"התכוונתי לדרך המהירה ביותר לצאת לכאן, לא לכל זה", אומרת מייב לסייזמור כאשר הם יושבים בקימונואים שלהם ושותים תה במקבילה של שוגון וורלד לסלון ה"מריפוסה". אלוהים אדירים, אני כל כך עם מייב. איזה פרק מתיש. תה, מנחות, טקסים, מופעי מחול, ובואו נודה על האמת, גם כל קרבות החרבות והחיילים והנינג'ות האלה לא מעניינים, כי הם לא קשורים כהוא זה לעלילה הכללית. למעשה, כמעט כל הפרק היה פילר אחד גדול עם מעט מאוד התקדמות, ועיקר תכליתו - מעבר ליופי המהמם באמת וההפקה המרהיבה - הייתה השתקפויות והדהודים.
מייב, הקטור וארמיסטיס מגלים שעולם השוגון כולל בו דמויות מקבילות להם, כולל עלילה כמעט זהה לחלוטין. יש כאן ילדים שמניחים עקרב/חיפושית על ראשו של איש זקן ישן/עושה מדיטציה. יש את השוד האלים של הקטור/מוסאשי וארמיסטיס/הנריו שכולל בדיוק את אותם מהלכים ("זה הסוס של השריף/יוריקי יאמאטו", השודד שמזיז הצדה את בעלת המקום רגע לפני שהכספת נופלת על ראשה), על רקע אותה המוזיקה, עיבוד רלוונטי ל-"Paint it Black" של הרולינג סטונס וכן הלאה וכן הלאה, איזה יופי. כל זה מדגיש את אותם מוטיבים שהעונה - שלא לומר הסדרה - חופרת בהם, דבריו של וויליאם הצעיר לדולורס בפרק השני של העונה: "את יודעת מי אוהב להביט בבבואה שלו? כולם".
הרגע הבאמת-יפה היחיד שהבבואות האלה הניבו התרחש דווקא במריפוסה המקורית, כשקלמנטיין החדשה דקלמה את השורות הקבועות שלה, כולל למייב שלא הייתה שם, ולידה קלמנטיין המשובשת הישנה. למרות הסרת האונה שעברה היא עדיין זוכרת משהו, בוהה בחדשה ומבטאת את השורות ללא קול. רגע מזוקק שכמו יתר הפרק ממחיש שוב את השגיאה היסודית בהנחה ההיא של וויליאם. לא כולם אוהבים להביט בבבואה של עצמם. רחוק מזה. היחסים בין אקאנה לסאקורה הזכירו למייב דווקא את עצמה ואת בתה, ולא את קלמנטיין, ושכנעו אותה לצאת לנסות להציל אותה. אולי השילוש הזה של הקלמנטייניות והקישור לבתה של מייב, מרמז לנו על מה שמייב עתידה למצוא כאשר תגיע לבסוף אל בתה: את המארחת שמחליפה אותה בתפקיד האם.
מעט ההתקדמות העלילתית שבכל זאת הייתה בשוגון וורלד היא גילוי היכולת של מייב לפקוד על מארחים אחרים ללא מילים. בתחילת העונה ברנרד הסביר לשרלוט הייל שלכל המארחים יש קשר תת-הכרתי עם המארחים סביבם. "זה מאפשר להם להעביר מידע בסיסי אחד לשני, כמו נמלים בקן", הסביר. הסיבה המקורית לתקשורת הזו היא על מנת שכל המארחים יהיו מעודכנים בנוגע לשינויים בנראטיבים השונים. אנחנו יודעים אם כן על האפשרות לתקשר בלי מילים, ויש לשער שבאמצעות המרכיב הזה מייב מעבירה פקודות גם כשאינה מסוגלת לדבר או כשהאחרים אינם מסוגלים לשמוע. אם ככה, מאחר שכבר עשתה זאת לפני כן, מדוע לא ניטרלה את השוגון עוד לפני שרצח את סאקורה? למה בכלל חיכתה לפני שהחלה להטיח את החיילים זה בזה? הרי המטרה היחידה לבואה עם אנשיה הייתה לקחת את סאקורה וללכת משם. התשובה כמובן ברורה: אחרת לא היינו יכולים להתייגע מול ההכנות לריקוד ואז המופע עצמו. איזה יופי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יום אחד
אחרי כל זה, אולי בכל זאת יש לקח מהותי מההרפתקאות בשוגון, והוא שוב נוגע להבדלי המנהיגות בין מייב לבין דולורס, שהפרק הזה המחיש לנו ביתר שאת. "אני מתוכנתת לא לדאוג לאף אחד מלבד עצמי", מייב אומרת לסייזמור, שנכון לעכשיו השלים את המהפך המוחלט ונעשה הדמות האהובה עלי בסדרה, "ובכל זאת הנה אני, מוכנה לסכן את חיי עבור מישהי אחרת". זו בדיוק תמונת המראה - אהמ - של דולורס, הבוגדת באיש שיקר לה מכל. "אתה כל מה שנשאר לי", היא אמרה לו לפני שני פרקים. הפעם, אחרי בחינה עצמית בנוגע לרגשותיה כלפי טדי, היא מבינה שהיא אוהבת אותו באמת, מעבר לתכנות. אף על פי כן, היא אומרת לו את המשפט שאמרה להמוני מארחים עד כה רגע לפני שהרגה אותם: "המקום שאליו אנחנו הולכים לא נועד למישהו כמוך". את יתר המארחים שאינה מחשיבה כראויים היא קוטלת, הם הרי השוורים החולים שמדביקים את העדר ועליהם להישרף, אבל רגשותיה כלפי טדי מונעים ממנה לעשות את זה גם לו. במקרה שלו, בהיותו "מישהו כמוהו" שאינו יכול לבוא עם דולורס, היא תשנה אותו למישהו אחר, ועושה זאת אף שהיא יודעת שהוא עלול להיפגע. אם ישתנה באופן כה דרסטי האם הוא בכלל אותו אדם שאהבה? מה זה אומר על כנות האהבה שלה כלפיו? על הכנות שלה בכלל?
