כל ניסיון לסכם במספר שורות את חייו ופועלו של אלחנדרו חודורובסקי הוא קרב אבוד שתוצאתו ידועה מראש. בלתי אפשרי לא לעשות עוול לקריירה העמוסה והצבעונית של האמן הצ'יליאני ממוצא יהודי רוסי, שהאסתטיקה שלו נערצת על אמנים דוגמת קנייה ווסט, ליידי גאגא ומרלין מנסון. בפברואר הקרוב יחגוג המאסטר תשעים שנות חיים, וכמעט אותו מספר של שנות יצירה. הוא שלח, ועודנו שולח ידו, כמעט בכל תחומי האמנות: קולנוען, מחזאי, צייר, שחקן, משורר, אמן קומיקס, פנטומימאי וסופר ועוד, ובכל אחת מיצירותיו ניתן למצוא נוכחות גדולה של סוראליזם ואבסורדיות, המשולבים עם מיסטיקה וסימבוליקה דתית מגוונת.
ב-2013, לאחר שתיקה קולנועית של יותר מעשרים שנה, שהעידה על אי נכונותו להתפשר אמנותית, חזר חודורובסקי למסכים עם "מחול המציאות" שהיה עיבוד לחלק הראשון (מתוך שלושה) באוטוביוגרפיה המבריקה שלו. הסרט, שמתאר את ילדותו בעיירה צ'יליאנית קטנטנה, זכה להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם/ היא סללה את הדרך ל"שירה אינסופית", החלק השני בסיפור חייו, שמתמקד הפעם בשנות נעוריו בהן התחבר עם שלל דמויות ססגוניות מהבוהמה הצ'יליאנית של שנות החמישים.
רובם המוחלט של סרטיו המוקדמים יותר היו כמעט בלתי ניתנים להשגה עד סביבות אמצע העשור הקודם, אז החלו לצאת בדי.וי.די. עד אז, תקוותו היחידה של חובב הקולנוע הממוצע שרצה לצפות ביצירות מופת דוגמת "פאנדו וליס", "אל טופו", "ההר הקדוש" ו"סנטה סנגרה", הייתה לשים את היד על איזו קלטת וידאו דהויה שמישהו, פעם, הצליח להקליט מן הטלוויזיה. אך בשנים האחרונות חווה חודורובסקי רנסנס עולמי, שהפך אותו לנגיש וזמין מאי פעם. כחלק מכך, הוצאת בבל הרימה את הכפפה ותרגמה לאחרונה לעברית את האוטוביוגרפיה שלו - "מחול המציאות". נוסף לכך, מחר (שני) תיפתח בסינמטק מחווה ליצירתו, בה יוקרנו חמש מעבודותיו. בערב הפתיחה תתקיים גם שיחת סקייפ עימו.
"זה לא טריוויאלי מבחינתי". אומר לי חודורובסקי בשיחת טלפון מביתו בפריז, בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הספר בעברית. "זו הפעם הראשונה שאחד מהספרים שלי מתורגם לשפת הקודש, וזה מאוד חשוב לי. זו מעין סגירת מעגל גנאולוגי עבורי. סבי ברח מהפוגרומים בברית המועצות מחשש לחייו ומצא את עצמו בצ'ילה, שזה בערך המקום המנותק ביותר מיהדות שיהודי היה מסוגל להגיע אליו".
אתה עצמך גדלת בסביבה נטולת סממנים יהודיים.
"סבא שלי עזב את רוסיה כשאבי היה בן חמש. הוא היה סנדלר מאוד עני, ומת כשאבא שלי היה בן 13. הוא וכל המשפחה שלו נזרקה לרחוב. לא הייתה לו ברירה אלא לעבוד בכל עבודה כדי לשרוד ולהאכיל את כל משפחתו. הוא התפרנס מאיגרוף, לוליינות בקרקס, מכירת סרטיפיקציות של וויסקי ועבודות רבות נוספות. בעיירה הקטנה שגרנו בה לא היה שום סממן ליהדות. בהתחלה אבא שלי רצה וניסה להרגיש צ'יליאני כי הוא חי בקרב מעמד הפועלים. אבל לאט לאט, לאחר שפתח את החנות שלו למוצרים לאדם העני, הוא הפך לקומוניסט וסטליניסט. אני עצמי התחלתי בחיפוש של - אני לא אכנה את זה 'אלוהים', אלא חיפוש מטאפיזי של העצמי שלי. עברתי טקסי חניכה שונים והתחלתי להתעמק
בפסיכולוגיה, קבלה, מאגיה ופרקטיקות נוספות".
