פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סקס, סמים, ליקוק שתן והסנפת נמלים: "הלכלוך" מציג את הצד המכוער של עולם הרוק

      לרוב "הלכלוך" מהנה לצפייה, הרי כיף לראות אנשים מסניפים נמלים ומקיאים על חשפניות, אבל בסופו של דבר הסרט מרגיש כמו פספוס. בין התנהגות דוחה אחת לאחרת, היה ראוי להתייחס גם למוזיקה של מוטלי קרו. אחרת התוצאה נראית כמו פארודיה לא מוצלחת על "ספיינל טאפ"

      סקס, סמים, ליקוק שתן והסנפת נמלים: "הלכלוך" מציג את הצד המכוער של עולם הרוק
      נטפליקס

      "מוטלי קרו" הייתה אחת מהלהקות הכי פופולריות של שנות ה-80, ועם מכירות של למעלה מ-100 מיליון אלבומים ברחבי העולם, היא עדיין נחשבת לאחת מלהקות הגלאם-רוק המצליחות בכל הזמנים. הנתונים האלה מדהימים, בעיקר לאור העובדה שלאורך הקריירה הארוכה שלהם, המוזיקה שלהם הייתה ממוצעת לחלוטין. מעבר לבלדת רוק קלאסית מדהימה אחת ועוד כמה המנוני אצטדיונים שאפשר לספור בשתי כפות ידיים, רוב החומרים שלהם בנאליים, שלא לומר בינוניים. אז איך זה שהגיעו למעמד של אחת הלהקות האהובות בארה"ב במשך עשרות שנים? זה בכלל לא קשור למוזיקה - זה קשור לעובדה שמדובר בחבורה נוראית של בני אדם, ללא שום כבוד לבני אנוש, רכוש או מוסר בסיסי. לטוב ולרע, הם התגלמות המושג המיושן "סקס, סמים ורוקנ'רול" בארבעה בני אדם. זה קלישאתי ובלתי נתפס בו זמנית.

      הלהקה משכה למעלה מחצי מיליון בני אדם ברחבי העולם לסיבוב הפרידה שלה ב-2015, ובכל זאת - ההישג האמנותי הכי גדול שלה היה בכלל ספר. "הלכלוך: הוידויים של להקת הרוק הכי ידועה לשמצה בעולם" יצא לאור במאי 2001 והפך לרב מכר בלתי צפוי. הוא שהה ברשימת 10 הספרים הנמכרים של הניו יורק טיימס במשך למעלה מחודש והוגדר על ידי רבים כספר הרוק האוטוביוגרפי הטוב בהיסטוריה. לא במפתיע. הספר מצליח לתעד בצורה מושלמת את סיפורם של חברי הלהקה בגוף ראשון, ואלה לא עושים לעצמם הנחות. האלימות, הסקס, הבגידות, הוונדליזם, הסמים - וכן, גם מעשי ההרג, מתוארים בספר בכנות מלחיצה כמעט.

      חלק מהסיפורים בספר כל כך קיצוניים, עד שקשה להאמין שהם קרו לאנשים אמיתיים. כך למשל ניקי סיקס, בסיסט הלהקה, מתאר מקרה שקרה להם עם אוזי אוסבורן בזמן שחיממו אותו בסיבוב ההופעות שלו בארה"ב: "היינו להקה צעירה ופראית. חשבנו שהבאנו את ההתנהגות החייתית שלנו לדרגת אמנות - ואז פגשנו את אוזי. אי אפשר לנצח אותו". סיקס מספר על יום בו הלהקה ישבה ליד בריכה במלון בפלורידה, כאשר אוסבורן הגיע וביקש מחברי הלהקה שורה של קוקאין. כשאלה אמרו לו שהם סיימו את כל הסמים, אוסבורן ביקש מהם קש, ירד על ברכיו והסתכל לעבר להקה של נמלים שהלכה על סדק במדרכה. "חשבתי לעצמי, 'לא, הוא לא יעשה את זה'. אבל הוא כן. הוא הכניס את הקש לאף שלו, ובזמן שהתחת הלבן שלו הציץ מתחת לחלוק שלו כמו מלון חתוך, הוא הסניף את כל שורת הנמלים לתוך האף שלו בשאיפה ארוכה אחת".

      הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו, נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      כנות מלחיצה. "הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו" (צילום: נטפליקס)

      אם הקטע הזה גרם לכם להרגיש לא בנוח, לא כדאי שתמשיכו לקרוא את המשך התיאור של סיקס לאירוע: "אוזי נעמד, כופף את הראש שלו אחורה, וסיכם את המעשה במשיכת אף עוצמתית שכנראה גרמה לנמלה או שתיים לטפטף לתוך הגרון שלו. ואז הוא הרים את החלוק שלו, תפס את הזין שלו, והשתין על המדרכה. בלי להסתכל אפילו על כמות האנשים שגדלה מולו - כל העובדים בסיבוב ההופעות הסתכלו עליו בזמן שנשים מבוגרות ומשפחות בחופשה עשו את עצמם כאילו הם לא רואים אותו - אוזי התכופף על ברכיו, נתן לבגדים שלו להתבוסס בשתן של עצמו, והחל ללגום. הוא לא רק נגע קלות בלשונו בשלולית, הוא לקח חצי-תריסר ליקוקים ארוכים וממושכים, כמו חתול. ואז הוא נעמד, העיניים שלו נוצצות והפה שלו מלא בשתן, הסתכל עליי ואמר: 'בוא נראה אותך עושה את זה, סיקס!'".

      הקטע הדוחה-אך-מהמם הזה, מתואר בפירוט בסרט החדש של נטפליקס, שמבוסס על הספר מ-2001. הסרט, שנקרא בעברית "הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו" (ובלעז "The Dirt"), עלה לשירות הסטרימינג בסוף השבוע האחרון והספיק לחטוף קיתונות של בוז מצופים ברחבי העולם, שדי בהלם שבשנת 2019 עדיין עושים סרטים כאלה. נראה ששוב, כמו במקרה "רפסודיה בוהמית", נדמה שהפער בין הדרך בה המעריצים של הלהקה יתפסו את הסרט לבין הקטילות של המבקרים עשויה לגרום לפולמוס די מתיש.

      הסרט, שמבוים על ידי ג'ף טרמיין, אחד מיוצרי "ג'קאס", הופק על ידי ארבעת חברי מוטלי קרו עצמם, דבר שלא מפריע לסרט שלהם להציג את הגרסה הצעירה של עצמם כחבורה של עבריינים פסיכופטים וחסרי עכבות. בזמן אמת הסתכלו מעריצי הלהקה על חבריה כאלילים, וההתנהגות הלא מקובלת שלהם גרמה להם להפוך לנערצים אפילו יותר. אלא שהמעריצים התבגרו, הזמנים השתנו, וקשה לאדם מבוגר שפוי להסתכל היום על ההתנהגות של הלהקה בשנות ה-80 ולא להיגעל, או לפחות להירתע. לזכותה של הלהקה, הם לא מנסים לייפות את המציאות. זה היה חלק מרכזי מהקסם של הספר, ההבנה הכנה של הלהקה שהתקופה המאושרת בחיים שלהם הייתה למעשה תוצאה של ההתנהגות הבזויה שלהם. הקסם הזה לא תמיד עובר מסך, ולמעשה עושה לפעמים את ההפך - כאשר הוא מנציח בצורה רומנטית ונוסטלגית התנהגות שפלה, מיזוגנית ואלימה.

      הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו, נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      מיזוגניה אדירה. "הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו" (צילום: נטפליקס)

      אנחנו רואים את המתופף טומי מפוצץ את הפנים של ארוסתו באגרוף, וזו הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותה בסרט. אנחנו רואים את ניקי סיקס, כותב המילים העיקרי של הלהקה, מזריק הרואין יותר מפעם אחת. המצלמה לא מרחמת על הצופה, וקשה להביט ישירות אל המסך כשהמחט חודרת לתוך הוורידים של הבסיסט. וכמובן: אנחנו רואים את וינס ניל, סולן הלהקה, גורם למותו של מוזיקאי אחר בתאונת דרכים מחרידה כאשר הוא תחת השפעה כבדה של אלכוהול. ניל הורשע בהריגה, שילם קנס של שני מיליון דולר למשפחות הנפגעים וישב בכלא תקופה מגוחכת של שלושה שבועות. אבל זה בסדר, מה זה קצת הרג כשיש המון סקס (המון סקס!), מכות, ודברים שנזרקים מחלונות של בתי מלון?

      אם הביקורת העיקרית על "רפסודיה בוהמית" הייתה שהסרט מייפה את החלקים הפחות נעימים לצפייה מחייו הסוערים של פרדי מרקורי המנוח, ובכך למעשה לא נאמן למציאות - "הלכלוך" עושה בדיוק את ההפך. הוא מזניח את סיפור ההצלחה המוזיקלי של הלהקה, ולהבדיל מהספר, מתמקד רק בלכלוך. וחבל, כי הקטעים המעטים שמתעסקים במוזיקה הם לבסוף גם הקטעים הטובים בסרט. כך למשל הפעם הראשונה שבה ארבעת חברי הלהקה מתאספים יחד כדי לנגן בפני בת הזוג האקראית של וינס ניל את השיר "Live Wire". זאת קלישאת רוקנ'רול על הכימיה המיידית שיש בין מוזיקאים מוכשרים שמעולם לא נפגשו ופתאום מנגנים המנון רוק מושלם, אבל זה עובד. להבדיל, הסרט מתעלם לחלוטין מהוצאת האלבום הראשון של הלהקה - שיצא באופן חריג באותה תקופה בהוצאה עצמאית - כאשר חברי הלהקה, שחלקו דירה יחד, נאלצו לממן את האלבום בעצמם וכדי לחסוך בנייר טואלט השתמשו בפלאיירים של הופעות.

      מעריצי הלהקה יכולים לדקלם מתוך שינה איך הלהקה צמחה מתוך הופעות בלתי פוסקות באולמות קטנים ומועדוני חשפנות, רתמו לעצמם קהל מעריצים נאמן, והצליחו לבנות לעצמם מוניטין מכובד עוד לפני שבכלל התגלו על ידי עולם המוזיקה המסורתי. מדובר באחד מסיפורי ההצלחה המרשימים ומעוררי ההשראה שידעה תעשיית המוזיקה האמריקנית, והיא תולדה של עבודה קשה, שילוב כשרונות נדיר והרבה מזל - ואיכשהו, הסרט בוחר להתעלם מכל זה. במקום זה קופצת הלהקה ישר מהופעות במועדוני לילה להופעות ענק עם אוזי אוסבורן. באופן מרגיז, מכאן העלילה מתעלמת כמעט לחלוטין מהיצירה המוזיקלית של הלהקה, והסרט עצמו נגמר באמצע שנות התשעים עם הכיתוב "הלהקה המשיכה להופיע עוד 20 שנה", כאילו כדי להדגיש שהשנים האלה לא מעניינות כי הם כבר נגמלו מסמים ואלכוהול והתעסקו רק במוזיקה.

      הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו, נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      איפה המוזיקה? "הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו" (צילום: נטפליקס)

      אלא שכל אלה זוטות לעומת הבעיה האמיתית של הסרט - נראה שהיוצרים לא שמו לב שהם יצרו סרט בו כל הגיבורים בלתי נסבלים. בעוד הספר הצליח להציג את הצדדים האנושיים של חברי הלהקה, שהסתכלו בדיעבד על שנות השפל/זוהר שלהם בצורה כנה ושקופה, הסרט מרדד את הדמויות לקלישאות של רוקנ'רול, שגורמות לו להיראות כמו פארודיה לא מוצלחת על "ספיינל טאפ". זה לא עוזר כמובן שרמת המשחק לא אחידה, האווירה והתלבושות מרגישות כאילו נלקחו ממערכון של "ארץ נהדרת" על שנות ה-80 וכל זה עוד לפני שדיברנו על הפאות המאוד לא מוצלחות בלשון המעטה.

