החיים הם לא תמיד שחור ולבן. אי אפשר להפריד את כל האנשים לטובים ורעים. השטח האפור הזה, בסופו של דבר, הוא החומר שממנו עושים את האמנות הכי טובה, ולבטח הכי מעניינת. בעונתה הראשונה "פאודה" שחתה בתוך התחום האפור בצורה אלגנטית, ופיזרה ניצוצות של אקשן שטרם נראו על המסך הישראלי. בעונתה השנייה, שנחתמה אתמול, "פאודה" החליטה לשפוך אל תוך הביצה העכורה ממילא של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים עוד הרבה דם, ולעשות קפיצת ראש לתוכה. זה לא תמיד היה נעים לצפייה, ולא מן הנמנע שאפשר היה לקצר את העונה, אבל התוצאה הסופית עדיין מרשימה - גם אם לא תמיד שמרה על עקביות ברמתה.
נראה שכל העונה נבנתה למפגש החזיתי בין דורון לנידאל, או בשם הבמה שלו: אל-מקדסי. והנה, בפרק האחרון זה סוף סוף קרה. הפעם לא מדובר בדו-קרב יריות במספרה, אלא במפגש פנים אל מול פנים, עם מבטים חודרים בעיניים. זהו לא רק מפגש בין שני אויבים, אלא בין שני עולמות מנוגדים. נידאל הוא הדמות הערבית הכי אכזרית שאפשר לחשוב עליה. מחבל מלידה שנשבע לנקום את מותו של אביו, המנהיג הרוחני של חמאס. השנאה שלו כלפי ישראל היא אישית, הנקמה שלו מוגשת קרה ומחושבת. והכי גרוע: הוא חתיך, מה שמבלבל לא מעט מהצופות בסדרה. דורון, להבדיל, מייצג לטוב ולרע את ישראל. כבר לא כזה צעיר, לא כל ההחלטות שלו שקולות, לפעמים הוא פועל בלי לחשוב על ההשלכות לטווח ארוך, וגם כשהוא רוצה קצת שקט ושלווה מושכים אותו חזרה אל תוך המלחמה.
"עין תחת עין, שן תחת שן", אומר נידאל בעברית לדורון בשיא המפגש ביניהם, ומזכיר לו שבסופו של דבר הם לא כל כך שונים. אתה רצחת את אבא שלי, אני רצחתי את אבא שלך. כמו ילד בגן המשחקים שאומר "אתה התחלת". דורון לא נשאר חייב ומגיב לו בקור רוח: "אבל רק תזכור, אני לא כמוך. אני לא הורג אזרחים, אני לא רוצח ילדים". התגובה של נציג פלסטין מסכמת את הדרך שבה נתפסת ישראל בעיני הרבה חלקים מהעולם: "אתה דווקא כן, אבל אצלכם זה כאילו לא בכוונה". קצת מדהים לשמוע מילים כאלה בסדרת אקשן פופולרית בלב המיינסטרים הישראלי, ולא בטור של גדעון לוי ב"הארץ". לכל הפחות, מגיע ליוצרי הסדרה ח"ח על האומץ לא לנסות ללטף את האגו של הצופים המקומיים שלה. כמו בכל סרט הוליוודי יש כאן הפרדה בין טובים ורעים, רק שיוצרי "פאודה" לוקחים צעד אחורה, ונותנים לצופה להחליט מי נמצא באיזה צד.
