כריסטיאן פצולד מיצב את מעמדו בעשור האחרון כאחד הקולנוענים הגרמניים הבולטים והמעניינים בדורו. גוף העבודה שלו ראוי לציון לא רק בגלל איכותו האמנותית, אלא גם בגלל שבסרטיו האחרונים, הוא יוצר מעין פסיפס של ההיסטוריה הגרמנית והאירופאית העכשווית.
כמעט בכל אחד מן הסרטים המצוינים הללו, עסק פצולד בהבט אחר של ההיסטוריה הזו. "ברברה" תיאר את מזרח-גרמניה של שנות השמונים, "פניקס" את גרמניה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ו"טרנזיט", סרטו הטרי, מתרחש במהלכה ועוקב אחר פריזאי המגיע למרסיי בתקווה לעלות בעיר הנמל על ספינה שתחלץ אותו מידי הנאצים. כדי להמחיש את הרלוונטיות של העיסוק בפליטים ובמבקשי מקלט, הסביבה בה מתרחשת הדרמה הזו נראית כמו צרפת העכשווית, מה שיוצר תחושה מתעתעת והופך את התוצאה לאלגוריה פוליטית חזקה.
הסרט יעלה כאן לאקרנים ב-16.8, בהפצת יונייטד קינג, ולפני כן יוצג בהקרנת טרום-בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים שנפתח בשבוע הבא. פצולד יכבד בנוכחותו את ההקרנה, ולרגל בואו, יוצגו בסינמטק הירושלמי מבחר מעבודותיו הקודמות והמעולות גם כן.
פצולד נכח כמובן גם בפסטיבל ברלין לפני שבעה חודשים, עת "טרנזיט" ערך את הבכורה העולמית שלו במסגרת התחרות הרשמית של האירוע. פגשתי אותו יחד עם קבוצת עיתונאים מרחבי אירופה יום לאחר הפרמיירה, וכמו בשיחות קודמות שלי איתו, גם הפעם התגלה שהבמאי אדיב וחביב כשהם שהוא מוכשר.
עוד באותו נושא:
סיכום פסטיבל ברלין האחרון.
ישראל אחרת: איך נעלמו הנאצים מהקולנוע הישראלי.
הסרט מבוסס על ספרה של אנה זגרס, שבגרמניה פורסם כבר ב-1944 אך בעברית יצא לראשונה רק לפני חמש שנים (פן וידיעות ספרים. תרגום: דן תמיר). במקור, ברור לחלוטין מהו זמן ההתרחשות, כך שההחלטה ליצור טשטוש ובלבול בין הזמנים היתה של פצולד. "אני שונא סרטים שמנסים לשחזר את ההיסטוריה אחד לאחד, בדיוק כפי שהיתה. זה נורא בעיני", הוא אומר. "בשביל לראות משהו כזה, אפשר ללכת למוזיאון. לא צריך קולנוע. אני לא מתייחס להיסטוריה כחפץ דומם, אלא כמשהו שעדיין חי, ואנחנו חיים את ההשלכות שלו מדי יום".
הרגע שבו הבנתי כי משהו מוזר בסרט, היה כשהגיבור מתחבר עם ילד חובב כדורגל, שיש לו מדים ומצעים של בורוסיה דורטמונד. זכרתי שהם לא היו עד כדי כך פופולריים בשנות הארבעים.
"רציתי לשלב בין העבר וההווה באופן שייראה טבעי ואורגני, לא מאולץ. לכן, הרמזים לכך שמדובר בזמנים שלנו ולא בשנות הארבעים הם ניואנסים מעודנים יותר - למשל, הדוגמה שציינת".
חשבת לשלב בעלילה סמארטפונים, משהו שבאופן מיידי משגר אותנו להווה?
"יש לי שני ילדים. הם גדלו לתוך העולם של הסמראטפונים ובניגוד אליי, מבחינתם לא מדובר בסתם טלפונים אלא במרכז העולם, בכלי שדרכו הם חווים את המציאות. אני מתייעץ איתם והם אמרו לי אף פעם לא להציג סמארטפון בסרט, כי זה עלול לגרום לו להתיישן במהרה. הם סיפרו לי שאם הם רואים סרט מלפני כמה שנים שמישהו בו משתמש באייפון 3, הסרט כולו מיד נראה להם עתיק. לא רציתי ש'טרנזיט' ייראה חדש וגם לא שייראה מיושן, אלא שייראה כאילו הוא נע בשטח אפור, נטול זמן".
