אורי קליין כתב לפני שנתיים, עם צאת "בורג" בכיכובה, כי שרה אדלר מסתמנת כ"גדולת השחקניות בקולנוע הישראלי הנוכחי". שמוליק מעוז, שביים אותה השנה ב"פוקסטרוט", אומר כי יש לה "מבט שלא מרפה. כבוי ויוקד. אדיש וחושני. בוהה ומכשף. היא זמרת ג'אז. מספר אי זוגי. צבע לא ברור. קוקטיל של רגשות מנוגדים. כל רפרוף שלה עמוס ברגש. אפשר לראות לה את הנפש". תום שובל, שהיה שותף ליצירת "איה" בו הופיעה בתפקיד הראשי ונסע עמה לטקס האוסקר, לו היה מועמד בקטגוריית הסרט הקצר, כותב עליה שיש לה את "היכולת הנדירה להפוך מבט קטן לצמרמורת, לעור ברווז. היא מתווכת לנו את התדרים הנסתרים והחשמליים שזורמים בגב התמונה. היא מזכירה לנו, שלא שכחנו להתגעגע". אני עצמי צייצתי לאחר הצפייה ב"האופה מברלין", סרט נוסף בו השתתפה השנה בצד "פוקסטרוט", כי "שרה אדלר היא מהות הקולנוע".
אפשר להמשיך במחמאות הפיוטיות והמגוונות עוד ארוכות, אבל נעבור לפרטים היבשים: אדלר נולדה בפריז ב-1978, עלתה לארץ עם משפחתה בילדותה, וחזרה לעיר האורות, בה היא מתגוררת גם כיום. היא התגלתה לקהל הישראלי בתחילת-אמצע העשור הקודם, עת הופיעה ב"אבנים" ואז ב"שנת אפס". מאז, השתתפה בעוד שלל סרטים תוצרת בית שהשתתפו במיטב הפסטיבלים הבינלאומיים, למשל "מדוזות" זוכה מצלמת הזהב בפסטיבל קאן וכן "אנה, ערביה" ו"צילי" של עמוס גיתאי שהתחרו בוונציה, כמו גם "פוקסטרוט", שכזכור חזר משם לפני כשלושה שבועות עם פרס אריה הכסף, השני בחשיבותו, ועם סערה סביבו שמסרבת לדעוך.
אתמול (חמישי), רגע לאחר שזכה בשמונה פרסי אופיר ונבחר גם כנציג הישראלי לאוסקר, עלה כאן "פוקסטרוט" בהפצה מסחרית רחבה. אדלר מגלמת בו אשה החולקת עם בעלה (ליאור אשכנזי) את הדאגה לבנם, חייל קרבי, ובהמשך גם את ההתמודדות עם רצף בשורות מטלטלות המגיעות אליהן באשר לגורלו.
את אדלר פגשתי כבר לפני יותר מחודש, עת הגיעה לתל אביב לשם ביקור אישי-משפחתי קצר. זה היה לפני שמירי רגב יצאה בהצהרה נגדו ויצרה את המהומה הממושכת, כך שלא התייחסנו לנושא. עם זאת, כיוון שהשחקנית לא גרה בארץ, מתנזרת מרשתות חברתיות ובאופן כללי משתדלת לא להיות מחוברת במיוחד, ספק אם היתה מתייחסת יתר על המידה לנושא. מה שבטוח, תגובות נגד לא בהכרח מפחידות אותה.
"אני נורא אוהבת ביקורת, גם שלילית", היא אומרת. "חלק מהעניין בלעשות סרטים, זה לפתוח אצל אנשים משהו שהם ירגישו, שהם יגיבו. לפעמים הם יאמרו כך ולפעמים אחרת, אבל העיקר שיגיבו".