הפרק האחרון של הסדרה התחיל עם באסה אדירה. אחרי 11 פרקים בהם מושכים אותנו באף לגבי פיגוע ענק שאל-מקדסי וחבורת "המתייהדים" שלו עומדים לבצע בלב תל אביב - אנחנו זוכים לאנטי קליימקס מטורף עם חיסול שני המחבלים ההיפסטרים (בדיוק באמצע שהם אוכלים משלוח של אוכל תאילנדי) עוד לפני שיר הפתיחה. הימ"מ ביצע פעולה נקיה ומוצלחת וסיכל את הפיגוע, אבל קשה קצת שלא לתהות האם במקום לירות במחבל הלא חמוש ולחסל אותו באמצע הרחוב בגבעתיים, לא היה חכם יותר לעצור אותו, לחקור אותו, ולהוציא ממנו מידע על אל-מקדסי? זה לפני שאנחנו נכנסים לפינות סמולניות כמו טוהר הנשק, חיי אדם וכו'. ובכל מקרה, לא ברור למה לגרום לנו לעקוב במשך עונה שלמה אחרי תכנון של פיגוע, ולבסוף אפילו לא לגלות לנו מה הייתה המטרה שלו.
אלא שהתחקיר הראשוני בזירה חושף בפנינו שישנה משאית נוספת אצל נידאל וחייליו. הפרט הסופר-סודי ומסווג הזה מגיע לדורון בערך תוך דקה, וזה גורם לו להחליט שהוא ייקח את בנו עידו לתחרות הג'ודו הכי חשודה בהיסטוריה, שאסור לפספס אותה גם אם יש מחבל רצחני שמחפש כרגע לפגוע במשפחה שלו. דורון מעודד את בנו המודאג בדרך לתחרות ומבטיח לו שהכל יהיה בסדר, רק כדי להגיע בדיוק לצומת מסוים ברמזור אדום, בזמן שבמקרה המשאית של המחבלים מגיעה בתזמון מושלם לצומת. איך המחבלים ידעו בדיוק מתי דורון יגיע לצומת? איך הם ידעו שיהיה רמזור אדום? איך הם בכלל ידעו שדורון ייקח את הילד לתחרות ולא אמא שלו? אל תתעסקו בשאלות כאלה, עד שסוף סוף משהו הולך לטובתו של אל-מקסדי בואו ניתן לו ליהנות מהספק.
בכל מקרה, המשאית נכנסת בתנופה ובמהירות אדירה ברכב, ודורון מת במקום בעוד בנו הועבר במצב אנוש לבית החולים הסמוך כשהוא מורדם ומונשם. כלומר, זה מה שהיה קורה במציאות אם משאית הייתה נכנסת במהירות כזאת בצד הרכב כפי שקרה בסצנה (בדיוק כפי שהתחילה סדרת המופת "עמוק באדמה" של HBO) - אבל ביקום של "פאודה" גופו של דורון כנראה עשוי מפלדה, ולכן הוא יוצא מההתנגשות העוצמתית הזאת עם שריטות בלבד. הבן נשרט אפילו פחות.
בינתיים, קפטן איוב מבין שמשהו לא כשורה, אז הוא פונה ל-8200 כדי לבצע איכון מדויק לטלפון של דורון. סתם נו, הוא מתקשר לגרושתו ושואל אותה אם היא יודעת איפה הוא ומכניס אותה להיסטריה מיותרת. הוא מסרב להגיד לה את האמת גם כשהוא יודע שבנה נחטף, אבל דואג לכלוא אותה בתוך דירת המסתור שלה. ת'כלס אי אפשר לכעוס על איוב. המבט שלו בזמן שאיים על מרווה שהוא יגרום לה להפיל את העובר שלה היה כל כך מלחיץ, שממש כדאי היה לשים שם אזהרה: "הסצנה הבאה אינה מומלצת לצפייה לנשים בהיריון". אפשר כבר לתת לאיציק כהן את פרס ישראל?
