כבר זמן מה שמצב סדרות גיבורי העל בנטפליקס לא בדיוק נמצא בימי הזוהר שלו. ענקית הסטרימינג הסתמכה על שיתוף הפעולה שלה עם מארוול על מנת להפיק כמה יצירות מושקעות במיוחד לחובבי הז'אנר, אבל השינויים המתרגשים על שוק הסטרימינג טרפו את הקלפים. "איירון פיסט", "לוק קייג'" ו"דרדוויל" כבר בוטלו, ובעתיד הלא רחוק זה יהיה גם גורלן של "ג'סיקה ג'ונס" ו"המעניש". כחלק מהדנ"א הבסיסי של הפקות המקור שלה, על נטפליקס למצוא עכשיו נובלות גרפיות אחרות להביא אל המסך לטובת שלל המאוכזבים, ו"אקדמיית המטרייה" - שעולה היום (שישי) לשירות - היא רק הסנונית הראשונה.
הסדרה החדשה מבוססת על הקומיקס שיצר ג'ררד וויי, סולן להקת מיי כמיקל רומנס, ובין היתר מככבים בה אלן פייג' ("ג'ונו"), טום הופר ("מפרשים שחורים"), קייט וולש ("מרפאה פרטית") ומרי ג'יי בלייג' המצוינת להפתיע. באותו יום בשנת 1989 נולדו 43 ילדים ברחבי הגלובוס, בלי שיש ביניהם קשר ובלי שאימותיהן היו בהיריון בכלל. שבעה מהתינוקות האלה מאומצים על ידי סר רג'ינלד הרגריבס, תעשיין מיליארדר שכונן את "אקדמיית המטרייה" והכשיר את "ילדיו" להציל את העולם, תוך שהוא נוהג בהם בקשיחות איומה ואפילו לא מעניק להם שמות אלא רק מספרים (הם בכל זאת זוכים לשמות בזכות אמם, רובוטית שהותקנה במיוחד על מנת להעניק להם ולבית חום ואהבה). כאשר שניים מהילדים מחליטים לכייף על דעת עצמם, האב נוזף בהם: "כיף ומשחקים יש רק בימי שבת בין 12:00 ל-12:30".
שלושים שנים אחרי כן, מהאחים נותרו רק חמישה - אחד מת ואחר נעדר מאז שהיה בן 13 - והיחסים ביניהם הפכו מתוחים ו/או מנוכרים. כאשר אביהם מת הם נאלצים לשוב אל בית ילדותם, ובמקרה באותו זמן חוזר גם אחיהם הנעדר בדיוק באותה תצורה שבה עזב, צעיר למראה, ומגלה להם שהאנושות עומדת להיכלות ימים ספורים אחרי כן. בתוך כך צדים אותו שני מתנקשים בניסיון לחסל אותו, ואיכשהו ממש מהווים איום למרות שאין להם כוחות.
אף שהעלילה מתרחשת בימינו, מדובר ביקום שונה בתכלית. לא רק בשל העובדה שמאכלסים אותו אי אילו אנשים בעלי יכולות יוצאות דופן, אלא כי הוא רטרו בכוונה. בית המשפחה הוא אחוזה גותית בלב העיר, המכוניות כולן וינטג' ושלל נשים בסדרה - האמא, המוכרת בחנות הסופגניות ואחרות - נראות כאילו נשלפו מעלונים משנות החמישים של המאה הקודמת. לאף אחד אין טלפון סלולרי וגם לא אינטרנט, כך שכדי להתקשר למישהו עליו להיות ליד טלפון קווי, וכדי למצוא מידע יש לסור אל הספרייה.
האירוני הוא שבמקום להיראות ייחודי ויוצא דופן, הווייב העתיק רק מחדד את ההרגשה ש"אקדמיית המטרייה" לא מביאה משהו חדש, וכל תכליתה הוא ציטוטים משפע של יצירות אחרות, בין אם במראה ובין אם בנראטיב. בית ספר להכשרת גיבורי על, המירוץ אחר השעון ולאורך ציר הזמן כדי להציל את האנושות מאפוקליפסה, האחות שאין לה כוחות משל עצמה, המתנקשים הבלתי מנוצחים. אפילו היחסים הטעונים בין האחים מוכרים מכל דרמה משפחתית, וממש לא מזמן ראינו כאלה ב"מי מתגורר בבית היל". כמו כדי להמחיש את הנקודה, רוברט שיהאן בתפקיד אחד האחים כמעט משחזר כאן את תפקידו כניית'ן מ"עברייני על" ("Misfits") - בחור חסר אחריות, נטול עכבות וחובב כיף, רק שבמקרה הזה הוא עם מבטא אמריקאי וכוח על שונה, אם כי גם הפעם בגוונים מקאבריים.
