פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מרי פופינס": התרגום החדש ממחיש עד כמה הספר הקדים את זמנו

      איך קרה שהאישה שהצליחה להקסים מיליוני ילדים ברחבי העולם במהלך עשרות שנים, הייתה כל כך אכזרית כלפי הבן שלה? לא תמצאו את התשובות לשאלות האלה בספר הקלאסי שלה, שיצא עכשיו בתרגום חדש, אבל כן תמצאו את הקסם האהוב ואמיתות שלא בדיוק דיברו עליהן כשהספר יצא

      כריכת הספר מרי פופינס, איור של מרי שפרד (יח"צ , ידיעות ספרים)
      אין הבדל בין לקרוא כילד או כהורה. כריכת הספר "מרי פופינס" (יח"צ)

      פרספקטיבה זה דבר מוזר. כמבוגר, אתה יכול להסתכל על תמונה מסוימת ולראות בה דברים אחרים לגמרי מאשר כילד. כשנחשפים לראשונה ל"פיטר פן" מגלים ספר על ילד שיכול לעוף, וכמה שזה כיף להתאהב בילד שכל החוקים של המבוגרים, כולל חוקי הכבידה של ניוטון, לא חלים עליו. כילד, קשה שלא להיסחף בהרפתקאות מקפיאות הדם של פיטר פן או לחלום להיות כמוהו. להילחם בשודדי ים ערלי לב, לשחות עם בתולות ים ולהתמודד עם הבעיה היומיומית הכי גדולה שלך - למצוא את הצל שלך שמנסה לברוח ממך. כמבוגר, "פיטר פן" עלול להיתפס כאלגוריה לבעיה נפשית מסוכנת. אגדה אפלה על בנאדם שבורח בכל נפשו מלקחת אחריות על החיים שלו בכך שהוא "מסרב להתבגר", ובעיקר מנסה למלא את ימיו בהרפתקאות חסרות טעם כדי לברוח מההרפתקה הגדולה באמת - החיים עצמם. את אותו הדבר אפשר להגיד על "אליס בארץ הפלאות", ובכלל - זה נכון על הרבה ספרי ילדים קסומים, וגם על לא מעט סרטים שגדלנו עליהם. הספר "מרי פופינס" הוא אחד מיצירות המופת הבולטות בז'אנר הזה.

      כביכול, אין הבדל אמיתי בין לקרוא את מרי פופינס כילד בן 8 לבין לקרוא את מרי פופינס כאבא לילד בן 8, מכיוון שהמסר האוניברסלי שלו, אם בכלל יש לו כזה, הוא שאין להסיק ממנו שום דבר. בדיוק כמו אצל פיטר פן ושאר הגיבורים הדמיוניים, חוקי הארץ לא חלים על מרי פופינס. היא מסוגלת לשבת לשתות תה על התקרה, להתגלש במעלה מעקה המדרגות ולהיכנס פיזית לתוך ציורים. אלא שפופינס הספרותית, לעומת הגרסה הקולנועית שלה, אינה דמות חביבה שמתאהבים בה ורוצים להיות כמוה - אלא היא דמות זעופה, שמפצה על חסרונותיה בזכות מגוון תכונות שניתן לאגד אותן תחת ההגדרה של "אימהיות".