במחנה בלאטה בשכם, נידאל מתחיל להכין את דורון לסופו הבלתי נמנע. הנה הוא, כבול באוברול כתום מול מצלמה עם דגל דאעש מאחוריו, אנחנו מכירים את הסצנות האלה, אנחנו יודעים איך הן נגמרות. אין דרך למצוא את הישראלים החטופים, אף אחד לא יבוא להציל אותם. זה השלב בו הנבל בג'יימס בונד מספר למרגל המפורסם את התוכנית שלו - ולבסוף נכשל. אלא שזה לא סרט של ג'יימס בונד, זו המציאות, שום דבר לא יכול למנוע את הההוצאה להורג של דורון. טוב נו, אולי שלושה מיליון דולר לעונה מנטפליקס יעשו את זה, או בחירה שגויה בילד איסמאעיל בתור פלאפון אנושי. מסתבר שכמו כל דור ה-Y, גם נידאל סובל אנושות מ-FOMO וצריך לדעת כל הזמן אם מדברים עליו בחדשות. האם הרץ הנאמן שלו, שיוצא לבדוק אם הגיע פוש מהאפליקציה של רוטר.נט, הוא גם זה שיביא לנפילתו?
אז זהו, שלא. בטוויסט שמזכיר את העונה הראשונה, אז ואליד חיסל את מפקדו אבו-אחמד, ומנע מפגש חזיתי בין דורון ל"פנתר" - כך גם הפעם לא היו אלה כוחות הביטחון הישראליים שהגיעו לעזרתו של דורון, אלא לוחמי חמאס. כן כן, הגוד גאיז שהצילו למעשה את החטופים הישראלים היו פאקינג מחבלים של חמאס, שפשוט התבאסו שדאעש באים לגנוב להם את הקרדיט. כדי להוסיף לבלבול של הצופים, אבו-סמארה מזדעזע לראות שנידאל חטף ילד, כאילו חמאס ידוע בקווים האדומים החמורים שלו כשמדובר בילדים.
בפעם השלישית העונה סצנה ב"פאודה" מהדהדת קטעים מסרטי טרנטינו. הפעם הייתה זו הירייה של אבו-סמארה בדורון הכפות, בדיוק כפי שנייס גאי אדי (כריס פן המנוח) ירה בשוטר הכפות במחסן ב"כלבי אשמורת". בשני המקרים, הירייה שבאה להוכיח את חוסר החשיבות של האדם הכפות הובילה לתיקו מקסיקני (מצב בו לכל הצדדים יש נשק והם מכוונים אותו אחד לשני). כמו אצל טרנטינו, כולם יורים בכולם וכמעט כולם מתים. אלא שבמקרה שלנו, ג'ון מקליין, כלומר דורון קביליו - שעבר יום קשה במיוחד שהתחיל בכך שמשאית התנגשה בו בעוצמה, המשיך בכך שהוא כבר נפרד מבנו טרם הוצאתו להורג ונגמר עם כדור בבטן - מצליח לזחול לכיוון אחד האקדחים ולפתוח באש כלפי נידאל. בחדר השני, דורון מוצא את בנו (שאף אחד לא חשב לאזוק) מכוון אקדח לראשו של נידאל הפצוע. הוא שולח אותו לרוץ אל מחנה בלאטה, לבוש בחולצת בית הספר שלו, וככל הנראה מחסל את נידאל. אני כותב "ככל הנראה", מכיוון שאנחנו לא רואים את סצנת החיסול ופיראס נסאר עשה עבודה כל כך נפלאה בעונה הזאת, שקצת חבל שהוא לא יהיה בעונה הבאה.
חבריו ליחידה של דורון מגיעים בדיוק בזמן, רק בשביל לגלות שהוא הסתדר בלעדיהם. ליאור רז נראה בסצנת הסיום כמו סוג של שיבוט של מקגיוור, ג'יימס בונד, ג'ון רמבו, ג'ון מקליין ואיך שלא קראו לליאם ניסן ב"חטופה". וזהו, הסוף. הטובים ניצחו את הרעים. מרווה המסכנה תגדל את בנה היתום לבדה, גלי לא תירדם יותר בלילות אחרי שרצחו את אחיה, חמיה וגם חטפו את בנה - וכל זה עוד לפני שהספקנו להתגבר על לכתה של שירין, אללה ירחמה. נתראה בעונה הבאה.