בטוח גם כי אדלר, בדומה לרבים ולרבות, לא רואה בסרט מסע השמצה נגד צה"ל או משהו בסגנון, אלא סיפור על הורות, על שכול ועל אובדן. לכן, היא מודה, נרתעה קצת מן הפרויקט. "אמרתי לשמוליק שאני לא מתאימה, ממש נאבקתי איתו שלא ייקח אותי", מספרת השחקנית. "קודם כל, הזהרתי אותו שאני צעירה מדי, ולכן לא אהיה מספיק בוגרת ובשלה לגלם אמא של חייל. נוסף לזאת, הסיטואציה היתה קשה לי. בתור אמא בעצמי, לא רציתי להתמודד עם העיסוק במוות של הילדים שלך, לא רציתי ללכת למקומות האלה. כשהתחלנו לצלם, הבנתי שההבדל בין הבדיון למציאות מובהק דיו כי הבן של הדמות הוא גדול והוא חייל, וזה מספיק רחוק ממני, כך שאני יכולה להתמסר".
ההורות שינתה בך משהו כשחקנית?
"זה לא שינה אותי, אבל זה כן גורם לי לפעמים לא לרצות להיכנס לפרויקטים אפלים מדי, שנוגעים בדברים כואבים מדי ויגזלו ממני כוחות נפש. אני יותר שומרת, יותר נזהרת. אם אני כבר משחקת בסרט, אני רוצה להיות שם לגמרי. לא להחזיק את עצמי, לא לתת רק שבעים אחוז, אלא להיות מסוגלת לתת את הכל".
הסרט עצוב להחריד. הצפייה בו קשה מנשוא. איך היתה העבודה עליו?
"ניסינו להיות כמה שיותר בכנות של הרגש, ולסמוך על זה שאם מרגישים דברים, הם באים לידי ביטוי בכל מיני אופנים לפעמים מפתיעים. אתה יכול לגלות משהו נורא עצוב, אבל לא להפגין דווקא עצבות אלא מין כעס או עצבים או אפילו אדישות או איזו מין נייטרליות ראשונית. לפעמים כשאתה אמור להרגיש שמח אתה דווקא מרגיש חלול. לפעמים כשאתה אמור להרגיש כאב אתה דווקא מרגיש שחרור. יש צבעים שהם מגוונים וצריך לתת בהם אמון. לא לכפות על עצמך את הדרך שאתה אמור להתנהג בה. לדעתי, דמויות הרבה יותר מעניינות אם יש פלטה מגוונת של צבעים".
אף שוחר של סרטים ישראלים לא הופתע לראות את אדלר מגלמת תפקיד מלנכולי בדרמה כבדה. נאמר ונכתב כבר לא פעם שהיא סימן היכר של הקולנוע הישראלי העצוב לא פחות מאשר שהוא שלה. לחשוב עליה משתתפת במהתלה כחולה-לבנה זה בדיוני כמו לדמיין את נייק קייב מככב בקומדיית קולג'ים. גם בקטעי הקישור של טקס האופיר האחרון צחקו על כך, והשחקנית מודעת כמובן לדיבור הזה סביבה.
"זו לא החלטה שלי", היא אומרת בהקשר לכך. "אני יכולה לבחור ממה שמציעים לי, ולא הציעו לי לעשות קומדיות בישראל". מה שכן, מציינת אדלר, בצרפת דווקא כן השתתפה בסרטים קלילים יותר, למשל "למה את בוכה?" המשובח מ-2011. כך או כך, מסכמת השחקנית, זה לא כל כך משנה לה.
גם באירופה יצא לאדלר להשתתף בסרטים לא קלילים במיוחד, ולעבוד עם שמות בשיעור הקומה של ז'אן-לוק גודאר, שביים אותה ב"המוזיקה שלנו", וסופיה קופולה, עמה עבדה ב"מרי אנטואנט". איפה עומד שמוליק מעוז, הבמאי המדובר של "פוקסטרוט", ביחס לאלה ולקולנוענים וקולנועניות אחרה שעבדה עמם?
"אם שמוליק היה צייר, היית אומרת שהוא מצייר מהלב. הוא יוצר מהבטן ומרגיש את הדברים שהוא עושה", אומרת אדלר. "העובדה שהחל את דרכו כמעצב אמנותי בהחלט באה לידי ביטוי, אבל לא על חשבון השאר. המהות חשובה לו. זה מה שאני אוהבת אצלו: שילוב מאוזן של האסתטיקה והתוכן. הוא משתמש באסתטיקה בשביל לספר את הסיפור שיקר ללבו, ושהוא חושב שחשוב לספר אותו. הוא לא מייפה משהו שאין לו תוכן, והוא אמיתי וכנה במה שהוא עושה".
