מיתות שונות: ולדיסלב שלנגל, משורר גטו ורשה, נגאל שוב

"מו?ת?כ?ם ו?מו?ת?נו? א?ל??ה ש??ת??י מ?יתו?ת ש?ו?נו?ת.
...
מו?ת?נו? מ?ג?יח? כ??כ?ל?ב מ?ק??ר?ן ר?חו?ב צ?ד?ד?י,
מו?ת?כ?ם י?צ?י??ן ב??צ?ל?"ש?, ב??מו?ד?עו?ת ע?ל?יו י?כ?ר?ז,
מו?ת?נו? – מות ה?מו?נ?ים, סו?ת?מ?ים ה?ק??ב?ר–ו?ל?ה?ת?ר?או?ת"
("שתי מיתות")

כמעט חצי מיליון איש חיו בצפיפות, ברעב ובפחד בתוך גטו ורשה בין 1940-1943. קהילה שלמה עם עסקנים, אמנים, מורים, ובעלי כל מקצוע אחר למעשה. רבים מהם הספיקו למות מרעב ומגפות או סתם מאכזריות של החיילים הגרמנים, עוד לפני שגירושים המוניים הובילו את הקהילה הענקית הזאת אל סופה במחנה ההשמדה טרבלינקה. המציאות בגטו ורשה מוכרת מכמות עצומה של יומנים ועדויות ששרדו והגיעו אלינו, לא פעם כאשר כותבם כבר איננו בין החיים. עדות אחת כזאת היא השירים של ולדיסלב שלנגל, משורר צעיר מוורשה. שלנגל היה מקריא את שיריו בקפה "שטוקה", מקום שמשך אליו צעירים ואינטלקטואלים, ויחד איתו הופיעו שם גם ולדילסב שפילמן (שעל סיפורו בוסס הסרט "הפסנתרן") ואחת הזמרות הפופולריות של הגטו, ורה גראן.

עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון של גטו ורשה, כינה אותו "משורר הגטו". שיריו של שלנגל, שנכתבו בפולנית, מקיפים את הטרגדיה היהודית של אותן שנים. מהאנטישמיות שהייתה נוכחת עוד לפי המלחמה, דרך האזעקות של פרוץ המלחמה, הניסיונות האחרונים להגר מפולין, ההשפלה והאלימות היומיומית, ולבסוף המשלוחים מן הגטו, ומרד גטו ורשה. שלנגל עצמו נרצח לאחר שהתגלה הבונקר בו הסתתר ב-1943, והוא בן 31 בלבד. חוברת אחת של שיריו שרדה; שירים אחרים שרדו בארכיון המחתרתי של הגטו, "עונג שבת"; שנים אחר כך, כאשר פולני אחד ניסה לבקע שולחן כתיבה כדי להופכו לחומר הסקה, התגלו בתוכו שירים נוספים.

שלנגל היה דמות נשכחת בארץ במשך הרבה שנים, עד שהלינה בירנבאום, ניצולת גטו ורשה ואמו של הפזמונאי יעקב גלעד, תרגמה משיריו והוציאה את ספרו "אשר קראתי למתים" בסוף שנות ה-80. אחד מהתרגומים האלה התגלגל לאלבום המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק" – "התחנה הקטנה טרבלינקה". חברי להקת "אל המשורר" - הרכב לא שגרתי לא רק משום שהוא מתמקד בשירי משוררים, אלא משום שחבריו הם גם אנשי חינוך ומדריכי מסעות נוער לפולין - הוציאו לפני כמה שבועות אלבום חדש, "שני אדונים בשלג", המורכב כולו מלחנים מקוריים לשירים של שלנגל. חלקו תרגומים של בירנבאום וחלקו תרגומים של בעז אלברט, חבר ההרכב, שכולל מלבדו גם את טל גולדברג, עידו קגן ואורי מייזלמן. לאלבום מצורף ספרון שכולל מלבד מילות השירים מידע על שלנגל ועל הרקע ההיסטורי מאחורי הסיטואציות המתוארות בשירים.

