אחרי שענן האופוריה המוצדק התפוגג עם פרק סיום העונה השישית של "משחקי הכס", כבר ברור שנכנסנו רשמית לעידן חדש. "משחקי הכס" ככל הנראה מחזיקה בארסנל עוד שתי עונות מקוצרות, בין 13 ל-15 פרקים סך הכל, שיביאו אותנו לקו הסיום בתום העונה השמינית. ובעוד לגבי השאלה כיצד תראה תמונת הסיום ניתן רק להעלות השערות בשלב זה, המורשת של "משחקי הכס" כסדרה כבר התהוותה. בדברי הימים של הטלוויזיה היא תיזכר בחלוקה ברורה מאוד לשני חלקים: ארבע העונות הראשונות וארבע האחרונות. שני החלקים שונים זה מזה מהותית בתפיסה של המוצר הטלוויזיוני שהוא "משחקי הכס", וזאת נקודת פתיחה טובה לדבר גם על העונה שזה עתה הסתיימה.
ג'ורג' ר. ר. מרטין דחה במשך שנים הצעות לעיבוד סדרת ספרי הפנטזיה שלו לסרטי קולנוע. הנימוק שלו היה ברור: "שיר של אש ושל קרח" הוא סיפור גדול מדי, מורכב מדי, רציני מכדי שניתן יהיה לכווצו ולהשטיחו לכדי סרטים בני שעתיים בממוצע, שבונים על מקסימום רגעי שיא שניתן לדחוס לזמן מסך. הפלטפורמה של סדרת טלוויזיה אפית אפשרה לו להביא לידי ביטוי את גודל העולם שבנה - על הדמויות, הבתים, הערים, היצורים המיתולוגיים והחוקים העל טבעיים - מבלי לוותר על בניית דמויות וקווים סיפוריים מדוקדקים. כך, למעט מספר מקרים יוצאי דופן בעונה 4 (שבמידה רבה ניבאו את המהפך שעומדת הסדרה לעבור), התנהלה "משחקי הכס" והפכה להיות המוצר שאנחנו מכירים. זאת היתה הסדרה שבנתה בקפדנות וברגישות את משפחת סטארק, תוך שהיא מדגישה את הנאיביות האכזרית שמאפיינת אותה; זאת היתה הסדרה שבנתה נבלים מעולים כמו הלאניסטרים, תוך שהיא מציגה את הרציונל הקר והשקול שמוביל אותם; זאת היתה הסדרה שבנתה בקפידה את עלייתה של צעירה עקורה מביתה וממשפחתה עד למעמד של טוענת לכתר.
המעורבות של מרטין בכל פרט בעונות הללו אפשרה ל"משחקי הכס" להיות גם וגם. גם עמוקה וגם מטלטלת, גם מורכבת וגם ממכרת, גם שומרת על היגיון לוגי וסיפורי וגם מחוללת אירועים מחוללי הלם. המסורת של פרקי 9 התחילה כבר בעונה 1 עם הוצאתו להורג של נד, אבל היא נבנתה על הקשר שפיתחנו אל הדמות ואל ערכיה. ה"חתונה האדומה" לא היתה יכולה להיות אירוע עוצמתי שכזה בלי להיות מושתתת על סיפור מצוין. דמויות טלוויזיוניות נקטלות על ימין ועל שמאל בכל מקום, אבל הקשר שלנו אליהן נובע מהדרך שעברנו איתן, מההיכרות העמוקה שנוצרה בינינו ומהאמונה שלנו בעולם שבתוכו הן פועלות. בלעדיה, הרג מפתיע הוא רק עוד הרג מפתיע. אובדן של דמות הוא בסך הכל עוד משיכה קטנה בכתף. וכך בדיוק נראה חלקה השני של הסדרה, מאז שמרטין החליט להתעמק בספריו והותיר את המושכות בידי דיוויד בניוף ודן ווייס.