ובוא נחזור מאיך שאת מגדירה את שמוליק לאיך שהגדירו אותך. כתבו עלייך שכמו כל שחקנית טובה את לא משחקת, אלא מגיבה.
"בעיני, רק ככה אפשר לשחק. זה הקסם של הקולנוע. הכי מעניין זה לתפוס רגע שמתרחש כאן ועכשיו".
למרות כל הפרגונים, ולמרות כל המועמדויות של הסרט באופיר דווקא את לא קיבלת מועמדות בקטגוריית השחקנית. איך הגבת לזה?
"האמת, אין לי מושג מי מועמד. אני לא עוקבת אחרי הדברים הללו. בכל מקרה, התפקיד שלי ב'פוקסטרוט' הוא אמנם התפקיד הנשי הראשי, אבל לא מחזיק את כל הסרט, אז לא נראה לי שיש לי סיבה לבכות. אובייקטיבית, לתפקיד הזה לא מגיע פרס. כך או כך, אני גם לא כל כך אוהבת את הקונספט של פרסים באמנויות. איך אפשר לשפוט מי שחקנית טובה יותר? זו לא תחרות ריצה. אני לא אדם תחרותי וגם את הילדה שלי אני לא מגדלת באופן הזה".
אולי אחת הסיבות שהשחקנית לא קיבלה את המועמדות, שלטעמי דווקא ועוד איך הגיעה לה, היא שאינה מתגוררת בארץ ולכן לא שוחה בתוך כל הביצות ההכרחיות. תחת זאת, יש לה את הפריבילגיה ליהנות מכל התענוגות של עיר האורות.
בישראל, כמובן, יש כאלה הרואים את פריז אחרת. לא פעם, מספרת אדלר, שואלים אותה כאן אם לא מפריע לה "לגור עם כל הבני דודים". בתגובה, עונה השחקנית: "אני שמחה לחיות איתם. אני חיה באזורים מעורבים, והדו-קיום שורד את התקופה הקשה. זו הצרפת שאני אוהבת. זה הכוח והעוצמה שלה, ואני לא מוכנה לוותר על זה".
ויש עוד שאלה קלאסית איך זה להיות ישראלית בפריז?
"הרבה שנים הרגשתי שזו התמודדות, כי יש בצרפת המון ביקורת על השלטון הישראלי. אך בשנים האחרונות, בגלל שהם חווים דברים מקבילים למה שאנחנו עוברים בישראל, אני מרגישה באיזשהו אופן איזו מידת הזדהות קטנה, איזה טיפה של אמפטיה. מתפתחת הבנה שלא קל לחיות תחת טרור".
את לא מעלה סטוריז מפסטיבלים מהסיבה הפשוטה שאין לך אינסטגרם. או פייסבוק. או טוויטר.
"אני לא ממש מתחברת לעידן הקידום העצמי. לא רוצה לייצר איזה מעין תדמית וירטואלית של מה אני ומי אני וכל מה שאני עושה ותראו כמה אני מוצלחת וכמה שהחיים שלי יפים. זה גוזל ממני מחיר מסוים, כמובן. היום, אם פוגשים אנשים חדשים אז הדרך להישאר בקשר זה פייסבוק. באופן אישי, אני כבר מעדיפה לשגר הודעה עם יונה מאשר באמצעות הרשת החברתית".
בוא נדבר לסיום על הכוכב האמיתי של הסרט הכלב לומפי, המגלם את מקס, הכלב שלך ושל ליאור בסרט. הבנתי שהיתה מאלפת גרמניה קשוחה, שהפחידה גם את ליאור.
"וי וי, היו סצנות מצחיקות מאוד עם הכלב. ליאור פחד מהמאלפת שלו כי הוא פחד שהיא הולכת לאלף גם אותו. בסופו של דבר, הכלב עשה עבודה מרשימה להפליא. הוא היה מאוד קשוב ובאופן כללי כלב מדהים.
"לי אף פעם לא היה כלב משלי ואני לא רגילה לחיים בצד כלב, אבל בהחלט הייתי רוצה אחד. הבעיה שהדירה שלי, כמו רוב הדירות בפריז, קטנה מדי בשביל זה. אם יהיה לי בית בכפר, בטוח יהיו בו כלבים".