      זה לא אומר שלא מדובר בסרט מהנה לצפייה. הסצנה שמציגה יום בחייו של טומי לי דרך עיניו היא הברקה מעניינת, ובכלל לי הוא הדמות החביבה בסרט, שמגולם בצורה כיפית על ידי הראפר מאשין גאן קלי. שבירת הקיר הרביעי על ידי הדמויות מצליחה לבדר לפרקים ודמותו האניגמטית של הגיטריסט מיק מארס מגולמת בצורה מעולה על ידי איוון ריון, המוכר לצופי "משחקי הכס" כסדיסט האהוב רמזי בולטון. להבדיל, דאגלס בות' לא מצליח להעביר את הטירוף והמיזנתרופיה של ניקי סיקס, שמתואר בספר שהוא עצמו כתב פשוט כאחד האנשים הנוראיים ביותר שדרכו על כדור הארץ - ובמקום זה נראה כמו קלישאה של כוכב רוק שנופל לסמים כי אמא שלו לא נתנה לו מספיק אהבה. במיוחד בולטת לרעה הדרך בה דניאל וובר האוסטרלי מגלם את סולן הלהקה, וינס ניל. לא בטוח שזו אשמתו. וובר נאלץ להתמודד עם שתי הסצנות הכי דרמטיות בסרט - התאונה הקטלנית שהובילה למוות של חבר קרוב, והגסיסה האיטית של בתו בת ה-4, וההתמודדות עם מותה הטראגי - ונראה שהדרמה האנושית הזאת הייתה פשוט גדולה על טרמיין, שהקריירה שלו כבמאי עד כה לא כללה שום דבר פרט לארבעת סרטי ג'קאס, לא בדיוק הניסיון הדרמטי שצריך בשביל להתמודד עם סצנה של אבא שמאבד את בתו היחידה, שאיכשהו נבלעת בתור רכבת ההרים של הסרט.

      הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו, נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      שירות רע. "הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו" (צילום: נטפליקס)

      יותר מכל, נדמה שהסרט עושה שירות רע למוניטין של מוטלי קרו כילדים הרעים של לוס אנג'לס. בעוד בספר חברי הלהקה הציגו את עצמם בתור אידיוטים במקרה הטוב וכאנשים נוראיים במודע במקרה הרע, הסרט מציג אותם כאנשים שנקלעו לסיטואציה של עולם הרוק והתנהגו בהתאם. וזה מבאס, כי בין אם אתם אוהבים את המוזיקה של הלהקה ובין אם אתם לא סובלים אותה ואת מה שהיא מייצגת, אי אפשר להגיד עליה שהיא משעממת. וזה בדיוק החטא הכי גדול של הסרט: הוא מרדד את הסיפור הדי מטורף של הלהקה הזאת לשבלונה משעממת.

      באחת הסצנות הטובות בסרט, הסולן וינס ניל מתלונן בפני מנהל הלהקה, דוק מקגי (דיוויד קוסטבייל, שזכור לטובה מ"שובר שורות", "מיליארדים" "הסמויה" ועוד), שהאלבום הבא של הלהקה הולך להיות גרוע. מקגי שולל את דבריו, ואומר לו שהאלבום מעולה מכיוון שהוא כולל את להיט הענק "Home Sweet Home" וגם את גרסת הכיסוי המוצלחת ל-"Smokin' In The Boys Room" (שזכה לקאבר עברי בעצמו על ידי להקת תיסלם). ניל עונה לו: "שני שירים טובים. השאר הם חרא טהור. תאמין לי, אני יודע. אני הפיכח היחיד שם שמנסה כל לילה למכור את זה".