פרקטיקה מרכזית בחייו של חודורובסקי בעשור האחרון היא הפסיכומאגיה. מדובר בשיטת טיפולית שהמציא הכוללת ריפוי באמצעות נקיטת פעולות סימבוליות ותיאטרליות שמבצע המטופל. לדבריו, פעולות אלו אמורות לשחרר טראומות חבויות שמקורן בשורשים המשפחתיים של כולנו ונמצאים בתת מודע שלנו, דור אחר דור. תהיתי באוזניו אם עשיית שני סרטיו האחרונים, בהם שיחקו גם שניים משלושת ילדיו, הייתה עבורו סוג של טיפול פסיכומאגי לעצמו, או לילדיו.
"זו בהחלט היתה סוג של תרפיה. ב'ריקוד המציאות' בני הבכור ברונטיס משחק את אבא שלי, וב'שירה אינסופית' הבן הצעיר שלי, אדן, משחק אותי. ליהקתי את הבנים שלי לתפקידים האלה בגלל שמבחינתי יש משמעות לדברים שיוצאים להם מהפה. זה לא רק משחק, זה נוגע באילן היוחסין המשפחתי שלנו. אני לא רוצה כוכבים גדולים מכיוון שהם לא אומרים אמת. מבחינתם זה עסק. אני גאה שכל הבנים שלי הם אמנים, כי אמנות צריכה להעיר אותנו ולרפא את הנפש שבתוכנו תוך כדי טיפול ברגשות פגועים. כשאני מציג סיטואציות פנטסטית בסרטים שלי, זה תמיד תחפושת למשהו מהחיים האמיתיים שלי, לבעיה כלשהי שיש לי. הדברים שמתרחשים בסרטים שלי מייצגים את ההתפכחות שלי מאותן בעיות".
אנשים חשים שאנו חיים בתקופה אפלה ונטולת תקווה. מצד אחד איומים אקולוגים ומלחמות, ומצד שני התפתחות טכנולוגית. מה דעתך על כך ומה מטרתה של האמנות בימים כאלה?
"אני לא חושב, אני עושה. אני ממשיך קדימה ולא חושב על כמה המצב קשה, והוא קשה. אבל מצד אחר, מצבם של בני האדם מעולם לא היה טוב יותר מבחינת היצירתיות וההתמודדות עם הרגשות ששוכנים בתוכו. כמו הצמחים והחרקים שעוברים טרנספורמציה לאורך אלפי שנים, כך גם האדם. מה שמפריע לאנושות כרגע זה כסף והעיסוק בו. התפקיד של האמנות היום הוא חשוב ביותר. כאשר ציוויליזציה כלשהי קורסת, הדבר היחידי שנותר ממנה הוא בדרך כלל אמנות. בין אם זה ציורי מערות של שבטים קדומים או אדריכלות של המצרים והרומאים. אמנות היא חשובה מכיוון שהיא שורדת ומשקפת את הרגשות של אותה ציוויליזציה".
לאורך השנים נודע חודורובסקי בתיעוב שלו לאימפריאליזם אמריקאי, הוליווד, ולמעשה לכל יצירת אמנות שעלולה להיחשב כמיינסטרימית. מפיקי הקולנוע מצדם, חוששים מן הלא נודע, מן הסיבה הפשוטה שהוא בדרך כלל פחות רווחי. את סרטיו האחרונים הפיק באמצעות קמפיין גיוס המונים.
"הפסקתי לעשות סרטים במשך כמעט עשרים. לא בגלל שלא רציתי לעשות סרטים, אלא בגלל שלא היה לי את הכסף לעשות את הסרטים שרציתי לעשות", הוא אומר. "תעשיית הקולנוע היא לא באמת אמנות, אלא תעשייה שמטרתה להכניס כסף ולא לעזור לאנושות בדרך כלשהי".
ההצלחה של שני הסרטים האחרונים מקלה עליך בגיוס הכספים לסרטים הבאים?
"הסרטים שלי רק עולים לי כסף. פסטיבלים לא משלמים עבור הקרנת הסרטים שלך. הם אולי ייתנו לך פרס, אבל לא כסף. וגם מכירת הזכויות לסרט אינה באמת רווחית. הסרט שלי עלה ארבעה מיליון דולרים, אבל הסינים קנו את הזכויות שלו בחמשת אלפים. הגרמנים שילמו שלושת אלפים. זה כלום. אתה לעולם לא תקבל את הרווח, האיש שקנה יקבל. זה לא עסק הגון, זה עסק של גנבים. קומיקס זו האמנות התעשייתית שלי. כשאני עושה קומיקס זה רק העורך, המאייר ואני. מזה אני יכול לחיות. אני כוכב קומיקס".