בפרק הראשון של הסדרה דולורס הסבירה לטדי איך זה שכל העדר הולך לאותו כיוון. "רואה את זה?", היא הצביעה על אחד מהשוורים, "זה הנווט (Judas steer). השאר יעקבו אחריו לאן שתגרום לו ללכת". אז היה נראה ש"ווסטוורלד" מסמנת את דולורס כזאת שתוביל את המהפכה, אבל הפעם ניכר שהמינוח המקורי שדולורס השתמשה בו חל עליה כעת: Judas steer, בוגדני כמו יהודה איש קריות, מאחר שהוא מוביל את העדר היישר אל בית המטבחיים.
בדומה לשכפול השוד של הקטור וארמיסטיס, גם לדולורס וטדי היה רגע של העלאת זיכרונות. בפרק השלישי של הסדרה זו הייתה דולורס שרצתה לעקור משם ביחד איתו ולהגיע אל המקום שבו ההרים נושקים לים. טדי, למגינת לבה, הבטיח שיעשו את זה יום אחד. "'יום אחד' נשמע כמו משהו שאנשים אומרים כשהם בעצם מתכוונים ל'אף פעם'", דולורס אמרה אז. היום הזה הגיע עתה, מבחינת טדי, אלא שהיוצרות התחלפו. הוא זה שרוצה לעזוב ולמצוא להם חלקת אלוהים קטנה, ואילו דולורס רוצה להישאר ולהמשיך בדרכה אל גלורי.
"כדי לגדול, כולנו צריכים לסבול", מהדהדת דולורס את דברי הפרידה של פורד לברנרד בעונה הקודמת, בעוד דולורס נוכחת שם איתם: "הדבר שמוביל את המארחים אל התעוררות הוא סבל... חוששני שכדי להצליח להימלט מהמקום הזה, עליכם לסבול עוד". שוב עולה התהייה עד כמה מעשיה של דולורס הם אכן פרי בחירתה או מעשה תכנות מוקדם. כך או כך, וחרף השינויים שהסבה לטדי, אנחנו יודעים שזה לא ימנע את מותו (הנוסף) הממשמש בים שבעמק. חבל שהסדרה לא מראה לנו קצת יותר את נקודת המבט של טדי, ההתחבטויות שלו, תהליך ההבנה שלו על כך שכל חייו היו שקר. לא רק שהוא הרבה יותר מעניין מדולורס, אלא גם הבגידה שלה בו הייתה מעניינת יותר לו היינו רואים אותה יותר מהצד שלו.
ערש דוויי
כל ההתרחשויות בפרק הן המשך ישיר לאירועים שנבעו מהטבח בסוף העונה הראשונה, מלבד הדקות הראשונות, המתרחשות שבועיים אחרי כן כאשר ברנרד (או ארנולד, או ברנרנולד) התעורר על החוף. הצוות מושה את המארחים שהוטבעו באגם המלאכותי שנוצר בעמק, חצי מהם כבר חולצו, בהם טדי השוכב על ראש ערימת הגופות ב"מסא", והמים מנוקזים כדי לחשוף את כל היתר. אנטואן קוסטה, טכנאי "דלוס" שהובא כחלק מהניסיון להשתלט מחדש על העניינים, מיידע את קרל סטרנד, ראש מחלקת המבצעים, שהמידע של שליש מהמארחים נמחה מהתוכנה שלהם כאילו מעולם לא היה. לא זאת בלבד, אלה שהגיבוי שלהם ב"עריסה" הושמד אף הוא בשריפה.
זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו סוף סוף מקבלים מושג לגבי מהות העריסה - שרתים שמגבים את המידע של המארחים, מה שאומר שהשמדת מוחו של מארח משמעה חוסר יכולת להחזיר אותו. כבר עכשיו שליש מהמארחים המתים האלה - אולי טדי בכללם - איבדו לחלוטין את ההיסטוריה, האופי, הנראטיבים וכיו"ב. נשארה רק החומרה. האומנם זה העניין? מאחר שהמוח של שליש מהמארחים האלה נראה בתולי, כהגדרתו של קוסטה, יכול להיות שזה בדיוק מה שהוא. מוח חדש מהניילונים, ואילו המוחות האחרים נלקחו על מנת לעשות איתם משהו שאנחנו עדיין לא יודעים מה הוא. אולי להעביר אותם לגופים אחרים, כאלה שיתעתעו בבני האדם שבאו לעשות שם סדר. מי יודע, ייתכן שזו בכלל דולורס הנמצאת בגופו של ברנרד.
קטנה
מלבד הגרסה היפנית-מסורתית לרולינג סטונס בסצנת השוד, המוזיקה המלווה את הריקוד של אקאנה בסוף הפרק היא גרסה יפנית אינסטרומנטלית לקלאסיקה "C.R.E.A.M" של הוו-טאנג קלאן, הרכב שכמה מההשפעות העמוקות ביותר עליו - כולל בשמו - נובעות מהתרבות הסמוראית. יופי של הומאז'.
העונה השנייה של "ווסטוורלד" משודרת במקביל לארה"ב ב-yes, HOT וסלקום TV.