פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לפחות יש את זהבה בן: אלבומו החדש של עידן רייכל הוא לא מפלה צורבת

      "ואם תבואי אליי" של עידן רייכל הוא שיפור משמעותי לעומת קודמו, אבל לוקה בבעיות דומות ועדיין רחוק משיאו. המתח שבין רייכל הסולן ורייכל משתף הפעולה עוד לא נפתר. בנוסף: ענבל דור, בן זילכה ודודו טסה סיפקו לנו הפתעות משמחות

      לפחות יש את זהבה בן: אלבומו החדש של עידן רייכל הוא לא מפלה צורבת
      צילום סטילס: דניאל קמינסקי

      רייכל נמצא בפסגה של המיינסטרים הישראלי כמעט שני עשורים. הוא שרד כל תהפוכה, טרנד או אופנה קולקטיבית בלי להשתנות יותר מדי. השנה הוא קיבל חותמת נוספת של הכרה, כשמכל האמנים והשירים בעולם בחרה משפחתו של הסופר המנוח עמוס עוז שבטקס האשכבה רייכל יבצע את "עלה נישא ברוח", שבמקור שרה איתו שושנה דמארי. נאהב אותו או לא, לא מעט מהשירים של רייכל הן כבר קלאסיקות מקומיות. זאת עובדה שאי אפשר להתווכח איתה.

      רייכל אינו כותב יוצא מן הכלל, והוא זמר בינוני - אבל הוא מעבד מבריק וזיקית סגנונית, שהוכיח פעם אחר פעם שהוא יודע לרקום מעטפת צלילים מפוארת לזמרים שהיו אלמונים קודם לכן ונותרו גם אלמונים אחר כך. זאת הייתה גדולתו של הפרויקט שבראשותו עמד, ובשיאו העמיד בלדות מופלאות. כשניסה לעשות זאת לבד לגמרי, כמו באלבומו הקודם, "היד החמה" - כל הקסם קרס. זה לא שהוא נמנע מלשיר בעצמו בעבר - "הנך יפה" למשל הוא דווקא מהשירים היפים של הפרויקט - אבל כאלבום שלם זה לא עבד: חיוורונם של המילים נפגש עם הפקה חסרת השראה, והקול של רייכל נשמע לפתע כה חדגוני. גם אלבום ההופעה שהוציא מאז לקה באותה הבעיה בדיוק.

      זה המתח שבו הוא נמצא, ד"ר עידן ומר רייכל - פורח ביצירה משותפת ומתקשה לבלוט כסולן. לכן ניגשתי בהיסוס מה לקראת "ואם תבואי אליי", אלבום אולפן חדש, השישי במספר אם לא כוללים את ההתנסויות האינסטרומנטליות שלו. זה אלבום קצר למדי, תשעה שירים (ואחד נוסף בגרסת פסנתר נוספת), שבו רייכל מנסה לשלב בין השניים: חמישה שיתופי פעולה, ארבעה שירי סולו. סטטיסטית כשמדובר ברייכל, זה מקבץ מספיק גדול כדי שלפחות אחד יהיה פנטסטי.

      גולת הכותרת היא "אהבה כזו", שיר שרייכל כתב לזהבה בן - ולמי שאולי הספיק לשכוח, מדובר בזמרת עצומה. כשיצא "אהבה כזו" הוא נשמע לי מעט אוטומטי, כאילו רייכל שלף אותו מהשרוול ובן שרה כמעט בלי להתאמץ - אבל טעיתי: זה שיר גדול שהעצב והגעגוע שבו מחלחלים לאט ומתפוצצים בפזמון גדול. שוב נדמה שרייכל מוציא את המיטב מזמרות שהוא עובד איתן, ומגיע לבן שהשיר הזה יתחיל קאמבק גדול עבורה, והלוואי שזה עוד יקרה. יחד עם זאת, צריך לומר בהגינות, הוא כנראה לא בין חמשת השירים של רייכל שאני הכי אוהב, אלא יותר לקראת סוף העשיריה. הוא כבר כתב שירים גדולים בהרבה.

      מבין השירים האחרים, ישנו "La Eternidad Que Se Perdió" הקובני עם נגינת חצוצרה משובחת של ינון פרץ, שהוא מהנה במיוחד. "את לא נשארת לבד" - סולו של רייכל - מצליח במפתיע לגעת יותר מאחרים. "Ketero", מפגש נוסף עם האלמנטים האתיופיים של הפרויקט, חביב אף הוא, אך לא הרבה יותר.