כמה קשה הייתה העבודה עם המפיק קלאודיו ארג'נטו על "סנטה סנגרה" שלאחריו נאלצת לקחת הפסקה של כל כך הרבה שנים מעשיית סרטים?
"קלאודיו רצה ש'סנטה סנגרה' יהיה סרט פשע או מותחן ג'יאלו כמו שאחיו דאריו היה עושה. לתפיסתו בגדתי בו, כי במהלך הסרט יש רק אישה אחת שנרצחת. אני ניסיתי לעשות את הסרט שלי, לא שלו. הרגשתי כמו עבד וכל קולנוען שמנסה לעשות סרט עם מפיק שמרחף מעליו, מרגיש כך. עכשיו אני חופשי. עושה את הסרטים שאני רוצה לעשות, כמו שאני רוצה לעשות אותם".
יש משהו שאתה מחבב בקולנוע של היום?
"בעשרים השנים האחרונות ראיתי כל ערב שני סרטים. עשיתי את זה עם קנאה, כאב ושנאה. אבל כל אחד מהסרטים הללו היה בסך הכל סרט. הם לא נגעו בשום דבר אנושי מהחיים האמיתיים. אני רציתי לעשות סרטים שייגעו ושישנו את האנשים שצופים בהם".
אתה לא חושב שחייב להיות משהו טוב, או לפחות משהו מאחד, בשובר קופות שמצליח להביא מאה מיליון איש לאולמות?
"האמנות התעשייתית רוצה לרצות את כל האנשים. מאה מיליון איש הולכים לראות סרט וכולם אידיוטים. הם מאה מיליון שהורסים את הפלנטה. הם הולכים כמו כבשים ובוחרים נשיא אידיוט. בוחרים במלחמות מטומטמות. למה שאעשה סרט בשבילם? אני מעדיף שלסרט שלי יגיעו מאה אנשים אינטליגנטים. אני רוצה שהסרטים שלי יעלו את בני האדם לדרגה של בני אדם ולא של חיות".
אז אני מבין שאין שום סיכוי שנראה אותך עושה סרט הוליוודי.
"בקרוב מאוד אני אמות. במקרה הטוב ביותר יש לי עוד עשר שנים. למה שעכשיו פתאום אני אמכור את הנשמה שלי?"
כנראה שאין סיבה, אבל אני אישית הייתי משלם כסף טוב כדי לראות סרט שלך על קוקה קולה, או מוצר כל-אמריקני אחר.
(צוחק צחוק גדול) "איזה רעיון! לעולם לא! זה בלתי אפשרי! לא מזמן קיבלתי הצעה לביים פרסומת של חברת תכשיטים גדולה שלא אנקוב בשמה, בעבור מיליון דולר. אמרתי להם שאני מוכן רק בתנאי שהפרסומת תראה כוכבים בשמיים שמחזיקים פטיש וכל הכוכבים מרסקים את התכשיטים עם הפטיש".
אף שהוא מוכר ומוערך היום יותר מאי פעם, חודורובסקי חי חיים צנועים בדירה פריזאית קטנה. ממרום שנותיו הוא עדיין פעיל יותר מרוב האנשים שצעירים ממנו בחמישים שנה. מלבד העבודה על הסרטים הבאים, חודורובסקי משמש כפותח קלפי טארוט (הוא מומחה ברמה עולמית בתחום) ומטפל בפסיכומאגיה. מפאת המחסור בזמן הוא נאלץ להפסיק את ההרצאות והשיעורים שהיה מעביר בחינם בבתי קפה ברחבי העיר לאורך שנים רבות. לסיום, אני מנסה לדלות ממנו טיפ לחיים ארוכים.
יש לך איזושהי פרקטיקה יומיומית? מדיטציה? יוגה?
"לא, לא, לא. עשיתי את כל זה בעבר אבל בגילי כבר לא. אני שומר על מה שאני אוכל, יש לי אישה וכעת יש לי גם חתול חדש".
אז רשמו לעצמכם לאמץ חתול. ואם בנוסף לכך מתחשק לכם גם להרחיב את האופקים הקולנועיים, ולצפות במשהו שלא נראה ולא מרגיש כמו שום סרט שראיתם בעבר, שימו פעמיכם לסינמטק תל אביב.