קפדנות של סופר על סט סדרת ענק נראית כלפי חוץ מובנת מאליה, אבל רק כשמתעמקים בפרטים מבינים כמה היתה חשובה. הנה כמה דברים שקרו רק בפרק האחרון של העונה: ואריז הופיע בדורן והספיק לחזור חזרה למירין ולעלות על ספינותיה של דאינריז בדרך למעלה מלך. אולנה טיירל הספיקה לשמוע על אובדן נכדה, נכדתה ובנה, להתאבל עליהם ולהיראות קרת רוח ורגועה, כשהיא מתכננת את הנקמה על מעשה שאין שום הסבר הגיוני שהספיקה לשמוע עליו. אפילו עורב לא יגיע כל כך מהר ממעלה מלך לדורן. אריה הצליחה לעשות את הדרך מבראבוס לתאומים, להסתנן לצוות המשרתים ולרצוח את וולדר פריי, מרחק שעל פי מפת "משחקי הכס" נראה בלתי אפשרי. גופתו של ג'ון שלג בתחילת העונה לא הספיקה עדיין להתקרר מהרצח של סיום עונה 5, אבל סרסיי כבר הספיקה לגדל חלק משיערה בחזרה. יוצרי הסדרה כבר מיהרו להשיב ולהסביר שהחליטו לזנוח את דקדוקי הזמן ופשוט לרוץ עם הסיפור. אלא ש"משחקי הכס" היא מוצר טלוויזיוני שלם ולא אוסף עונות שמנותקות זו מזו. ואם בראן סטארק נדרש לשתי עונות כדי להגיע מווינטרפל עד לחומת הצפון, אם בריאן ופוד בילו עונות שלמות ברכיבה, אם ג'יימי ובריאן בילו עונה שלמה בדרכים - אי אפשר לפתע לזנוח הכל ולשנות את החוקים.
הפרטים האלה הם רק קצה הקרחון בכישלון של ווייס ובניוף להמשיך את דרכו של מרטין. הנטייה שלהם למרוח פרטים, להימנע מלציין אותם או פשוט להמציא כאלה שאין כל צורך בהם, הפכה את "משחקי הכס" של העונות האחרונות לסדרה שכל מהותה הוא "אפקט הוואו". המהלך האחרון של הפרק, שני הפרקים האחרונים של העונה, זיקוקין דינור שאמורים להסיט את תשומת לבנו מהחשכה שמסביב. אלא שכאמור "משחקי הכס" היא מוצר טלוויזיוני שלם, ולא לקט של פרקי מיטב. בתקופתם של וייס ובניוף כמנווטי העלילה קיבלנו את דורן, על כל המשתמע מקו העלילה הרע מאוד הזה, את דאינריז במעגל חוזר ומתסכל של אירועים במירין, את אריה בלופ אלים וחסר תועלת משלה בבראבוס. בתקופה הזאת הציגה הסדרה דמויות בלי שום קונטקסט (יורון גרייג'וי) או הצדקה עלילתית (החונכת האלימה של אריה בבית השחור והלבן) ואירועים נטולי כל הסבר הגיוני (אריה לובשת פנים חדשות, דאבוס מוצא את צעצוע העץ של שירין, טיריון משחרר את הדרקונים שנותרים מרצונם בשבי). סדרה ששולחת את צופיה לגוגל כדי להשלים פרטים חסרים פוגעת ביכולתם ליהנות ממנה.
המבנה העונתי של "משחקי הכס" כולו סובל מתפיסת ה-Shock and Awe של שני היוצרים. פרקים ארוכים של התפתחויות מינוריות עד לא קיימות נפתרים ברגע קליימקס (שלא בהכרח מקדם אותנו: כמו גילה האמיתי של מליסנדרה) ועיקר ההתרחשויות נדחקות לפרק זמן בלתי אפשרי של שני הפרקים האחרונים. לא מפתיע לגלות שהרגע הגדול היחיד בעונה הזאת מלבד שני הפרקים הללו היה מותו של הודור - שהגיע ממוחו הקודח של מרטין. זה היה רגע נדיר של "משחקי הכס - חלק א'", טרגדיה בנויה היטב ומקשרת עבר ועתיד, בחירות ותוצאות. למעט הרגע הזה, "משחקי הכס" של חלק ב' היא סדרה של קתרזיס, של ניצחונות מספקים ונקמות אלימות. האלמנט שייחד אותה והפך אותה למרתקת בתחילת דרכה היו דמויות שעשו להן מלחמה בתחבולות, שידעו לגרום לאחרים לתקוע את הסכין עבורן. הטוב והרע של מרטין לא היה צפוי כי ההשקפה שלו על העולם ריאליסטית. הטובים לא מנצחים תמיד, הרעים נהנים בהרבה מקרים מהנאיביות של יריביהם, ומי שלא מסוגל להתמודד עם זה, מוזמן לעבור ל"סופרגירל". אם "משחקי הכס" מעניקה למעריציה את כל מה שחלמו עליו, תוך שהיא מסירה היגיון עלילתי ודנה דמות מופלאה כמו טיריון לשנתיים של ברברת עצובה ומיותרת, היא מאבדת את כל מה שמייחד אותה כסדרה.
