כשכריס קלי, חצי מהצמד קריס קרוס, נפטר לפני ארבע שנים, ההספדים שהוא קיבל הגיעו ממקומות מאוד מכובדים. אמני דור המייסדים של הראפ כמו גרנדמאסטר פלאש ו-LL Cool J, טרחו לציין כמה קלי וקריס קרוס היו חשובים למורשת של הז'אנר. אחרים, כמו ניקי מינאז', טימבלנד, ביג בוי ולודקריס, ציינו את התרומה של קריס קרוס להצלחה שלהם והיו אף שציינו שהשניים היו הסיבה לכך שהם נכנסו לעולם המוזיקה. המחמאות האלו הפתיעו מכיוון שקריס קרוס נחשבו בזמן אמת בעיקר לגימיק: שני ילדים חמודים שרוכבים על האופנתיות הגואה של ההיפ-הופ. זה אולי היה נכון, אבל זה לא היה הכל. בעיניי קהילת הראפ קריס קרוס גם נחשבים לאלו שהחזירו את הז'אנר מהראפרים הלבנים לאלו האפרו-אמריקאים, מי שפתחו לאמני ההיפ-הופ השחורים את הדלת, כדי להפוך את הראפ לסגנון הכי מצליח בניינטיז.
כיום הדומיננטיות של אמני היפ-הופ שחורים במוזיקה נתפסת כמובנת מאליה, אבל בתחילת הניינטיז, קצת יותר מעשור אחרי שמוזיקת הראפ נולדה, התקשורת והמיינסטרים באמריקה עדיין התקשו לעכל את הז'אנר. הראפ בארצות הברית נתפס כפרובוקטיבי ולא בכדי. הכוכבים הגדולים שלו היו פאבליק אנמי ו-N.W.A., כשמהראשונים התקבלו ציטוטים אנטישמיים והומופוביים, בעוד ההרכב השני "סתם" שר על רצח שוטרים. הרדיו האמריקאי ורשת MTV התרחקו מראפ כמו מאש, ועיקר סיקור הז'אנר היה בחדשות, שם דווח על ההתנהגות העבריינית של כוכביו. בסוג של הפוך על הפוך, דווקא ההקשרים השליליים בהם הראפ סוקר גרמו לו להתחבב על ילדי הפרברים של אמריקה הבורגנית. חברות התקליטים הגדולות של התקופה קלטו את ההזדמנות והחלו לייצר עבור המעריצים החדשים ראפ בגרסה מרוככת. כזה שיתקבל ברדיו, במגזינים ובטלוויזיה. במהרה החלו לצוץ להם במצעדי הפזמונים גיבורי ראפ חדשים, שונים מאוד מלהקות המחאה שצמחו בגטו. אלו היו אמנים כמו MC האמר, שהטיף בשיריו להתפלל ולהיות נוצרי טוב או דיגיטל אנדרגראונד, שלקחו את הראפ לכיוון השטחי של מוזיקת מסיבות עם להיטם הענק "The Humpty Dance".
המעבר של ההיפ-הופ ממוזיקה של שכונות המצוקה אל המיינסטרים עודד מוזיקאים לבנים להתחיל ליצור ראפ בעצמם, ובמהרה הם השתלטו על הסצנה. הראשון לעשות זאת היה ונילה אייס, ששר בעיקר על כמה שהוא אוהב את עצמו. אחריו הגיע מארק וולברג, שבשעתו היה ידוע רק כאחיו הצעיר של דוני מלהקת הבנים ניו קידס און דה בלוק, אז הלהקה הכי מצליחה בעולם. וולברג פרץ תחת השם מארקי מארק, כשהראפ שהוא יצר היה רק תירוץ לנערות לתלות את הפוסטרים שלו. הסינגלים של וולברג ואייס היו שירי הראפ הראשונים אי פעם שהגיעו למקום הראשון במצעד הלהיטים האמריקאי, והיחס כלפיהם מקרב יוצרי הראפ השחורים - היה של "הרצחת וגם ירשת". אחרי שבארט סימפסון, שהיה בכלל דמות מצוירת שמדובבת על ידי אישה לבנה באמצע שנות השלושים שלה, הוציא תקליטון ראפ שצעד גבוה במצעדים, היה נראה שהראפ לא יכול לרדת נמוך יותר. אז, משום מקום, צצו להם שני ילדי שכונה שעדיין לומדים בבית ספר יסודי, ובעזרת הלוק הנכון, הגישה הקולית ששמורה רק לאפרו-אמריקאים ועם הצליל החם של התקופה זכו להצלחה שכמותה אמריקה לא ראתה שנים. הצלחה שאולי הפכה סופית את הראפ לחלק מתרבות הפופ המסחרית, אבל גם החזירה את הז'אנר לשחורים.