      למעשה, פופינס היא אחת מבין ארבע דמויות אם שמופיעות במהלך הספר, שתפקידן להזכיר את המקום החשוב של האישה שאנחנו קוראים לה "אמא". אותה אישה שהתפקיד שלה לא משתנה בשום שלב בחיינו. בדיוק כמו דמותה של פופינס, שלעומת גרסתה הקולנועית לא עושה את החיים של הילדים לקלים יותר - כך גם הספר עצמו לא מאכיל את הקוראים בכפית, אלא נותן להם להבין בעצמם את תפקידה המסורתי של המשפחה בחיי ילדים, ובכלל. כל זאת נעשה בסיפור שמתרחש בתחילת המאה ה-20 בבריטניה (גרסת הסרט נוקבת בשנת 1910), ובכל זאת הוא מציג מין תת-תרבות מטריארכלית בתוך המבנה השמרני והמיושן המוכר. הגברים היחידים בסיפור הם מנותקים, מוזרים או פשוט לא קיימים, ולאו דווקא באשמתם - לעומת זאת, הביקורת העדינה על חוסר התפקוד של האמא, ששמה אפילו לא מוזכר בספר, יכול למלא כמה ספרי פסיכולוגיה. הדמות של פופינס, מלאה בכוחות קסם וכישוף בלתי מוסברים, אישה שיכולה לדבר עם תינוקות בני יומם וגם עם בעלי חיים, יכולה לגרות לנו את הדימיון, אבל היא לעולם לא תוכל להחליף את המקום של האמא הרגילה וחסרת כוחות הקסם שלנו. לא במקרה הספר הזה מתחיל במילים הפשוטות - "מוקדש לאמי".

      מרי פופינס (יח"צ)
      דווקא היא חיה בעולם האמיתי. ג'ולי אנדרוז כמרי פופינס מתוך הסרט מ-1964 (צילום: יח"צ)

      אבל לפני שנסחפים עם סיפורה של דמות האומנת המפורסמת בהיסטוריה, אי אפשר להתעלם מהסיפור האישי של פמלה טרוורס, הסופרת שמאחורי הדמות הססגונית של "מרי פופינס". למעשה, סיפורה האישי של טרוורס הוא המפתח לפיצוח של הדמות המורכבת של פופינס. כל מי שצפה בסרט "להציל את מר בנקס" שיצא בשנת 2013 זכה לטעימה סובייקטיבית מאופיה הקר של טרוורס ויחסה הבלתי מתפשר כלפי הדמות שיצרה - ובמיוחד לחילוקי הדעות שלה עם וולט דיסני עצמו על הפקת הסרט זוכה האוסקר שהתבסס על ספריה. אלא שגם בסרטי דיסני של המאה ה-21 נוטים לטשטש קצת את האמת כדי לגרום לאהדה לדמויות הראשיות, וכך גם ב"להציל את מר בנקס" השמיטו פרט חשוב מהביוגרפיה של טרוורס - תפקודה כאמא.

      בשנת 1940, אחרי שכבר הוציאה שני ספרי ילדים מצליחים מסדרת מרי פופינס והפכה לאישה אמידה ביותר, טרוורס פגשה את ג'ו הון, שגידל באירלנד בקושי רב את שבעת הנכדים שלו לאחר שהוריהם זנחו אותם בלונדון. הון ידע שטרוורס הרווקה בת ה-41 (שלפי כל השמועות, הייתה לסבית בארון) רצתה להביא ילד לעולם, ולכן הציע לה לאמץ את שני התאומים בני החצי שנה, אנתוני וקמילוס, תוך כדי שהוא מפציר בה כבאסטיונר בשוק: "קחי שניים, הם קטנים". טרוורס לא לקחה אותם. במקום, היא לקחה את הפרטים המדויקים על הפרשי הלידה בין שני התאומים ונסעה להתייעץ עם גורו לענייני אסטרולוגיה בקליפורניה, שהמליץ לה לאמץ רק את קמילוס (ובנוסף המליץ לה לעשות חוקן מדי יום). התוצאה: התאומים הופרדו - קמילוס עבר לגור בלונדון וזכה לחיים מפנקים של בני המעמד הגבוה בבריטניה, בעוד אחיו התאום אנתוני הופרד משאר אחיו ועבר לגור בדרום אירלנד אצל סבתו מצד האם.

