מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: מקומות 40-31

שם מקורי: Silicon Valley
במצעד 2017: מקום 26
רשת: HBO (משודרת בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

במידת מה זו הייתה שעת מבחן ל"עמק הסיליקון": העונה החמישית שלה היא הראשונה בלי טי ג'יי מילר, שגילם את ארליך, והעובדה שהיא הצליחה להתגבר על החלל שהותיר היא עדות לכוחה העדיין-איתן. כן, אולי היא כבר לא תמיד חדה כמו בעבר, בפרט כשהמציאות מתעלה על הבדיון (המעללים של פייסבוק לבדם יכולים לפרנס עונה; במילים אחרות, הבו לנו את גאווין בלסון מעיד בפני הקונגרס), והיו פה ושם קווי עלילה לא משכנעים במיוחד (חרדת המנהיגות של ריצ'רד הייתה תלושה וגם לא מאוד מצחיקה), אבל בהיעדרו של ארליך זכו חברים אחרים לצמוח. בראשם, כמובן, ג'ארד. המסתורין שאופף אותו מצליח לפרנס את דמותו שמצד אחד טובת לב ונעבעכית ברמות כובשות, ומצד שני חושפת כל הזמן רבדים משונים מאוד באישיותו - במקרה הנוכחי ההתעמרות המתמדת שלו בעוזר האישי של ריצ'רד. וכמובן, הפרק שבו השפתיים שלו התרחבו היה בונוס עצום.

אבל גם מעבר לג'ארד, נדמה היה ש"עמק הסיליקון" מנצלת את השינוי בכוח האדם לטובת שינוי מבני מבורך. אם בעבר העונות תמיד היו מורכבות מרשימת תלאות בלתי נגמרת שחברי "פייד פייפר" נאלצו להתמודד מולן בזו אחר זו לאורך רוב הפרקים, ואז בסוף העונה לזכות בניצחון שמעביר אותם אל השלב הבא, הפעם זה היה אחרת. לאורך כל העונה היו עליות ומורדות, אתגרים שונים שעמדו בפניהם, נשזרו זה בזה ונפתרו כל אחד בקצב שלו - מרגל מטעם הולי בשורותיהם, הניסיון של ג'ין-יאנג לרשת את אלריך ואז לגנוב את רעיון "האינטרנט החדש" של ריצ'רד, "פיונה" ההומנואידית שהתודעה שלה יצרה בעיות לצוות ועוד ועוד. אבל באמת, השפתיים של ג'ארד שווים הכל.

שם מקורי: Brooklyn Nine-Nine
רשת: FOX

אחד הביטולים המצערים של השנה, שלווה באחת ההצלות המשמחות של השנה. רשת פוקס ויתרה על הקומדיה אחרי חמש עונות, ואילו NBC (שהחברה האחות שלה, NBC-Universal, מפיקה את הסדרה) אספה אותה אל חיקה. נהוג להספיד את רשתות הברודקאסט הגדולות דוגמת שתי אלה, אבל סדרה כמו "ברוקלין תשע תשע" מוכיחה שנה אחר שנה שיש אצלן כמה וכמה אוצרות ששומרות על כוח יצירתי מעורר הערכה. זה לא עניין של מה בכך, בהתחשב בעובדה שסדרות רבות כאלה, בכללן "ברוקלין", עדיין מונות 22 פרקים בעונה.

גם בעונה החמישית "ברוקלין תשע תשע" הייתה אחת הסדרות הכי כיפיות בטלוויזיה. כמיטב המסורת של הסדרות הקודמות שמייק שור היה חלק מהותי בהן, "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף", וכן של הסדרה הנוספת שלו על המסך כרגע, "המקום הטוב" - מתבוססת בטוב לב וברעות שבין דמויותיה. בין עלילת פשע אחת למשנתה, חלקה השני של העונה החמישית (כלומר זה ששודר ב-2018) הציג שני שיאים מענגים במיוחד: האחד הוא הפרק ה-14 בה, "הקופסה", על שם חדר החקירות בקלאסיקה שאנדרה בראוור פרץ בה - "רצח מאדום לשחור". הפרק כולו הוקדש לסשן בחדר חקירות בניצוחם של ג'ייק פראלטה (אנדי סמברג) ופרנק פמבלטון, סליחה, המפקח ריימונד הולט. השני הוא מסדר הזיהוי של הפושעים המזמרים, תצוגת תכלית של האופן שבו הסדרה מיטיבה להכניס קומדיה למקום כה קודר כמו מחלק רצח משטרתי. הנה הקטע:

שם מקורי: South Park
במצעד 2017: מקום 29
רשת: קומדי סנטרל (משודרת בישראל ב-HOT)

לאורך חייה הארוכים, כמה מהרגעים הטובים ביותר של "סאות' פארק" נוצרו כאשר עצרה כדי לעשות חשבון נפש ולהתבונן בעצמה. זה לא קורה המון פעמים, אבל כשכן, התוצאה תמיד מאוד מעניינת. העונה ה-22 שלה היכתה על חטא פעמיים. המקרה הראשון והמובהק מבין השניים היה צמד פרקי איש-דוב-חזיר - התנצלות מפורשת בפני אל גור והחזרה בהם מהזילות שהפגינו בעבר בנוגע להתחממות הגלובלית. המקרה השני הוא צמד פרקי הסיום, שכלל חצים משוננים במיוחד כלפי ג'ף בזוס, אמזון שמנצלת את עובדיה, וכן תרבות הצריכה. זוהי עמדה שונה בתכלית מזו שהסדרה הציגה בעבר, שתמיד הייתה בעד כוחות השוק.

אבל הרבה מעבר לכך, מה שהיה כל כך מבריק ב"סאות' פארק" השנה הוא הצורה שבה בחנה את מקומה במארג הכללי של הטלוויזיה ושל התרבות. עוד לפני שהעונה עלתה, הקמפיין של קומדי סנטרל הפיץ את ההאשטג cancelsouthpark# ("בטלו את סאות' פארק"), שאף כיכב בסופו של כל פרק בזמן הקרדיטים. כסדרה שמקפידה על היעדר תקינות פוליטית, ההאשטג נראה כמו עקיצה כלפי הדור הנוכחי, שקורא לביטול של כל דבר שלא מוצא חן בעיניו או שהוא מוצא פוגעני. הפרק השלישי של העונה, עם מיסטר האנקי, ממש המחיש את זה. פעם דמותו הייתה עוד בדיחה נמוכה של הסדרה, אבל עכשיו הקהל כבר לא יקבל חתיכת חרא שמצייצת דברים פוגעניים תחת השפעת אמביין (התירוץ של רוזאן בר, כזכור). כשקייל מנסה להגן על מר האנקי, קרטמן אומר לו בפירוש, "בהצלחה עם זה ב-2018".

באקלים כזה, מהו בדיוק מקומה של "סאות' פארק", שנוהגת במשך יותר משני עשורים לשחוט פרות קדושות עם מינימום רגישות ומקסימום בדיחות פלוצים? "איך זה שכל דבר מבוטל, אבל כשזה מגיע אלינו אנחנו פשוט לא מצליחים לעשות את זה?" שואל סטן בתסכול בפרק האחרון של העונה. "כלומר, אנחנו אמורים פשוט להמשיך? פשוט להמשיך לעשות מעצמנו צחוק?". מצד אחד זה נראה כמו לעג לתלונות התמידיות של ה-"PC Babies", ילדי דור ה-Y שאוהבים להתבכיין על כל דבר שפוגע בהם, תוך שימוש מפורש בתינוקות PC בסדרה (ואם הבכיינים יצאו לטוויטר בקריאות לבטל את "סאות' פארק", הם יגלו שההאשטאג כבר תפוס). מצד שני, שוב נראה שטריי פרקר ומאט סטון, יוצרי הסדרה, קצת התעייפו מליצור את התוכנית הזו. מזל שהיא כבר חודשה לעונה 23.

שם מקורי: Save Me
רשת: Sky Vision (שודרה בישראל ב-yes)

לא מעט סדרות בריטיות עשו השנה רעש, חלקן גם מופיעות בהמשך המצעד הזה, אבל שווה להתעכב על "נעלמת", דרמה שיצר השחקן לני ג'יימס (מורגן ג'ונס ב"המתים המהלכים"), כתב את כל פרקיה פרט לאחד ומככב בה. הסיפור הוא על נלי רואו, פושע קטן ורודף נשים שיוצא לחפש אחר בתו בת ה-13 - אותה לא ראה עשר שנים - שנחטפה ונעלמה, והחקירה שלו לוקחת אותו אל מחוזות מעוררי אימה שבמסגרתם הוא מגלה לא מעט אמיתות על הסובבים אותו, וגם על עצמו.