שני הילדים האלו נקראו קריס קרוס והם הורכבו משני כריסים. כריס קלי, שכונה "מאק דדי" וכריס סמית' שכונה "דדי מאק". הם הכירו אחרי שנרשמו לאותה כיתה א' בבית הספר קונטיננטל קומון שבאטלנטה, ג'ורג'יה. השניים הפכו לחברים הכי טובים וגם אחרי שהופרדו בהמשך לבתי ספר שונים בעיר, החברות הזאת לא נפגעה. הכריסים המשיכו להיפגש בפארק שנמצא באמצע הדרך בין שני בתיהם, שם חלקו את תחביביהם פוטבול אמריקאי וראפ. באחד מימי החורף כשהיו בני 10 ומזג האוויר לא איפשר פגישה בפארק, הלכו השניים לקניון המקומי והסתובבו בין החנויות והאנשים. במהלך השיטוטים האלו הם זיהו את ג'רמיין דופרי, שהיה סוג של סלב מקומי באטלנטה. דופרי היה ילד פלא כשהופיע כבר בגיל עשר כרקדן בהופעה של דיאנה רוס, ובהמשך שנות נעוריו רקד גם בהופעות ובקליפים של Run-D.M.C, גרנדמאסטר פלאש והרבי הנקוק.
הכריסים פנו לדופרי, ביקשו חתימה וגם נתנו לו הדגמה קטנה לראפ שלהם. דופרי, אז רק בן 17, נדלק על שני הילדים והחליט להקים עבורם להקה. במשך שנתיים הם נפגשו אחרי בית הספר, כשדופרי כותב ומפיק עבורם קטעים שיבשילו לאלבום הבכורה שלהם. במקביל נבנתה התדמית לשני הכריסים, כשהשוס הרציני היה העובדה שהם לבשו את כל בגדיהם הפוך, כלומר עם הפרונט על הגב והישבן. את החומרים המוכנים דופרי שלח לחברת סוני מיוזיק, שבאותם ימים ייצגה את האמנים הכי גדולים בעולם - מייקל ג'קסון, מריה קארי וג'ורג' מייקל. לסוני נדרשו שתי שניות כדי להחתים את קריס קרוס, וכשהסינגל הראשון שלהם "Jump" ראה אור בפברואר 1992, הם הבינו שעשו את הצעד הנכון.
"Jump", להיט מסיבות כייפי שדופרי כתב על אישיותם של הכריסים ושזכה להפקה הכי עדכנית שאפשר לדמיין, היה להצלחה עצומה. השיר שהה בפסגה לא פחות משמונה שבועות, הרצף הארוך ביותר מאז תחילת שנות השמונים. מעבר לזה, "Jump" היה להיט הראפ הראשון של אפרו-אמריקאים למהדרין שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. קריס קרוס היו מי שששבר את תקרת הזכוכית הזאת. אחריהם המראה של אמנים כמו טופאק, פאף דאדי, קוליו או ג'יי זי במקום הראשון הפך לדבר טבעי. במקביל נדחקו הראפרים הלבנים לשוליים, בערך עד הפריצה של אמינם בסוף העשור.
נחזור לזמנים של "Jump", שהפכו את קריס קרוס להיסטריה מטורפת. מסביב לגלובוס ילדים התחילו להתלבש כמותם, בזמן שאלבום הבכורה שלהם "Totally Krossed Out" (רפרנס לסגנון הלבוש שלהם) מכר מיליונים. הביקוש להופעות של הצמד בטלוויזיה ועל הבמות מסביב לעולם הפך לאדיר, מה שיצר בעיה לא קטנה עבר מי שהיו בני 12 ו-13 באותה תקופה. החוקים באמריקה הגבילו מאוד את חופש הפעולה של סוני ודופרי בנוגע להתנהלותם של הילדים. הם הורשו לעבוד רק עד שש שעות ביום, והורה מלווה נדרש להיות לצדם בכל נסיעה מחוץ לעיר או לחו"ל. בנוסף, מכיוון שנאלצו לעזוב את בית הספר עקב נסיעותיהם התכופות, החוק חייב להצמיד אליהם מורים שילמדו אותם בדרכים את כל החומר הלימודי שהפסידו.