      טיזר לסרט החדש של "מרי פופינס" עם אמילי בלאנט

      אנתוני, שגדל בדחק וחווה ילדות אומללה, גילה בשנות העשרה שלו שיש לו אח תאום שחי בעושר באי השכן. מעבר לרצון הטבעי להכיר את אחיו, הוא הבין שהוא יכול להיות כרטיס הכניסה שלו לחיים טובים יותר. באמצעות תחקיר פשוט הוא מצא את כתובתם של טרוורס וקמילוס בשכונת צ'לסי היוקרתית בלונדון, ודפק להם על שער הכניסה לבית. קמילוס פתח את הדלת וראה מישהו שנראה בדיוק כמוהו שצעק בהתלהבות: "אני האח התאום שלך". דמיינו את ההלם. כאן ראוי לציין שפמלה מעולם לא סיפרה לבנה שהוא מאומץ, ובטח שלא סיפרה לו שהיא הפרידה אותו מאחיו התאום.

      טרוורס עשתה כל שביכולתה כדי להרחיק את "המטרד" מהבית שלה, כולל פניה למשטרה המבולבלת שלא הבינה איך רק אחד מהתאומים הוא הבן שלה, ולמה היא רוצה להרחיק את התאום השני מאחוזתה. לאחר שהרשויות לא הצליחו לעזור, טרוורס פנתה לאחיו הגדול של התאומים (עליו הם בכלל לא ידעו) והציעה לו להשתכן אצלה בבית, כדי לעזור לה להשקיט את הסערה שהתחוללה לה בתוך הקן המשפחתי הצנוע שלה. לא מן הנמנע שהיא קיוותה שהאח הבכור יהיה דמות סמכותית שיעזור לה לחנך את האחים הצעירים ולעזור לה להשליט משמעת בסוררים הצעירים, שהחלו להעביר את ימיהם בשתייה מרובה ואף הסתבכו עם החוק. בקיצור, היא חיפשה קוסם. מרי פופינס ממין זכר.

      איך יכול להיות שאישה כל כך מנותקת מהמציאות כתבה את דמות האומנת המושלמת? איך קרה שהאישה שהצליחה להקסים מיליוני ילדים ברחבי העולם ובמהלך עשרות שנים הייתה כל כך אכזרית כלפי הבן שלה? לא תמצאו את התשובות לשאלות האלה בספר הקלאסי שלה, אבל כן תוכלו להבין שהאובססיה לגבי הורות, חינוך ומשמעת תמיד הייתה שם.

      מרי פופינס (AP)
      ענקעצוםמדהיםנפלאאדירבעולם. מתוך הסרט "מרי פופינס" מ-1964 (צילום: AP)

      קשה שלא לקרוא את הספר הקלאסי של טרוורס היום ולא לשים לב להבדלים המהותיים בין הספר לבין הגרסה הקולנועית המפורסמת כל כך של דיסני, הבדלים שזועקים לעין וללב. לפי "להציל את מר בנקס" הדבר שהכי הפריע לטרוורס בסרט היו הפינגווינים המרקדים (ובכלל, כל קטעי האנימציה שהפכו את דיסני לדיסני) והשירים עם המילים המומצאות (סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס), אבל הדבר שהכי בולט בקריאה חוזרת בגרסה הספרותית היא העובדה שפופינס המקורית אינה אישה יפה, ואפילו להפך. "הגוזלים שלי כשרק בקעו מהביצה היו יותר יפים ממרי פ' במיטבה", אומר עליה ברשעות הזרזיר בחדר הילדים. המראה הקשוח של פופינס בעיני הילדים הופך את הגנדרנות האובססיבית שלה והנטייה שלה להביט בעצמה במראות למשעשעת כל כך. ג'ולי אנדרוז, שהייתה בת 29 כשגילמה את מרי פופינס, היא אישה יפה, מושכת ונחשקת. יש דברים שלא משתנים, הרבה יותר קל למכור סרט עם כוכבת יפה מאשר עם אישה "אמיתית". אגב, למרות ההצלחות הנקודתיות של מהפכת ה-MeToo, מה שהיה נכון ב-1964 נכון כנראה גם בימינו, כאשר אמילי בלאנט, ככל הנראה ההגדרה המילונית ל"בריטית יפה", נכנסת לנעליה הגדולות של אנדרוז בסרט ההמשך שייצא בהמשך השנה.