איך היה לצלם במרסיי, שאינה עיר ככל הערים.
"המפיקים שלי רצו שאצלם בעיר נמל בצפון צרפת, לה האבר, כי היא זולה בהרבה, אבל אני התעקשתי על מרסיי, כי כך זה גם בספר עליו התבססתי.
"בתום הצילומים, מרסיי הפכה לעיר האהובה עליי בעולם. נכון, זו עיר קשה, מלאת שחיתות, אבל היא גם הכי קולית שיש. כל זמן שהיינו שם, לא הרגשתי שהיא מתעניינת בנו או בתיירים הרבים שהיו בה. היא תמיד ממשיכה בחייה ואף פעם לא שמה עלייך"
"בזמנו שאנחנו צילמנו שם, העונה השנייה של הסדרה 'מרסיי' הצטלמה בקרבת מקום. ז'ראר דפרדייה ישב לידנו, אכל ושתה יין אדום - ואנחנו ישבנו ואכלנו גם, אבל לא שתינו ייין אדום, כי אנחנו גרמנים".
אחת המעלות העיקריות של הסרט היא שני השחקנים הראשיים שלו: פאולה בר, אותה ראינו בשנה שעברה ב"פרנץ", הלהיט דובר הגרמנית של פרנסואה אוזון הצרפתי; ופרנץ רוגובסקי, מי שהתגלה ב"ויקטוריה", מן הסרטים הגרמניים המרשימים של העשור האחרון, ולאחרונה אפשר היה לראותו גם ב"הפי אנד" של מיכאל הנקה. לשחקן המשגשג יש נוכחות מיוחדת, עם פנים מוזרות, מעניינות ומלאות כוח, שמזכירות למשל את מיקי רורק הצעיר.
"פרנץ יוצא דופן בנוף הקולנוע הגרמני, כי בניגוד לרוב השחקנים, אין לו הכשרה של אקדמיה למשחק. הוא לא מסתובב עם איזה תעודה שלכאורה מעידה על הרמה שלו", מספר הבמאי. "הוא לא למד משחק, אלא ריקוד, ולכן יש לו נוכחות פיזית מרשימה. דבר נוסף שאני אוהב בו, זו המלנכוליה בפניו. אני חושב שכל הגיבורים הגדולים הם עצובים ולכן הם גיבורים גדולים. סטיבן סיגל אף פעם לא יכול לגלם גיבור על אמת, כי הוא לא עצוב מספיק. פרנץ עצוב, ולכן הוא שחקן כל כך טוב".
איך אתה רואה את המקום של "טרנזיט" בגוף היצירה שלך?
"מבחינתי, הוא מסיים טרילוגייה של שלושה סרטים, שהתחילה ב'ברברה', המשיכה ב'פניקס' ומסתיימת בו. שלושתם דרמות תקופתיות שעסקו באהבה בזמנים של דיכוי. הצעד הבא הוא טרילוגיה של אגדות - שלושה סרטים המבוססים על מיתולוגיות ומעשיות עם".
לסיום, נחזור לנקודת ההתחלה - מה משך אותך לעבד דווקא את "טרנזיט" לקולנוע?
"שני דברים. קודם כל, זה סיפור על אדם שמחפש להמציא לעצמו זהות חדשה, כדי לברוח מהנאצים. אני אוהב סיפורים על חילופי זהויות, כי הם תמיד מוכיחים שאי אפשר לברוח מהעבר שלך - אתה תמיד תמשיך להיות מי שהיית. תראה למשל את המהגרים האיטלקיים ב'סופרנוס', שגם אחרי עשרות שנים באמריקה, תמיד נשאו על גבם את המטען של ארץ המוצא שלהם. ככה זה - אתה לא יכול לצאת מהעור שלך, אתה לא יכול לשנות את מי שאתה".
"דבר שני, העיסוק בפליטים. גדלתי בגרמניה, אבל אמא שלי פולנייה במקור ואבא שלי צ'כי. אני יודע ומבין מה זה להיות פליט ולהיות בטרנזיט, ובעיני אלה גם הסיפורים שקולנוע צריך לספר - סיפורים על מעברים, על תנועה, זו המהות של האמנות הזו. טלוויזיה זה בית, וקולנוע זה טרנזיט".