דמותו של לני מאפשרת לג'יימס להפגין את כל המנעד שלו. מקסים ודהוי ודוחה וכובש. אבל ההצלחה הגדולה של הסדרה טמונה בכתיבה. מה שנשמע כמו עוד דרמת מתח בריטית אפלה (ועם שם גנרי) מן השורה, מתברר כהרבה יותר מזה. התסריט נוקט בריאליזם שעושה את כל ההבדל. זהו תיאור קשוח, כואב וגם יפה של חברים, של קהילה, של שותפות הגורל בקרב האנשים שבתחתית. דברים מחרידים מתרחשים ברקע, המתח לופת על כל שעל, אבל בתוך כך ג'יימס מקפיד להציג את האנושיות שקיימת גם בלבו של הסחי. הפרק האחרון, שאולי לא כולם יאהבו, רק מוכיח עד כמה חסרת פשרות וחכמה הסדרה הזו.

שם מקורי: Goliath
רשת: אמזון פריים וידאו

בשלהי השנה שעברה כינה ג'ון אוליבר את "גוליית" כ"סדרה שאף אחד, וזה נכון, מעולם לא ראה. אף בן אדם או חיה. אם עושים סדרה שאף אחד לא רואה, האם היא בכלל קיימת?". ובכן, ג'ון, היא אמיתית והיא ספקטקולרית. סדרת השוליים של דייוויד אי קלי וג'ונתן שפירו, שאוחסנה בפינות הנידחות של הכונן הקשיח של אמזון, הפכה השנה מדרמת בית משפט בינונית לפילם נואר קודר, תוך שהיא שומרת על החלקים הכי טובים של העונה הראשונה, שהם בעיקר בילי בוב ת'ורנטון ונינה אדריאנה, אבל ממקמת אותם בהקשר אחר לגמרי והרבה יותר מעניין ונכון.

העונה השנייה בראה עולם פסיכי, מעוות ולעיתים סוריאליסטי של שחיתות משטרתית, ריקבון פוליטי, קנוניית סמים קרטלית, עינויים, רמיזה לגילוי עריות, פאראפיליה, ועדיין לא ברור מה לעזאזל עשה שם דייוויד קרוס. זה היה חדש, זה היה רעב וזה היה מרתק לצפייה. סוג של שיא הגיע בפרק מתח מוזר ומבודד, כמעט טרנטינואי אפילו, בו שלל טיפוסים הזויים, בהם שחקנים יוצאי "הסמויה" ו"שובר שורות", כולאים את בילי (ת'ורנטון) בתוך בית מקסיקני מתוך מטרה ברורה להוציאו להורג. מיותר לציין שטביעת האצבע המשפטית של קלי נעלמה בשלב הזה לחלוטין, וכמה טוב שכך.

קצרה היריעה מלציין לשבח את כל השחקנים ושחקני המשנה שהצטיינו בעונה הזו, אבל בלתי אפשרי שלא להזכיר בשם את מארק דופלאס, שכותב שורות אלה מעולם לא סבל בשום צורה או ז'אנר, והפתיע לחלוטין בתפקיד מצמרר ובוגר. האמת? כיף שהסדרה הזו היא סוד שמור שהכותבים של ג'ון אוליבר לא מכירים, ועוד יותר כיף שיהיה לה המשך.

שם מקורי: Who Is America (שודרה בישראל ב-yes)
רשת: שואוטיים

בכל פעם שאנשים מזלזלים בסשה ברון-כהן וטוענים שאין לו כבר מה לחדש, הוא מצליח להמציא את עצמו מחדש ולהוכיח כמה הוא גאון. בתכניתו המבריקה "מי זו אמריקה?" מתחזה ברון-כהן לשלל דמויות ומנסה באמצעותם להפיל בפח פוליטיקאים בכירים, סלבס ואזרחים רגילים. היא שמה לעצמה מטרה להציג את אמריקה תחת שלטון טראמפ: גזענית, מסוכסכת, קיצונית והזויה - והיא עושה את זה היטב. על אף שהיו רגעים לא מעטים במהלך פרקי התוכנית שבהם הרגשנו שברון-כהן מעט חוזר על אותו שטיק, בכל תכנית נרשם שיא מדהים אחר (פוליטיקאי חושף ישבן נגד "הומואים מדאעש", סרטון הדרכה לילדים בני 3 כיצד להשתמש בנשק, סגן נשיא לשעבר שמתפייט על "המלחמה האהובה עליו") שהותיר אותנו שבוע אחרי שבוע פעורי פה, המומים וחנוקים מרוב צחוק ובכי.