      עוד משהו שלא עבר מהספר אל המסך הוא אחד המסרים הכי חשובים שלו: הורים ומבוגרים לא מבינים אתכם, והם לעולם לא יבינו אתכם. זהו מסר אוניברסלי שכל ילד מכיר בו, וכל מבוגר שהיה פעם ילד יודע שהוא נכון. מרי פופינס מבינה את הילדים, כמו שהיא מבינה את שפת התינוקות ושפת בעלי החיים - כלומר, היא היוצאת מן הכלל ואין לצפות ממבוגרים אחרים, בפרט ההורים שלנו, להבין אותנו. אצל דיסני, כמו אצל דיסני, יש סוף טוב וההורים "לומדים את הלקח" בזכות מרי פופינס. האבא הבורגני מתחבר לצד הילדותי שלו דווקא בגלל טראומה, ומצטרף לאינתיפאדת העפיפונים של הילדים. בספר, לעומת זאת, ההורים כועסים על מרי פופינס שהזניחה והפקירה את הילדים לבדם, ומכריזים שגם אם היא תחזור הם לא יקבלו אותה לעבודה מחדש. ההורים, אותם אלה שמתוארים בספר כבלתי קיימים כמעט בכל הנוגע לגידול הילדים, לא למדו שום לקח ורק מחפשים את התחליף הבא שלהם. הם אפילו לא שוקלים לנסות לעזור בגידולם של הילדים שלהם - כמו רוצים להבליט את החיבור הנדיר שהיה בין "אשת המקצוע" לארבעת הילדים (שבסרט הפכו לשניים), לעומת הקשר שאמור להיות טבעי כל כך בין ילדים להוריהם.

      מרי פופינס (Creative Commons)
      ילדים יהיו ילדים (צילום: יח"צ)

      קשה להאמין שמדובר בספר שנכתב לפני 84 שנים (חשבו על זה כך, אם סבתכם צעירה יותר מהמספר הזה, היא כנראה קראה את הספר הזה כילדה). ההתייחסות להתקפי הזעם של מייקל, מתוך נקודת המבט של הילד, נקראת גם כיום כמעשה חדשני, מבריק ומטריד בכנותו. כולנו מכירים את הילדים שחוטפים טנטרום באמצע הקניון, נשכבים על הרצפה וצורחים "לא רוצה" לכל דבר או מתנהגים באלימות לא מוסברת. לא מעט ילדים מקבלים טיפול תרופתי כדי להתמודד עם המצבים האלה, שהופכים את החיים של ההורים לבלתי נסבלים. גם אמו של מייקל בספר טוענת ש"הילד כנראה חולה" ומציעה למצוא טיפול למצב שלו: "ניתן לך סירופ תאנים". אלא שמייקל יודע שהוא לא חולה, אלא שהוא פשוט "ילד רע", והוא נהנה להיות רע. מייקל מתואר כמי ש"אימץ את הרוע אל לבו כאילו הוא חבר ולא הצטער אפילו טיפה". ג'יזס. זה תיאור אפל שלא תקראו כנראה באף ספר ילדים היום, אפילו לא אצל הארי פוטר.

      הצגתה של פופינס כאישה עצמאית וחזקה נקראת בשנת 2018 בצורה טבעית ממש, אבל בשנת 1934 נשים עדיין נאבקו על הזכות להצביע בבחירות כלליות, שלא לדבר על להיבחר לפרלמנט. כן, גם בעולם המערבי. למעשה, טרוורס גדלה באוסטרליה, שהקדימה במעט את נושאי זכויות הנשים יחסית לאירופה, ולכן אולי היה טבעי מצדה להציג אישה חזקה כמודל לילדים. מצד שני, גם טרוורס עצמה חתמה על הספר בשם "פ.ל. טרוורס" כדי להצניע את העובדה שהספר נכתב על ידי אישה. דיסני עצמו הוסיף חטא על פשע כשהלעיג את תנועת הסופרג'יסטיות בגרסה הקולנועית לספר, והציג את גברת בנקס כאישה תמוהה שמעדיפה להתעסק במאבק על זכויות האישה מאשר לגדל את ילדיה. לבסוף, הרצועה המעוטרת שמשמשת את האמא להפגנות פמיניסטיות הופכת לזנב העפיפון שמהווה את "הסוף הטוב" של הסרט. אפשר להירגע, הסדר שב על כנו.