"א?יך? ה?פ?ח?ד?ת?? או?ת?נו? ע?ם יו?ם ה?ד??ין נ?מ?א?ס ל?נו? כ??ב?ר מ?ימ?י צו?ם ו?ת?פ?ל?ו?ת
ע?כ?ש??ו א?ת??ה ב??ה?כ?נ?ע?ה ת??מ?ת??ין ל?פ?ס?ק ה?ד??ין ש??ל ה?ק??ר?ב??נו?ת
...
ע?בו?ר ה?מ??ו?ת ב??ט?ר?ב??ל?ינ?ק?ה ו?מ?כ?ו?ת מ?ג?ל?ב?ים
מ?ש??פ??ל?ים, כ?ו?א?ב?ים, מ?ע?נ??ים - נ?ש??יב ל?ך? כ??ג??מו?ל?ך?, ב??ל?י ר?ח?מ?ים"
("הזמן הגיע")

"לפני 7 שנים הוצאנו את האלבום הראשון, שכולו לחנים מקוריים לשירים של ביאליק", מספר אורי מייזלמן, חבר ההרכב (ובעבר המתופף של להקת קרח 9), לוואלה! תרבות. "הכרנו דרך חברות משותפת בתנועת 'דרור' והנוער העובד והלומד ועיסוק בחינוך, והשירים של שלנגל מוכרים לנו מאוד כמדריכי מסעות לפולין. הספר 'אשר קראתי למתים' מלווה אותנו ואנחנו מקריאים במסעות את השירים שלו הרבה שנים ליד הבית שלו, וכולנו גם הכרנו כילדים את 'התחנה הקטנה טרבלינקה'" .

אתם אמנם מדריכים בפולין ו"רגילים" לעבוד מול חומרים מהתקופה, אבל האם היה בכל זאת רגע קשה וטעון במיוחד במהלך העבודה על הפרויקט הזה?

"קודם כל הכל קשה. אלה שירים ששלנגל כותב על המציאות מתוך כאב, מתוך ראייה מפוכחת של מה שצפוי ליהודים. לנו שמסתובבים בוורשה - ואני מסתובב בוורשה יותר מאשר ברוב המקומות בארץ - ומסתובבים עשרות פעמים בטרבלינקה, כל מילה מכאיבה לנו ונגעה בנו. אם אתה רוצה דוגמה לשיר שהיה מאוד קשה, אז זה השיר 'הזמן הגיע'. זה טקסט של שלנגל שבו הוא מעמיד את אלוהים למשפט, וממש מתאר את ההשמדה בטרבלינקה - וזה חשוב להבנה ההיסטורית שאנשים בוורשה ידעו לאן הם הולכים – הוא מעמיד אותו למשפט ובסוף אלוהים מגיע לשם. לי זה היה מאוד קשה. קבענו עם גליה חי לנגן ויולה ולא אמרתי לה באיזה שיר, והיא הגיעה לאולפן ופתאום קלטתי על העיניים שלה שהיא הבינה לאן הגיעה ונתנה תפקיד מדהים. זה היה יום גשום והאולפן היה בבורסה. יצאתי אחר כך לרחוב, מלא אנשים ופשוט הלכתי ובכיתי כל הדרך לאוטו בגשם".

"ס?פ?ינו?ת ש??טו?ת א?ל ה?נ??ד??ח
ע?ל פ??נ?י י?מ??ים נ?דו?ת ה?ן, כ??ך?
ג??ם ב??ל??ילו?ת ג??ם ב??י??מ?ים
ס?פ?ינו?ת ש??טו?ת מ?ל?או?ת פ??ל?יט?ים
...
מ?ת?ד??פ??קו?ת ע?ל ד??ל?תו?ת ב??כ?ל א?ר?ץ ו?נ?מ?ל
מ?ב?ק??ש?ו?ת מ?פ?ל?ט מ?ן ה?ג??ר?ד?ו?ם
ו?ה?עו?ל?ם מ?ת?ח?ב??א ע?ל ב??ר?יח? נו?ע?ל
ו?ע?ל ה?ד??ל?ת ש??ל?ט: א?ין מ?קו?ם!"
("ספינות שטות")