הסיטואציה הזאת יצרה פמליה גדולה סביב השניים, והנסיעות של קריס קרוס למדינות כמו בריטניה, הולנד ויפן נראו יותר כמו טיול משפחתי מאשר ביקור של כוכבי השעה. העיתונאי הבריטי מארק פירת', שריאיין אותם למגזין הפופ Smash Hits - ובאופן חריג העניק להם גם את השער הקדמי וגם את השער האחורי כדי לתעד את הרגלי הלבוש שלהם - תיאר זאת בהתפעמות. "צי שכולל שלוש מכוניות אמריקאיות גדולות נעצר ליד סטודיו הצילום", הוא כתב. "מתוכו יצאו קריס קרוס ומאחוריהם שמונה אנשים: שני הורים, מפיק (עם מצלמת וידאו), מטפל לילדים, נציג של חברת התקליטים, מנהל, סטייליסט ומורה פרטי".
ההיסטריה סביב קריס קרוס הובילה אותם להוביל את מופע החימום של מייקל ג'קסון ב-"Dangerous World Tour" שלו, וגם להופעה בקליפ של להיטו "Jam". הטררם נמשך כמה חודשים, בהם הופיעו מאות פעמים, התארחו בכל תכנית אירוח אפשרית (כולל ריאיון בפריים טיים אצל אופרה ווינפרי), הוציאו להיט נוסף בשם "Warm it Up" ואפילו משחק מחשב למערכת Sega בכיכובם, "Kriss Kross: Make My Video". אבל השיגעון סביבם לא יכול היה להימשך זמן רב מדי. קריס קרוס היו אחרי הכל גימיק, וסופו של גימיק למצות את עצמו. וכך, חצי שנה בלבד אחרי שיצא "Jump", הוציא הצמד את הסינגל השלישי שלו, "I Missed the Bus", שסיפר באופן דבילי איך איחרו את ההסעה לבית הספר. הסינגל כשל, כמו גם הסינגל הרביעי מאלבום הבכורה "It's a Shame".
המשך הקריירה של קריס קרוס לא היה מזהיר. הם התבגרו, הקולות שלהם התחלפו לקולות של נערים מעצבנים, ועל אף שסוני הוציאה להם עוד שני אלבומים בשנת 93' ובשנת 96', הם זכו רק להצלחות מינוריות בארצות הברית והתפרקו. המשך הדרך היטיב בעיקר עם דופרי, שהפך לאחד המפיקים המבוקשים והחשובים בארצות הברית כשהוזמן לעבוד עם Usher, מריה קארי, אלישה קיז, פיפת' הרמוני ועוד רבים. לכריסים היו חיים קצת פחות זוהרים. כריס סמית' פנה לאומנות והחל לצייר, ליצור סרטים אמנותיים ולעצב בגדים, את כולם הוא מוכר באתר האינטרנט שלו.
במקביל ניסה כריס קלי את מזלו כמפיק. הוא למד טכנאות סאונד והקים חברת תקליטים משלו, שלא התרוממה. קלי התקשה להתמודד עם דעיכת הצלחתו, התמכר לסמים וחייו הפכו קשים. בפברואר 2013 הוא זכה למפלט רגעי ממצבו הרע, כשקריס קרוס התאחדו להופעה אחת במסגרת חגיגות ה-20 לחברת התקליטים של דופרי. במקום שההופעה הזאת תרומם אותו, קלי שקע בעקבותיה ושלושה חודשים אחר כך מת ממנת יתר. "הוא היה הילד שאף פעם לא היה לי", צייץ דופרי לאחר מותו, כחלק מכל מאותן מחוות לאחר מותו. מחוות שנעשו בעיקר מפני שקריס קרוס מסמלים את תחילתה של ההצלחה האדירה של הראפ במיינסטרים, הצלחה שנמשכת עד היום.