      אבל יותר מאשר פופינס של טרוורס באה להוכיח שאישה יכולה להיות חזקה ועצמאית - ובמקביל גם אימהית, היא מניפה אצבע משולשת כנגד הבורגנות, כנגד האתוס של ערכי המשפחה המקודשים. היא לא רק פמיניסטית, היא אנרכיסטית. טרוורס, שראתה את אביה קמל בעבודתו המשרדית בבנק ונכנע לבקבוק השתייה, ולאחר מכן את אמה נכנעת לשדי הדיכאון ומנסה להתאבד מצאה נחמה בעולם הפנטזיה שבראה בזכות דמות גדולה מהחיים, כזאת שהחברה הבריטית השמרנית לא יכולה להתמודד איתה - אז היא מסווגת אותה כחריגה.

      כמעט 30 שנה אחרי ש"מרי פופינס" כבר יהפוך לקלאסיקה ספרותית, העלתה החלוצה הפמיניסטית המפורסמת בטי פרידן לדיון את תחושת המחנק של עקרות הבית (אותה כינתה "הבעיה שאין לה שם") בספרה "המסתורין הנשי". פרידן יצאה להוכיח כי נשות מעמד הביניים של אותם ימים הגדירו את עצמן דרך החיים של בעליהן וילדיהן, והצליחה, מה שהופך את ההישג של פמלה טרוורס שהחליטה לערער את הסדר הקיים לגדול אפילו יותר. מרי פופינס עצמה, ובעיקר דמויות המשנה בספר, הן הכל חוץ מנשים רגילות ומדוכאות. אפילו דמותה הנוגה של "אשת הציפורים" עושה את מה שהיא אוהבת וממלאת את החיים שלה במהות ותוכן, אפילו אם הוא מצומצם להאכלת ציפור. קשה להתרשם מזה בקריאה ב-2018, אבל בשנות השלושים של המאה הקודמת, נשים שמנהלות עסק עצמאי נטול גברים כמו גברת קורי הקשישה ובנותיה היו בגדר פנטזיה. לא במקרה, כל קו העלילה הזה הושמט לחלוטין מהגרסה הקולנועית של דיסני.

      "הפרה המרקדת", אולי הפרק הכי מהפכני בספר, הוא הדוגמה הטובה ביותר ליריקה של טרוורס בעין של הבורגנות הממוסדת. מדובר כביכול בסיפור חמוד על פרה מואנשת שהייתה חברה של אמה של מרי פופינס (עוד אמא שמוזכרת ללא פרטים מזהים). הפרה חיה חיים נוחים ובורגניים למדי, יחד עם בתה שאותה היא מגדלת באהבה - אבל משהו חסר לה. היא לא יודעת מה חסר לה כי החוסר הזה אינו מוחשי. בימינו אנחנו קוראים להפרעה הזאת "דיכאון" ואנחנו מודעים לכך שמדובר במחלה, למרות שזו עדיין המחלה שהכי פחות נעים לאנשים להודות שהם סובלים ממנה. טרוורס מציבה בפני הפרה פיתרון לבעיה שלה באמצעי "דאוס אקס מכינה" מבריק, כשהיא פשוט גורמת לה להתחיל לרקוד בהשפעת כוכב נופל שנתקע לה על אחת הקרניים. הריקוד ממלא את החיים שלה בעניין ותוכן - ולא פחות חשוב, באושר שממסך את הדיכאון. אלא שתחושת המחויבות האימהית מחייבת אותה להפסיק לרקוד, והיא משתמשת בעצות של גברים חזקים שעוזרים לה להפסיק לרקוד ולחזור לחייה הבורגניים - דבר שיאמלל אותה עד סוף ימיה. לא במפתיע, גם הפרק הזה הושמט לחלוטין מגרסת הסרט של דיסני.