"שני אדונים בשלג" הוא אלבום מאוד חזק, שכולל מצד אחד לחני רוק לא תמיד שגרתיים לנושא הזה, ומסתיים בכמה שירים אפיים של חמש-שבע דקות על מראות מהגטו: ההליכה של המחנך יאנוש קורצ'אק עם ילדי בית היתומים שלו אל הקרונות ("אחד השירים שאני הכי גאה שניגנתי בהם בחיים שלי", אומר מייזלמן) או שיר על הרג של חייל נאצי, שנכתב ממש לאחר "המרד הקטן" בינואר 1943 ("א?נו? מ?פ?צ?יר?ים ב??ך? א?ל?ה?ים: ק?ר?ב ע?ק?ב מ?ד??ם. ת??ן ל?נו? מ?ו?ת א?ל??ים. ש??ע?ינ?ינו? ל?א י?ר?או? ה?יכ?ן פ??ס??י ה?ר?כ??ב?ת מ?ס?ת??י??מ?ים"). שירים אחרים, כמו למשל השיר "ספינות שטות" על הפליטים היהודיים, נשמע על-זמני כאשר העולם מתמודד היום עם משבר פליטים חסר תקדים בהיקפו. "הוא כתב את השיר על פליטים יהודים ב-1938 וזה כל כך כואב. אם אני אוציא אותו כסינגל בלי לכתוב מי כתב אותו ומתי אפשר היה להגיד שהוא נכתב היום. גם זה היה מאוד קשה, כאנשים שמכירים את התחום, לראות את שהטרגדיה הזאת היא לא דבר שנגמר. הרבה דברים חוזרים וממשיכים - אמנם לא באותה עוצמה - אבל הטרגדיה האנושית חוזרת במקומות אחרים. זה היה תהליך מאוד קשה רגשית לכולנו", מסביר מייזלמן.

בשיר אחר, "דרכונים", שלנגל מתאר עד כמה היה רוצה דרכון זר של מדינות מרוחקות כמו אורוגוואי ופרגוואי, זאת לאחר שהנאצים אמרו כי ניתן יהיה להחליף בעלי דרכונים זרים באמצעות חילופי שבויים. השיר הזה זוכה במפתיע למין לחן ספרדי, כנראה לאור המדינות הדרום-אמריקניות המתוארות בו.

"בעיניי זה משהו שהוא יפה. זה לא טריק זול בשביל תשומת לב, אלא מראה לך שהשיר הזה הוא חזק. שירים מהשואה לא חייבים להיות ויולות בארבעה קולות או רק 'פונאר', למרות שזה שיר חשוב וכבודו במקומו מונח. אני חושב שזאת הדרך הכי טובה להפוך משהו לנצחי ולא משאיר את הנושא הזה למקום של יום בשנה. לעשות מוזיקה עדכנית - זה נותן לזה נצח אמיתי", הוא אומר. "השיר בעצם מספר סיפור מאוד טראגי: אמרו לאנשים שאם יהיו להם דרכונים ממדינות אויב הם יוכלו לצאת, וזאת הייתה הונאה (הנאצים ריכזו יהודים בעלי דרכון זר לאחר שנאמר להם שיוכלו להגר החוצה, ולמעשה שלחו אותם אל מותם בברגן-בלזן ולבירקנאו, נ.מ). מה ששלנגל אומר בעצם זה שהוא רוצה את כל הדרכונים, אבל כדי לחיות בוורשה שהיא הבית שלו. שלנגל היום בוורשה הוא ממש גיבור פולני, ובזהות שלו הוא היה מאוד נטוע בוורשה. הוא היה דמות מוכרת בתוך הברנז'ה בשנות ה-30. האמנים האלה בשטוקה, זה ממש חבורת לבונטין או התדר. הם היו אנשים מוכרים. אם לא המלחמה לך תדע לאן הגורל היה לוקח אותו. הוא היה יכול להיות ממש משורר פולני מוכר".

"הכאב הכי גדול שיש לי זה הידיעה על כמה גדולה הטרגדיה הזאת. ממחברת של משורר או מאסופת שירים שהוא כתב בגטו והקדיש לאלה שיחיו אחרי שהוא ימות, אתה מבין כמה כישרון היה ויש בעם היהודי, בכתיבה שלנו, וכמה גדולה הטרגדיה. כמה יצירות לא הספיקו להבשיל וכמה דברים שנעלמו ונשדדו. השירים של שלנגל נמצאו חלק בארכיון וחלק ברגל של שולחן. במקרה הלינה מצאה את זה וזה היה יכול גם לא להגיע לכאן".

"מ?יש??הו? ר?ץ ע?ם נ?י?ר מ?ק?מ??ט
צ?ע?ק ב??ע?צ?ב??נו?ת, צ?ר?ח ו?ה?ס?ב??יר:
'א?ת??ה י?כו?ל ל?ח?ז?ר! י?ש? א?ש??ו?ר מ?ב??ר?נ?ד?ט!'
קו?ר?צ?'ק ס?ר?ב ו?מ?ב??ט ל?א ה?ח?ז?יר
ל?א ט?ר?ח ל?ה?ס?ב??יר ל?א?נ?ש??י ה?י??ז?מ?ה
ש??נ??ס?ו? ל?נ?צ??ל ק?צ?ת טו?בו?ת ו?ק?ש??ר?ים
א?יך? י?ב?ינו? ח?ס?ר?י נ?ש??מ?ה
ש??א?סו?ר ל?ע?ז?ב י?ל?ד?ים?
...
הו?א צ?ע?ד ב??ח?ז?ית ב?ו?ד?ד ו?ג?א?ה ל?מ?ו?ת נ?טו?ל ת??ה?ל??ה
קו?ר?צ?'ק מ?ת כ??ד?י ש??ג??ם ל?נו? י?ה?י?ה ס?פ?ו?ר ש??ל ג??בו?ר?ה"
("דף מיומן האקציה")

כאנשי חינוך, היו לכם גם מטרות חינוכיות בפרויקט הזה?