      היתר פושר ומטה. שיתוף הפעולה עם ברי סחרוף, "למה זה מגיע לנו", סתמי ואינו מחמיא לאיש מהשניים. מבין שירי הסולו של רייכל, "גלגל מסתובב" ו"בראשית" נושאים איתם את החולשות הקשות מהאלבומים האחרונים של רייכל, ומצטיינים בכתיבה שבלונית ובנאלית בנוסח עוגיות מזל ("אל תשכח, הכול זה כמו גלגל מסתובב/ על כל אחד שעולה יש אחד שיורד", וכו') ובעיבודים חסרי אופי. שיר הנושא, "ואם תבואי אליי", בביצועו של רייכל עצמו כמובן, הוא אמנם להיט גדול, אבל לא מתגלה בו אף אחת מהתכונות שהפכו את רייכל לאמן משמעותי או מהצבעים המיוחדים שמאפיינים להיטים אחרים שלו.

      בסך הכל, אפשר לסכם את "ואם תבואי אליי" במגמה מעורבת: הוא שיפור משמעותי לעומת האלבום הקודם, אבל לוקה בבעיות דומות ועדיין רחוק משיאו. המתח שבין רייכל הסולן ורייכל משתף הפעולה עוד לא נפתר.

      ענבל דור - "נוסעת בזמן"

      האלבום הזה, מבחינתי, הוא הפתעת התקופה האחרונה. דור היא בתו של גיל דור, שותפה הקבוע של אחינועם ניני ליצירה. זה אמנם אלבומה השני, אך הקודם יצא לפני כעשור, ועבורי "נוסעת בזמן" היה למעשה המפגש הראשון עם השירים שלה - ומפגש משמח. הדבר הראשון שתופס את האוזן אצל דור הוא סגנון ההגשה שלה. אני מעריך זמרות וזמרים שקצת משחקים את השירים שלהם, ויודעים לפנות למאזין באמצעות הכלי הזה ולשבור איתו את המחסום שבין הזמר לבין הקהל. מי שמקשיב לדור ירגיש כאילו היא מנהלת ישירות איתו שיחה שנונה ומשעשעת.

      דור נוטה לאירוניה ומשתעשעת על חשבונה ועל חשבון המקצוע ("מה שאתם לא עושים/ אל תתקרבו למשוררות", או "איש אינו זקוק לכותב שירים" למשל). הדרמה שלה פרטית אבל מאוד מוכרת וארצית, בין קשיים בזוגיות ותחושות בדידות, שכמעט כל הזמן מתוארים בצורה אירונית: אי אפשר שלא להזדהות איתה כשהיא שורה כמו "אל תביא לי עכשיו את החרא הזה", בשיר רוקנרול בשם זה שהוא כנראה הקטע הטוב ביותר באלבום. גם ההפקה, שרוב הזמן היא סטנדרטית ומבוססת פסנתר, משרתת את הסיפורים שדור מספרת. "נוסעת בזמן" לא מתיימר לשנות את חייכם, אבל הוא בדיוק מסוג האלבומים שתמצאו בו חבר, לפחות לשעה קלה.

      בקטנה: בן זילכה ודודו טסה - "הבורים"

      דודו טסה כרגיל עובד בקצב של ארבעה מוזיקאים אחרים, ובין מפעלותיו בתקופה האחרונה עוד אלבום של פרויקט הכווייתים וגם פסקול הסדרה "מונא". השיר הזה, שמופיע בפסקול הסדרה, זכה לחשיפה גם ברקע מצבו הבריאותי של המבצע, העיתונאי בן זילכה, שתואר בהרחבה בראיון לעינב שיף ב"ידיעות אחרונות". יש לומר שגם ללא שום קשר לסיפור, מדובר פשוט בשיר מעולה, מהטובים שטסה הפיק בשנים האחרונות, כולל לעצמו. זה מתחיל במכות התופים של ברק קרם שמכניסים לקצב זועם על רקע גיטרות סחרופיות ממכרות, וממשיך בהתמזגות היפה של הקולות של זילכה ואביגיל רוז בפזמון החוזר, שכבר מהאזנות ראשונות מתחשק לצעוק יחד עם השיר - וזה כבר כמעט כל מה שאפשר לבקש משיר רוק.