האלמנטים המוכרים האלה לא משתמשים בשבלונות כדי לשבור אותן ולפרוץ אל מתחמים חדשים. להפך. ברוב המקרים הללו אפשר לשער בקלות איך הסיפור יתפתח לאורך עשרת פרקי העונה. זו בעיה שחלה גם על הדמויות - הן גנריות מדי עד לרמה שגם כשקורה להן משהו שאמור לרגש, הוא לא באמת נוגע. העניין הוא שיש משהו משתרך ב"אקדמיית המטרייה". כמו לא מעט יצירות בימינו, גם היא מקנה תחושה שהיא ארוכה מדי. אמנם רק עשרה פרקים, אבל רובם המכריע מונה כמעט 60 דקות ללא הצדקה, שמורגשות היטב בפרט מאחר שפעמים הרבות מישהו טורח להגיד, "אין לנו זמן לזה!".
המריחות ניכרות בלא מעט מהסצנות האינטימיות, שתכופות לא משכנעות, וכנגדן גם בסצנות המוזיקליות. הסדרה מתפקעת מכאלה, תמיד הומה ותמיד רועשת - אם זו האחות וניה (אלן פייג') המנגנת בכינור מלודרמטי, ואם אלה שלל קלאסיקות פופ מכל הזמנים, חלקן מושמעות כמעט בשלמותן בשעה שהדמויות רוקדות או על רקע של סצנות אקשן שגם הן נטולות השראה וייחוד. אלא שבמקום שהמוזיקה תזריק לסדרה קלילות מחזמרית, פעמים רבות הרגעים האלה בעיקר מתישים. נעשים ביד כבדה שלא מצליחה למחות את הרושם שמוטב היה בלעדיהם.
אולם איכשהו, וזו מעלתה החמקמקה, "אקדמיית המטרייה" מהנה למרות הכל. העושר של ההפקה ניכר כל העת, חרף נטייתה לנדושות יש לה מספיק חן שיפצה על כך, ואף שהיא מאוד מקרטעת ובנאלית בכל הנוגע ליחסי האחים, עם הזמן היא מצליחה ליצור ביניהם דינמיקה חמודה. לא מעט מזה עובד בזכות דמותו של האח שנעדר וחזר - בניגוד ליתר הוא לא זכה לשם אלא נקרא פשוט "מספר חמש". למרות העשורים שעברו עליו במקום שבו היה, מספר חמש חוזר אל גופו כנער צעיר ומשום מה גם אל אותם מדי בית ספר מילדותו, מה שהופך אותו לאיש עתיר ניסיון, חובב משקה ואלרגי לבולשיט, שלעיני כל נראה כמו ילד חמוד. איידן גאלאגר בן ה-15 מגלם אותו עם קסם רב שאחראי על חלק גדול מהכיף של "אקדמיית המטרייה".
מבוגר בגוף של ילד הוא רק אחד מהמוזרויות ש"אקדמיית המטרייה" עונדת בגאון על דש בגדה. היא כוללת גם שימפנזה קשיש ומיוסר בחליפה המדבר במבטא בריטי והיה יד ימינו של רג'ינלד, אמא שצריך לחבר אותה להטענה, אח עם שרירים גרוטסקיים וכן הלאה. לא תמיד זה עובד - למשל, מסכות הענק של המתנקשים גם מטופשות וגם מיותרות - אך רוב הזמן הסדרה משתמשת בהן בהצלחה כדלק לרענן את הז'אנר ולחפות על מרכיביה השחוקים. ובשלבים המתקדמים, בשלושת הפרקים האחרונים של העונה (שבמקרה או לא הם הקצרים ביותר בה), "אקדמיית המטרייה" גם מצליחה לקצור את מה שזרעה לפני כן. לעורר רגש, להמחיש את עומק הצלקות של כמה מגיבוריה, שאביהם לא בחל בדבר במסגרת הכשרתם ושיבש לנצח את נפשם. בעיקר, על אף שהיא מלאה בהתרחשויות, העונה הראשונה נדמית כמו מתאבן לא רע אבל גם לא מדהים, לקראת המשך מעניין בהרבה.