"יש לו המון מטרות חינוכיות, אבל אני נורא נורא רוצה שהוא יהיה קודם כל אלבום שאנשים לא מקטלגים אותו. פעם באתר 'שירונט' היו קטגוריות של שירים - שירי זיכרון, שירי שואה - ועכשיו כשאנחנו מחלקים את האלבום, שהוצאנו בלי חברת תקליטים ובלי יחסי ציבור, אני יודע שאנשים אומרים 'טוב, זה אלבום שואה', ואני נורא נורא רוצה שזה לא ייכנס רק למקום הזה, והכוח שלו יהיה דווקא בלצאת מהמקום של פרויקט שואה ומיזם הנצחה. ברור שזה שם, אבל אני לא רוצה לדחוק את זה לשם. לא להפוך את זה לערכה חינוכית של משרד החינוך או למשהו סגור ומאוס, אלא לתת לאנשים לגלות את זה. אם אנשים יגלו את זה ככה ולא כמשהו בפריים-טיים ביום אחד בשנה, זאת תהיה הדרך להנחיל את הדבר הזה, ואז יהיה גם העניין החינוכי".

"היום מאוד קשה להדריך את גטו ורשה, זה היום הכי קשה בהדרכה. במיידאנק לא צריך להגיד מילה, כולם מבינים מה זה. ורשה היום כולה חדשה, מלא קניונים, קשה להסביר מה היה הגיהנום הזה בשביל חצי מיליון אנשים. אם אתה תעבור על האלבום הזה מהתחלה ועד הסוף, אתה תגיע הכי קרוב שאפשר לספר מה היה במציאות הזאת. אני בטוח שאנשים יגלו את זה ויביאו לזה מעצמם. כל מי שיש לו מחשבות על הפרויקט, כל מי שרוצה להביא פרשנויות אמנותיות, לשתף פעולה, לדבר איתנו - בשביל זה הוצאנו את זה. אני רוצה שאנשים ידברו איתי ויגידו לי מה יש להם להגיד. זה הניצחון החינוכי האמיתי. שנדבר על כמה המלחמה היא דבר נורא וכמה הבחירה של קורצ'אק בחינוך היא טובה וכמה המרד היה חשוב. זה יקרה אם אנשים יגידו 'בוא'נה מה זה השיר הזה' ויתלהבו, ואז גם יגלו את המילים האלה בדלת האחורית".

ומה אתה אומר לקולות שקוראים לבטל את מסעות הנוער לפולין, בטענות של שטחיות ואינדוקטרינציה?

"אנחנו גדלנו בנוער העובד ובמסעות שלנו יש דגש גדול על תנועות הנוער. אני חושב שלא צריך להתחיל עם המרד אלא בתנועות הנוער ובבחירה שלהם לא להיכנע למציאות. מה שאיפשר את המרד ואת היריות היה קודם כל התנועה והבחירה לקחת. אנחנו באים לא רק לדבר על העבר אלא כדי לדבר על העתיד ועל החברה, ובעיניי מרד גטו ורשה זה סיפור חשוב של אנשים צעירים שהחליטו לעשות משהו עם החיים שלהם. אם יש לי דרך ללמד את זה בלי לחנך לקלישאות, ובלי ליפול לתוך מה שאסור להגיד, אני חושב שזה נצחי וחשוב לרוח האדם, כמו שאמר אנטק צוקרמן (ממפקדי המרד, נ.מ), וזה לא בושה. אני חושב שחשוב לסיים את המסע בסיפור הזה ולא באושוויץ או בטרבלינקה כמו שיש שעושים. נוער מתחבר לסיפור של מרד גטו ורשה, מתחבר לסיפור של נוער. זה מקום שקל לרתום אותו אם אתה מספר את הסיפור בגובה העיניים ולא מייבש עם העובדות ההיסטוריות".