אנשים התפטרו בגללה (או בזכותה), קלונם נחשף, משהו בסיסי מאוד באמריקה של ימינו התגלה בערוותו ממש כמו בימים הטובים של בוראט. לא ברור אם האימפקט של "מי זו אמריקה?" ימשיך להדהד, כרגע נראה שלא, אבל למשך שבעה שבועות ב-2018 היא ניערה את הטלוויזיה ואת ארצות הברית, והייתה תופעת תרבות לא פחות מאשר תוכנית טלוויזיה.

(ניר יהב)

שם מקורי: Bodyguard
רשת: BBC One (שודרה גם בנטפליקס ישראל)

היוצר הבריטי ג'ד מרקוריו כבר הוכיח את יכולתו להותיר את ישבנם של צופיו על קצה הכיסא ואת ציפורניהם כסוסות עם "שחיתות" המצליחה. "שומר ראש" מפגינה את אותה מיומנות כבר מרגעיה הראשונים, עם סצנת מתח מפורטת וארוכה שמשתרעת על פני חלק ניכר מהפרק. הסיקוונס הפותח הזה משיק שורת אירועים וקנוניות - שכמו שהטלוויזיה הבריטית אוהבת, מערבת בה כמה מהדרגים הרמים ביותר של הפרלמנט - ובמקביל מהווה תצוגת תכלית סוחפת. סנונית ראשונה בשורה של רגעי אקשן מורטי עצבים, חלקם יגרמו לכם לצעוק "פאק, לא מאמין שזה קרה עכשיו!" על הטלוויזיה. בין לבין הסדרה מצליחה לגולל סיפור מעניין על גורמים שונים שמושכים לכיוונים נפרדים בלי שנדע על מי מהם ניתן לסמוך, ועל מערכת היחסים בין השרה לשומרה, שנעה בין מתיחות, ידידות, חשד וקרבה. הוז, ובעיקר מאדן, פשוט מעולים בתפקידים הראשיים.

למרות זאת, יש להדגיש שלא מדובר ביצירת מופת. "Bodyguard" סובלת מעודף קלישאות (הגב המצולק הבלתי נמנע, החייל לשעבר שלא מצליח לשמר מערכת יחסים, האיש המסוכן שמתאבסס על דבריה של פוליטיקאית ומריץ קטע וידאו לאחור שוב ושוב), ולפעמים נדמה שהיא מתפתלת סביב עצמה שלא לצורך ובלי לספק נימוקים משכנעים. אבל זו כנראה הכישרון של מרקוריו. הוא מצליח להסיט את הבעיות האלה הצדה לטובת עלילת מתח ואקשן שגם ברגעיה החלשים היא עדיין יעילה, וברגעיה המשובחים היא מסעירה.

שם מקורי: Patrick Melrose
רשת: Showtime (שודרה בישראל ב-yes)

כבר מהפרק הראשון, המיני-סדרה "פטריק מלרוז" מצטיירת כהצגת יחיד של בנדיקט קמברבאץ'. ואללי, ההצגה שלו מדהימה. הוא מהמם בטיבו, ברמה שאי אפשר לא לעצור מדי פעם ולהתפעל ממנו באופן אקטיבי. הוא מגלם כמובן את הגיבור שבשם הסדרה - נהנתן ושתיין מהמעמד הגבוה מנסה להתגבר על טראומות ילדותו.

אף שפטריק מלרוז נשאר תמיד המוקד, מטבע הדברים, ביתר הפרקים תחושת הצגת היחיד מתעמעמת, אבל לא התחושה שמדובר בהצגה. בעיקר מאחר שהטקסטים שנונים ומהונדסים מדי. התחושה המעט-מלאכותית הזו היא הדבר העיקרי שמונע מ"פטריק מלרוז" להיות יצירת מופת, אבל היא מאוד קרובה לזה. הצילום המרהיב שלה עושה חסד עם הסטים היפהפיים (במרכזם אחוזה בדרום צרפת). החיבה שלו לסימטריה וצבעים עזים משחקת עם ונגד התהפוכות הנפשיות של הגיבור. ובסופו של דבר, מצבו הנפשי של פטריק, האנגליות הזו שלו שמדחיקה את האסונות המתמשכים שהיו מנת חלקו, יוצרת את המתח והרגש המבעבעים מתחת לכל המיני-סדרה. בראשם האמביוולנטיות שוברת הלב שלו - הסלידה מהוריו מהולה באהבתו נטולת הברירה כלפיהם.