      בתוך עולם הרוקנ'רול שמלא בבולשיט, צריך להצדיע לחברי מוטלי קרו שהם מוכנים להודות שהמוזיקה שלהם, למעט כמה מקרים, הייתה "חרא טהור". צריך לזכור שהאלבום המדובר, "תיאטרון הכאב", מכר למעלה מ-4 מיליון עותקים בארה"ב ומיצב את מעמדם כאחת מהלהקות הגדולות של התקופה. והנה, בדיעבד, היוצרים מאחוריו מודים בפה מלא: "הוא חרא של אלבום, ודרך אגב, אם עדיין לא הבנתם, אנחנו חרא של בני אדם". נשאלת השאלה: למה שמישהו ירצה לראות סרט בינוני על להקה בינונית?

      הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו, נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      כל הגיבורים בלתי נסבלים. "הלכלוך: סיפורה של מוטלי קרו" (צילום: נטפליקס)

      בקטנה

      ניקי סיקס מתאר בספר נשים בתור "מטרד שהיוו לעתים אלטרנטיבה טובה לאוננות". וכן, אף אחד לא ציפה מסרט על ארבעה כוכבי רוק משנות ה-80 להיות פמיניסטי, אבל גם בשום מקום לא כתוב שסרט רוקנ'רול חייב להיות כל כך מיזוגני. לאישה הראשונה שמופיעה בסרט אין שם. היא שם רק כדי שטומי לי יוכל להדגים "משהו מחרפן" עליה. הוא מוריד לה את התחתונים, דוחף את הראש שלו לתוך איבר המין שלה, וגורם לה "להשפריץ" ברחבי החדר כמו המזרקה של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף. המצלמה ממשיכה משם לחדר הסמוך, שם וינס ניל מסתכל על הפוסטר של עצמו בזמן שהוא חודר בפראות לבחורה בשם קיילה. אנחנו יודעים את השם שלה רק בגלל שבן הזוג שלה עומד מחוץ לחדר וקורא לה בזמן שהיא מכופפת לתנוחת כלב. אבל השם שלה לא באמת חשוב, הסיבה היחידה שהיא שם היא כדי להציג את השדיים הקופצים שלה. מיק מארס, שמסרב להצטרף לחגיגת הסקס הענקית, מתואר בשל כך על ידי שאר חברי הלהקה כחייזר. כל זה קורה בשתי הדקות הראשונות של הסרט, וזה לא משתפר משם.

      זה לא סוד שחברי הלהקה לא כיבדו נשים יותר מדי, אבל אין שום סיבה שהסרט יתייחס לנשים באותה דרך. מילא שבכל ישיבה עסקית של הלהקה נמצאת אישה (בלי שם, כמובן) מתחת לשולחן שכל מטרתה היא לספק אוראלית את משתתפי הפגישה, מילא שחברי הלהקה מתייחסים לבנות הזוג של עמיתיהם כסחורה שניתן לנצל למטרות מיניות, ומילא האלימות הפיזית שמופגנת נגד אותן נשים - ככל הנראה אלה דברים שבאמת קרו ולכן אין ברירה אלא לתאר אותם כך בסרט - אבל זה לא מסביר למה באחת הסצנות הכי דרמטיות בסרט, בה אנחנו צופים בפעם הראשונה בניקי מזריק לעצמו הרואין, הסמים מוגשים לו על מגש על ידי אישה עירומה. אנחנו רואים לה את הישבן בקלוז אפ, אנחנו רואים אותה רוכנת קדימה ואז המצלמה נעה לכיוון החזה שלה כדי לספק זווית ראייה מספקת לשדיים שלה. בשום שלב אנחנו לא רואים לה את הפנים. החברים בנטפליקס יצטרכו לשאול את עצמם איך זה שבפורנהאב מכבדים נשים יותר מאשר בסרט האחרון שלהם.