"(השיח על המסעות) זה שיח חשוב, אבל הוא לא נורא מעניין אותי. אני יודע איזה מסעות אני עושה. יש לי המון ביקורת על המסעות ואני משתדל ליישם את זה במסעות טובים יותר. אם לא יהיו מסעות לפולין לא יתעסקו ככה בשואה במערכת החינוך. יש לך שם שבוע עם ילדים, בלי טלפון כמעט, בלי ההורים שלהם, בלי מבחנים, באופן בלתי פורמלי לחלוטין, ואלה השיחות הכי טובות שיש לך. מתעסקים בדיון הזה תמיד יתר על המידה, תמיד לפני יום השואה, אבל אני מתעסק בחינוך ולא בלוביסטיות וזה מפגש חינוכי מעניין. היו לי אלפי חניכות וחניכים ב-10-15 שנים האחרונות, חלקם בני 30 כבר שאנחנו הדרכנו אותם, ואני בטוח שזה משהו שעושה בסופו של דבר יותר טוב לעולם. מבחינתנו זאת חוויה חינוכית וזאת השליחות שלנו, ואין שום סיבה להפסיק אותה".

"ה?ש???ל?ג יו?ר?ד כ??ב?ד, ר?ע ו?חו?ד?ר,
צ?ו??ארו?ן ל?ב?ן הו?א ת?ו?פ?ר ל?י,
עו?מ?ד?ים י?ח?ד ב??ר?חו?ב ה?ר?יק
י?הו?ד?י ב??ע?בו?ד?ה – ו?ח?י??ל ...

ה?ב??ט, מ?ה מ?ע?ש??י? ה?ב??ט, מ?ה מ?ע?ש??יך??
ה?א?ם ל?מ?יש??הו? ז?ה נ?חו?ץ?
ש??מ?ע, ב??ן-א?ד?ם... ה?ש???ל?ג יו?ר?ד ז?מ?ן כ??ה ר?ב,
נ?פ??ר?ד... נ?ל?ך? ה?ב??י?ת?ה".
("שני אדונים בשלג")

מייזלמן היה מעורב בעבר גם בפרויקט "אברמק", שכלל לחנים לשיריו של אברמק קופלוביץ', ילד מגטו לודז' שנספה במהלך המלחמה. כמי שזה כבר הפרויקט השני שהוא מעורב בו ועוסק בנושא הזה, שאלתי אותו למה אמנים ישראלים ממעטים לשיר על השואה, ומה דעתו על זה.

"קודם כל יש עיסוקים בחומרים האלה, טל סונדק הוציא כמה שירים, היה גם פרויקט של רשת ג', הרבה אנשים מחפשים חומרים אבל הם לא רבים. 'אפר ואבק' היה אחד, אולי האלבום הכי גדול שיצא בארץ אי פעם. מה שהפך אותו לכזה היו שני יוצרים ענקיים, וכאב וסיפורי ילדות שקיבלו חיים. האלבום הזה של שלנגל לא יכול היה לצאת ב-1975. הלינה בירנבאום, ואין מילים להערכה שיש לי לאישה הזאת שאני מכיר כבר המון שנים, היא סיפרה לי סיפורים לא פשוטים על דברים שהיא עברה בחברה הישראלית שלא כל כך רצתה להקשיב. שלנגל לא היה ציוני, לא כתב שירי תקומה, ולא בטוח שזה היה מתקבל. יכול להיות שהחברה הישראלית הייתה צריכה לעבור כמה סיבובים ולהשתנות ושפולין תשתנה כדי שיהיה מקום לדברים כאלה".

ומה יהיה הפרויקט הבא של "אל המשורר" אחרי ביאליק ושלנגל?

"אני צריך לנוח אחרי שלנגל חמש שנים. זה לקח ממני המון באמת בנפש. אני חושב שמה שכן חשוב לי זה ש'אל המשורר' תתחיל להיות בית ליצירה. אנחנו רוצים להפוך את זה לפלטפורמה לעוד דברים. קודם כל יש את העניין של ההופעות בבתי הספר דבר מאוד חשוב ומאוד טוב, ושם זה הקהל האמיתי. זאת חוויה אדירה להמשיך את הדבר הזה, ולהביא תכנים של משוררים לבני נוער זה דבר ממש כיף. אני חושב שאם נעלה גם את 'שני אדונים בשלג' על במה ונגיע דרך זה לבתי ספר ולקהלים חדשים אז זה יהיה דבר ממש ממש טוב. אנחנו רוצים גם להגיע לוורשה ולהופיע עם זה שם. האלבום יימכר בוורשה, זה הבית של זה בהרבה מובנים".