון)

      סקנדל (יח"צ)
      "סקנדל" (צילום: יח"צ)

      11. המדריך לרוצח

      עונתה הראשונה של "המדריך לרוצח" היתה לא פחות ממלאכת מחשבת של שונדה ריימס, שהצליחה לרקום פאזל דו-ממדי מדהים: לא רק ש"המדריך לרוצח" נהנתה מעלילה מרתקת וממבנה שלדי טוב, היא גם סימלה שיא חדש בקריירה עבור ריימס שכן היוותה מיזוג מושלם בין הכתיבה הסבונית של ריימס והמבנה השלדי שמוכר לצופים מ"נזקים" – מתחילים מהסוף והולכים להתחלה. אבל גדולתה האמיתית של "המדריך לרוצח", מעבר להצגת דמות נשית שחורה חזקה, היא בכלל חידוש השיח סביב המיניות בטלוויזיה האמריקאית. העונה הראשונה הציגה יחסי מין בין שני גברים והעונה השנייה לקחה את השיח הגאה צעד אחד קדימה ומעבר למין לסבי, עסקה באופן פתוח באורגיות ובכל מה שנלווה אליהן. זה שוב המקום להזכיר ש"המדריך לרוצח" משודרת ברשת ABC ולא ברשתות הכבלים שכבר מזמן הרשו לעצמן לשנות את הדרך בה מין, ומין להט"בי בעיקר, נתפס.

      "המדריך לרוצח" זוכה לדירוג גבוה כי יש כאן מקרה של "שניים במחיר אחד": גם סדרת דרמה שהיא גילטי פלז'ר לחובבי שונדה ריימס וגם סדרה שחובבי טלוויזיה עילאיים ומתנשאים צריכים לצרוך שכן היא משנה את פני הטלוויזיה האמריקאית.

      (אביעד קדרון)

      פרומו המדריך לרוצח (יח"צ)
      "המדריך לרוצח" (צילום: יח"צ)