בקטנה
במאמרה המפורסם "חדר משלך" שהתפרסם ב-1929, קובלת הסופרת וירג'יניה וולף על הייצוג השטחי של הדמויות הנשיות בספרות של אותם ימים. "כל מערכות היחסים בין נשים, חשבתי, תוך כדי שאני נזכרת במארג מופלא של נשים בדיוניות, היו פשוטות מדי", כתבה וולף לפני כמעט 90 שנה, "כל כך הרבה נשמט החוצה. בלי להתאמץ בכלל. ניסיתי להיזכר באיזשהו מקרה בו קראתי על שתי נשים שמוצגות כידידות. מדי פעם הן מוצגות כאימהות ובנות. אבל כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן מוצגות דרך היחסים שלהן עם גברים. מוזר לחשוב שכל הנשים הגדולות של הספרות, הוצגו לא רק דרך עיניים של המין השני - אלא גם מתוך היחס למין השני. וכמה קטן החלק הזה בחייה של אישה. וכמה מעט גבר יכול לשים לב לכך בכלל, כשהוא מסתכל על זה דרך המשקפיים הוורודים או השחורים שהמין שלו מציב על אפו. מכאן, אולי, אופיה המיוחד של האישה בספרות; הקיצוניות בה מתוארים יופייה ואימתה; יחסי הגומלין שעומדים בין הטוב השמימי שבה לבין השחיתות הארצית - שכן מאהב יראה אותה כשאהבתו עלתה או שקעה, משגשגת או אומללה".
הרבה השתנה בעולם מאז, ונראה שבשנה החולפת במיוחד העולם המתקדם והליברלי לקח צעד ענק קדימה ביחסי גברים ונשים - ועדיין, הייצוג נשי בקולנוע ובטלוויזיה הוא עניין שנטוע עמוק בעבר. "פאודה" חטאה בכך לא מעט, ואפילו כשניסתה להציג נשים חזקות בעונה השנייה - הדמויות נשארו שטחיות, וחסרות ערך בלי יחס לגברים של הסדרה. אז כן, הנשים של "פאודה" הן ללא ספק הדמויות החכמות בסדרה. גלי ידעה להתרחק מדורון כי הבינה שכל מי שיהיה קרוב אליו ימות. ענת בחרה להתרחק מסטיב כי היא קלטה שהסוף שלו לא יהיה שונה מזה של אחיה. שירין העדיפה לבגוד בעמה רק כדי למצוא קצת שקט ונחמה באירופה, וכשהבינה שזה לא יקרה היא העדיפה לשים קץ לחייה. מרווה רק רצתה לגדל את בנה יחד עם אהובה סמיר, וניסתה להרחיק אותו מאחיו ההרסני. אבל ארבעתן היו דמויות שכל היחס אליהן מבוסס על יחסי הגומלין שלהן עם הגברים בסדרה. היוצאת מן הכלל היא נורית, שאמורה להיות חלק אינטגרלי מהיחידה. אחת מהחבר'ה.
הסצנה האחרונה לעונה של רונה לי שמעון, שמגלמת בגופה את האישה החזקה של "פאודה", מציגה את הגיבורה נשברת בבכי בזמן שהיא עוברת בדיקה בבית החולים. נותר רק לשאול: מה היא בעצם עברה שם על הגג בשכם? למה צריך לבדוק אותה עם כפפות? למה היא צריכה להתפשט? היא נאנסה? היא בהיריון? ולמה חוץ משגיא אף אחד לא מבקר אותה? אין לה משפחה? חברות? בחורה עוברת לינץ' ותקיפה מינית בשטחים והיא שוכבת לבד בחדר בבית חולים? למה היא לא זוכה לקלוז'ר כמו שאר הדמויות? היא לא זכאית לגאולה? ובכלל, אם סטיב שנורה בחזה ואלי שהותקף על הגג בדיוק כמוה כבר חזרו לפעילות מבצעית, איך זה שהיא עדיין מאושפזת? והכי חשוב, האם היינו מקבלים כזה טיפול רשלני בדמות מרכזית גם אם היה מדובר בדמות גברית?