אבבא חתומים על כמאה קטעים מוזיקליים, לא כולל כמובן גרסאות שונות לאותם שירים, כך שהם הותירו די והותר חומרי גלם לסרטים על פי מורשתם. "מאמא מיה", שיצא לפני עשור, לא מיצה את מכרה הזהב, אז בסוף השבוע האחרון עלה בארץ וברחבי העולם ההמשכון שלו. אם תהיתם איזה סיפור רקע קולנועי אפשר לתפור סביב להיט כמו "Fernando", הפעם תקבלו את התשובה.
הסרט הקודם, כזכור, התבסס על המחזמר שרץ בהצלחה על במות הווסט-אנד. עלילתו התרחשה באי יווני פיקטיבי, ועקבה אחר צעירה (אמנדה סייפריד) המזמינה לחתונתה במקום את שלושת הגברים שכל אחד מהם יכול להיות אביה (פירס ברוסנן, סטלן סקארסגארד וקולין פירת'). כולם, מסתבר, היו בין יצועיה של אמה, בגילומה של מריל סטריפ, המנהלת וילה בשכיית החמדה הפסטורלית, והמפגש המחודש עם אהוביה מן העבר הוא הזדמנות טובה מבחינת כולם לפצוח בשירה וריקוד לצלילי הלהקה השוודית.
בעגה מקצועית, ההמשכון מתפקד בו בזמן הן כסיקוול והן כפריקוול. כלומר, מצד אחד הוא ממשיך מן הנקודה בה הסרט הקודם הפסיק, ומתאר כיצד מתמודדת גיבורתו עם קשיים בחייה הרומנטיים ועם מותה של אמה, שחוזרת לפרק הנוכחי רק כרוח הרפאים. אך נוסף לכך, העלילה גם חוזרת אחורה, לא תמיד באופן קוהרנטי במיוחד, ועוקבת אחר האם הזו שנים קודם לכן, עת פגשה לראשונה אותם שלושה גברברים. את סטריפ הצעירה מגלמת לילי ג'יימס, השחקנית הבריטית הנפלאה המוכרת לנו מ"אחוזת דאונטון", "סינדרלה", "בייבי דרייבר" ו"שעה אפלה". כרגיל - זה עונג צרוף לחוות כל שנייה שלה על המסך, ולמרבה השמחה יש הרבה כאלה, שכן הכוכבת הצעירה נוכחת בחלק הארי של הסיפור.
עוד באותו נושא:
מה הם סרטי הקיץ הגדולים של המאה ה-21?
מה כדאי לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים?
לעומת זאת, את הגרסאות הצעירות של ברוסנן-פירת'- סקארסגארד מגלמים שלושה שחקנים גנריים למדי, כל אחד סתמי מן האחר, והתכונה הבולטת היחידה אצלם, לפחות בסרט זה, היא נתונים פיזיים מרשימים ביותר. "מאמא מיה 2" לא מהסס להחפיץ אותם ככל הניתן. זאת, בין השאר, דרך שתי חברותיה הטובות של הגיבורה, הנהנות לפזר הערות על האסתטיקה הגברית המפוארת שמסתובבת באי. המסורת ההוליוודית נוטה להתמקד בצד החיצוני של הדמויות הנשיות, אך הקומדיה המוזיקלית הזו הופכת את המנהג על פניו ומפנה את המבט כמעט אך ורק לזכרים המצודדים.
לרשימת הדמויות חובה לצרף את זו של אומיד ג'לילי, שגונב את ההצגה בתפקיד קטן למדי של פקיד ביקורת דרכונים, אתנחתא קומית נהדרת המנדבת הערות משעשעות על המראה הפיזי של כל מי שמחתים אצלו פספורט - וגם כן, עושה זאת אך ורק במקרה של התיירים הגברים. שחקנית חיזוק נוספת בהמשכון היא שר, בתפקיד קולנועי ראשון מאז תחילת העשור, המגיחה לקראת סוף הסרט בנסיבות שלא נגלה.
הנוכחות של הדיווה הוותיקה היא הדובדבן על הקצפת של מעדן קולנועי מענג למדי. לא פלא שבהקרנה המסחרית בה נכחתי, הקהל השתולל כפי שלא ראיתי ושמעתי מזמן - צחק, מחא כף והשרה אווירה של נחת באולם. בסך הכל, כולנו בני אדם, ואין שום סיבה שנעמוד בקסמו של תבשיל שכזה: שחקנים ושחקניות אטרקטיביים במיוחד, נופים יוונים ובדיחות חצופות, וכל זה לצלילי כמה משירי הפופ היפים אי פעם. נפלא במיוחד הוא הביצוע ל"Dancing Queen", המנציח את מעמדו כהמנון הגדול מכולם של אבבא. גם לא התפלאתי לאחר מכן לגלות כי זה הקטע הכי פופולרי שלהם ביוטיוב, וכי חיפוש פשוט בגוגל מפנה אותך לעשרות מאמרים, לא פחות, המסבירים מדוע מדובר אחד מן הקטעים המוזיקליים היפים בכל הזמנים.
ובכל זאת, שתי הערות לגנות הסרט. ראשית: מכל הדמויות בו, בטח אלה שמוצגות בצורה מינית, אין כמעט אחת שאינה בהירת עור. יש כאן שלל פרשיות אהבים, וכולן מציגות תמונת עולם לבנה וסטרייטית לחלוטין, נטולת גוונים.
הערה אחרת: בתום הצפייה עולות התהיות "כבר נגמר?" ו"מה בעצם קרה פה?". הסיפור כאן אוורירי, בנוי כשמיכת טלאים ואין בו ממש עוגן דרמטי, עד כדי כך שאפשר לתהות אם "מאמא מיה 2" הוא מופע אור-קולי של צלילים ודימויים יותר מאשר סרט עלילתי של ממש.
לא בטוח שזה ממש משנה. המסך הגדול פתוח ליצירות מכל הסוגים, ואיך שלא נקרא ל"מאמא מיה 2", האימפקט שלו יישאר דומה: הנאה מרובה, שמוציאה את הצופים שמחים ומאוהבים, וזה ממש לא מובן מאליו בימים קשים אלו. בקיצור, לא נתנגד לעוד סרט שכזה, ומזל שאבבא הקליטו מספיק שירים כדי להותיר פתח לעשייתו.
האזינו לפסקול הסרט