שם מקורי: Daredevil
במצעד 2016: מקום 38
רשת: נטפליקס

בלתי אפשרי להתייחס אל העונה השלישית של "דרדוויל" במנותק מההחלטה השנויה במחלוקת לבטלה, כחלק מהטיהור של סדרות מארוול בנטפליקס. העונה הראשונה של הגיבור הראשון ביקום הזה הייתה משב רוח מרענן של ערכי הפקה גבוהים, בימוי מצוין וכתיבה יעילה, שאיפשרו לכל הגיבורים שהגיעו אחרי דרדוויל לחסות בצילו. כל כך מוצלחת הייתה עונת הבכורה עד שמעט מאוד עונות גיבורים אחרות (כולל השנייה של "דרדוויל") התקשו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה. הטרגדיה היא שדווקא העונה השלישית סימנה התייצבות מבורכת וחזרה לאותה נוסחה מוצלחת של אקשן, דמויות מוצלחות, בימוי מצוין וסיפור יעיל - כולל הכנה להמשך מסקרן - והנה דווקא היא כיבתה את האור.

במובן הזה, "דרדוויל" עוזבת בראש מורם. גלריית הגיבורים שלה - מאט, פוגי וקארן - הייתה מוצלחת מלכתחילה, וכשפיסק שב להעניק להם משקל נגד ראוי, הסדרה חזרה להפיק מהם את המיטב. אמנם קשה לטעון שקו העלילה של הגיבור המתמודד עם הגבול האחרון שאותו אסור לחצות (הרג אדם) הוא מקורי, ופיסק עצמו הוא בסופו של דבר נבל ממוצע בלבד, אך כל אלה הם רעשי רקע בעונה מהנה וקולחת עם סצנות אקשן מצוינות (כולל אחת שומטת לסת עם קרב מדהים באורך עשר דקות בשוט אחד) שהזכירה לנו כמה פשוט יכול להיות הרכב מנצח של סדרת גיבורים. מי יודע? אולי ב-2021 היא תשוב אלינו מהמתים, אשרי המאמינים.

שם מקורי: The Good Place
רשת: NBC (שודרה בישראל בכאן 11)

סוד קסמה של הקומדיה שופעת הטוב של מייק שור הוא שגם ברגעיה החלשים יותר, האופטימיות והחביבות של גיבוריה מספיקה כדי להמשיך איתה במסעה. המחצית הראשונה של העונה השלישית (ובמידת מה גם המחצית של העונה השנייה ששודרה בתחילת השנה) מצאה אותה אבודה מעט, מגששת את דרכה בניסיון להמציא את עצמה מחדש. בלא מעט מקרים התוצאה הייתה חזרה על דברים שכבר ראינו בעבר (כמו ניסיונות של מייקל וג'נט להשפיע על מעשיהם של הארבעה בסתר), אך לקראת היציאה לפגרה נראה שנמצאה הדרך הנכונה. הניסיון של ארבעת הגיבורים לסייע לאחרים כדי להגיע אל הגאולה, הוליד כמה רגעים יפים, מצחיקים ונוגעים ללב שמצדיקים לבדם את היותה אחת הסדרות האהובות של התקופה.

אחת מאותן פנינות הייתה גילוי "השיטה המתמטית" לחישוב הניקוד הטוב והרע שמובילים את האדם אל המקום הטוב. הפרק "אל תיתן לחיים היפים לחלוף על פניך", בכיכובו של מייקל מקין הנפלא (צ'אק מ"סמוך על סול"), החזיר את הסדרה לפלירטוט המוצלח עם התפר שבין פילוסופיה לחיים עצמם, ולשאלות קיומיות מסקרנות כמו: האם להיות טוב באופן אבסולוטי זה באמת כה משתלם. וכך, גם כאשר אחת הדמויות שלה כבר מזמן הפכה לקלישאה מעצבנת (ג'ייסון) ואחרת תקועה בלופ של בדיחה אחת קבועה (צ'ידי), אלו ההופעות המבורכות והמופלאות תמיד של מאיה רודולף, החן הבלתי נגמר של קריסטן בל וטד דנסון, ומשב הרוח המרענן של דארסי קארדן המקסימה (שמגיעה לשיא בפרק התשיעי והנהדר) שממשיכים להעניק ל"המקום הטוב" פינה חמה בליבנו.