      מרי פופינס לא באה להציל את הילדים של משפחת בנקס, ובטח שלא באה להציל את הזוג בנקס עצמו כפי שניסו למכור לנו באולפני דיסני - היא באה להזכיר להורים שקוראים את הספר לילדים שלהם שאפשר גם אחרת, בלי להאכיל אותם בכפית. ילדים יהיו ילדים, הם מגלים את הגבולות של העולם תוך כדי תנועה. מרי פופינס היא תזכורת שצריך כנפיים כדי לעוף, אבל זו לא בושה לנסות להתרומם אל האוויר בכל מקרה. היא עושה את זה בלי שיפוטיות מצד אחד, וגם בלי ניסיונות העצמה מלאכותיים מאידך. מרי פופינס לא מחמיאה לילדים בשום שלב בספר, אבל זה לא אומר שהיא לא אוהבת את אותם. היא לא אומרת להם שהם יפים או חכמים, היא לא אומרת להם שזה בסדר להפסיד או שיש גאווה בהשתתפות. היא רק מסבירה להם איך העולם עובד. היא לא אומרת להם שהם "מיוחדים" והיא לבטח לא גורמת להם להרגיש שהם מרכז העולם. היא גורמת להם להתאמץ כדי לזכות בהערכה שלה, היא גורמת להם להתאהב בה בלי לעשות להם הנחות. היא מכריחה אותם להתמודד עם המציאות הזאת בלי שקרים. דווקא היא, זו שיכולה לעוף באמצעות מטריה עם ידית מראש תוכי, זאת שמסתובבת עם מזוודה שעשויה משטיח שאפשר להעמיס עליה בערך את כל העולם ולהיכנס לתוך ציורים, דווקא היא זו שחיה בעולם האמיתי. מרי פופינס, זו שנראית כמו בובה הולנדית ויכולה לדבר עם בעלי חיים, משקפת יותר מכל השאר את המציאות בצורה המדויקת ביותר. בקיצור, אם יש משהו שמרי פופינס באה ללמד הורים זה שהילדים שלהם לא מיוחדים, הם פשוט ילדים. ובכלל, זו תזכורת לכך שאף אחד מאיתנו לא מיוחד באמת, וזה בסדר גמור. זה מסר אוניברסלי שהיה נכון לפני מאה שנה, וחשוב לשנן אותו גם היום, אולי אפילו יותר מתמיד.

      בקטנה

      מאחורי הגרסה העברית של "מרי פופינס" שיצאה לאחרונה בהוצאה מחודשת עומד סיפור קפקאי ומרתק בפני עצמו. אבירמה גולן עבדה על גרסה עברית חדשה לספר, כמעט 60 שנה אחרי שיצא לאור התרגום המקורי של דליה רביקוביץ' לספר הילדים הקלאסי. כשגולן הגישה את עבודתה הגמורה להוצאת "כנרת", התגלה שהזכויות על הספר נמכרו ל"ידיעות אחרונות" - שעבדו במקביל על גרסה עברית של המתרגמת גילי בר-הלל סמו. בהיעדר אפשרות להשוות בין הגרסאות, המאמר הזה מתייחס לגרסה של האחרונה, שהיטיבה לתרגם ולהתאים את האנגלית של שנות ה-30 למאה ה-21 והפכה את הספר לנגיש גם לילדי המילניום, ולא פחות חשוב, להורי המילניום.


      "מרי פופינס" / פמלה לינדן טרוורס. מאנגלית: גילי בר-הלל סמו. איורים: מרי שפרד. הוצאת ידיעות ספרים.

      מרי פופינס בתרגום חדש של גילי בר הלל סמו, איורים מקוריים של מרי שפרד (יח"צ)
      איור מקורי של מרי שפרד מתוך הספר