העליונות הטכנית של "משחקי הכס" והיכולת שלה לייצר טלוויזיה קולנועית היא הישג לא מבוטל. שתי העונות האחרונות הציגו כמה מהפרקים המרשימים ביותר של הסדרה, כולל קרבות ענק מרהיבים ומהנים מאוד לצפייה. "משחקי הכס" בחרה להיזכר כסדרה של אירועים גדולים במקום של סיפורים ודמויות גדולות. "קרב הממזרים", מפואר ומרהיב ככל שיהיה, הוא עדיין קרב בין שתי דמויות שהיריבות ביניהן התחילה רק מספר פרקים מוקדם יותר (עם חטיפתו של ריקון). הבחירה הזאת מובנת מאוד, היא מייצרת באזז תמידי סביב הסדרה ומותירה אותה בכותרות. אבל באותה מידה היא דנה את "משחקי הכס" לגורל של ממתק אסקפיסטי, רעש וצלצולים שמחפים על הרבה בינוניות מסביב. זהו לא החזון של ג'ורג' מרטין ובוודאי לא מה שיביא אותה בסיכומו של דבר למעמד של סדרת מופת שאליו היא שואפת להשתייך.
לאן הולכים מכאן?
עונה 7 של "משחקי הכס" רחוקה מאיתנו עשרה חודשים בשלב זה, אבל כמה עוגנים שהונחו בעונה הזאת ימשיכו איתנו בוודאות גדולה גם להמשך הדרך. בראש ובראשונה מדובר בבראן. תפקידו של "העורב בעל שלוש העיניים" עדיין לא נחשף בפנינו במלואו. למדנו שהוא יכול לנוע קדימה ואחורה על ציר הזמן, אבל גם שהוא מסוגל להשפיע עליו (כמו במקרה של הודור), ולפחות לפי הרושם כאן לא נגמר הטווח של כוחותיו. החשיבות המרכזית של בראן לעלילה היא הקישור בין עבר להווה ועתיד, שכבר חשף את סוד מוצאו של ג'ון שלג בעונה שזה עתה הסתיימה. החזיונות של בראן בהחלט צפויים להיות חלק משמעותי בעלילה גם בהמשך. חשיבות נוספת היא הקשר שנוצר בינו ובין מלך הלילה, שעשוי להתחדש כשהמהלכים הלבנים יגיעו אל חומת הצפון. כזכור, רגע לפני שעזב, סיפר בנג'ן לבראן שכוחות קסם מנעו מהמהלכים לעבור את החומה. אלא שזה היה גם המקרה בעץ הבודד בו התגורר "העורב בעל שלוש העיניים", ובראן הצליח לשבור אותו.
דאינריז הגשימה סוף סוף את ייעודה ועושה את דרכה למעלה מלך בראש צבא עצום, כשהיא אוחזת בבריתות עם נחשות החול ובית טיירל, וכששלושת הדרקונים שלה קרובים מאוד לגיל בגרות. לפי השיחה בין דאני לדאריו נראה שהפעם היא לא מתכוונת לבזבז זמן ומפליגה ישירות לכיוון מעלה מלך. על פניו, נראה שמדובר בקרב חד צדדי לחלוטין מול כוחותיה הזעומים של סרסיי. אלא שגם סטאניס באראתיאון הגיע לשם בראש צי גדול בעונה השנייה וכולנו זוכרים איך זה נגמר. ייתכון שמצבורי "אש פרא" עדיין קיימים בארמון, אבל גם בלעדיהם כבר למדנו כמה זה שגוי לזלזל בסרסיי כשגבה אל הקיר. יחד עם זאת, הנבואה לגבי סרסיי כבר קבעה שאחיה הוא זה שיסיים את חייה. טיריון עושה כעת את דרכו חזרה, עמוס ברגשות נקם על ניסיונותיה החוזרים ונשנים להביא למותו. אבל ההפתעה יכולה להגיע דווקא מצדו של ג'יימי, שנראה מבוהל ממה שראה כששב למעלה מלך.
אריה היא צלע מרכזית נוספת ובמידה רבה הגרסה של הסדרה לליידי סטונהארט (קייטלין סטארק, שקמה לתחייה בגרסת הספרים כדי לנקום ביוזמי "החתונה האדומה"). העונה הבאה תגדיר במידה רבה אם למרות כל רצונותיה, אריה אכן הפכה לנוקמת ללא שם או פנים, או שמא תמצא בעצמה את היכולת לחזור ולהתאחד עם שאריות משפחתה בווינטרפל. ושם, בביתה הישן, יימשך המתח בין ג'ון שלג לסאנסה סטארק. סאנסה בבירור לא סומכת על כושר השיפוט של ג'ון, ובכלל לא בטוח שלא נראה אותה קוראת תיגר על החלטותיו אם תחשוב שהוא שוגה. מוצאו של ג'ון הוא עוד סוגיה שעשויה להתגלות במלואה במהלך העונה הזאת. וכשנגלה את זה, להשלכות עשויה להיות השפעה גדולה על הקרב הגדול והבלתי נמנע מול המהלכים הלבנים.