פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מבחינתי שהאמנים השמאלנים ימותו ברעב": כך פגע שלטון נתניהו בתרבות

      שחקנים מפחדים, יוצרים מושתקים, וצנזורה עצמית שמתעצמת: אמנים מעידים שבמהלך שלטון נתניהו הגיעה הפגיעה בהם לרמות בלתי נסבלות: "עושים לאמנים סיכול ממוקד כי אנו בדעה אחרת מהממשלה. משתינים עלינו. בלתי אפשרי כבר להביע דעה. דמנו הותר". דור נתניהו - חלק א' בפרויקט

      "מבחינתי שהאמנים השמאלנים ימותו ברעב": כך פגע שלטון נתניהו בתרבות

      (בסרטון: שרת התרבות מירי רגב קמה ונוטשת את אולם טקס פרסי אופיר בשנת 2016, בפרובוקציה מתוכננת מראש, במחאה על עלייתם לבמה של תאמר נפאר ויוסי צברי שביצעו מאש-אפ עם קטע משירו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש)


      לפני קצת יותר מארבע שנים, בשלהי הכנסת הקודמת, נכנס לחדרה של מירי רגב בכנסת הבמאי יריב הורוביץ, יו"ר איגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה באותה עת. הורוביץ ביקש את עזרתה של רגב לטובת הבמאים והתסריטאים בישראל, בהצבעה בעד הצעת חוק התאגידים לניהול משותף של זכויות יוצרים ומבצעים, הידועה יותר כ"חוק תל"י". הוא נדהם מהתגובה שלטענתו אמרה לו ואותה הוא חושף לראשונה בשיחה עם וואלה! תרבות. "ביקשתי ממירי רגב לתמוך בחוק תל"י, חוק שמאפשר לבמאים לקבל תמלוגים על יצירות שלהם שמשודרות שוב ושוב. התשובה שלה אלי הייתה: 'למה שאני אעזור לכם? אתם כל האמנים שמאלנים, מבחינתי תמותו ברעב'. הייתי בהלם ממה שהיא אמרה. אנחנו אמורים להיות עם הספר, שמתגאה ביצירותיו התרבותיות לאורך אלפי שנים, ובסוף מירי רגב אומרת 'מבחינתי תמותו ברעב'. עניתי לה: 'איך את מדברת אלי? אני מבנימינה והייתי בבית"ר'. בסוף היא הצביעה בעד".

      (רגב מסרה בתגובה: "דבריו של יריב הורוביץ אינם אלא עלילה שקרית, פועל יוצא של דמיונו הקודח. מוטב היה למר הורוביץ להבחין בין אמת לבדיה ובין העולם האמנותי, בו הוא מתמחה לבין המציאות, שאת פרטיה הוא מסלף ומעוות לכדי עלילה מרושעת, שאין כל קשר בינה לבין המציאות". התגובה המלאה - בסוף הכתבה)

      "כמה חודשים לאחר מכן היו בחירות, ורגב מונתה על ידי נתניהו להיות שרת התרבות", מוסיף הורוביץ. "מדהים שמי שאומרת אמירות כאלה ומצהירה שתחום התרבות לא מעניין אותה, מונתה כשרת תרבות. והיא באמת מימשה את האיום שלה. בעיניי האמירה הזאת, 'מבחינתי תמותו ברעב', משקפת את תפיסת הממשלה האחרונה, שבאמת הצליחה להביא את האמנים לפת לחם. הם עושים לנו, היוצרים, סיכול ממוקד, מכיוון שאנחנו לא מתיישרים עם המשטר שלהם. ממשלת נתניהו משתינה על האמנים, מפחידה אותם ומשפילה אותם. כמעט כל הבמאים בישראל גרים בדירות שכורות. לרבים אין פנסיה. לא מעניין את הממשלה שגונבים את היצירות של האמנים באינטרנט. לא אכפת לה שלא נותנים לנו לגבות את מה שמגיע לנו בזכויות יוצרים. תקציב הקולנוע בישראל הוא אבסורד. והחוצפנית הזאת, רגב, עומדת וצועקת על יוצרים בטקס האקדמיה ומשפילה אותם, בזמן שהיא נוסעת ברכב של המדינה, עם משכורת של המדינה ופנסיה של המדינה. כמו שרגב אמרה - מבחינתה שנמות ברעב".

      התחושה ששרת התרבות לא מתעניינת בתרבות, שביטא הורוביץ, היא נחלת אמנים רבים בארבע השנים האחרונות. אבל האמת היא שאי אפשר לעסוק ברגב מבלי לעסוק במי שאחראי עליה ובמי שמינה אותה: ראש הממשלה נתניהו. אם תרצו, זה לא (רק) מירי, זה ביבי. חוץ מזה שנתניהו גיבה אותה לכל אורך הדרך, הוא לא העמיד אותה במקומה כשפגעה בחופש הביטוי של אמנים ומוסדות תרבות וכשהשתלחה ברבים מהם. פרויקט "דור נתניהו", שזוהי הכתבה הראשונה במסגרתו, יבחן כיצד השפיע שלטונו בן עשר השנים של נתניהו על התרבות הישראלית וכיצד נתניהו - אם בכלל - עיצב אותה.

      הפגנה חוק הנאמנות שרת התרבות מירי רגב תל אביב סינמטק (ראובן קסטרו)
      סתימת פיות. מתוך ההפגנה כנגד חוק הנאמנות בתרבות, סינמטק תל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

      במידה רבה, הפגיעה באמנים לאורך שנות שלטונו של נתניהו קשורה לחלק מתכנית אסטרטגית ישנה שלו להילחם באליטות, מסביר לוואלה! תרבות עיתונאי מעריב בן כספית, שכתב שני ספרים על נתניהו. "נתניהו לא תכנן להפסיד בבחירות של שנת 99'. הוא חשב שהוא יכבוש את ראשות הממשלה ויישאר בשלטון כמה שהוא ירצה. התקלה של ההפסד והעשור האבוד שבין 99' ל-2009 זרעה את זרעי הפורענות שלו, וגרמה לו להרבה מאוד הרהורים ומסקנות. הוא שאל את עצמו 'מי הפיל אותי', וענה לעצמו שכמה גורמים: ראשון - נשיא ארצות הברית, ולכן הוא הפך את אובמה לשק חבטות. שני - המערכת המשפטית ושומרי הסף, ולכן הוא ניסה להשתלט על כל שומרי הסף - יועץ משפטי, מפכ"ל, מבקר והכל. שלישי זה התקשורת, ולכן הוא הקים לעצמו ערוצי תקשורת עצמאיים ונלחם באובססיה בתקשורת, מה שהביא עליו את קצו. והרביעי זה האליטות התרבותיות במדינת ישראל, מה שמתקשר לנאום האספסוף של תיקי דיין ולנאום הקמעות של גרבוז. כל דבר שמחדד מאוד את רוח היחידה והקרב של הליכודניקים תחת הדגל משרת את מטרותיו, ומירי רגב עושה את זה בכישרון רב, תוך כדי הסתה, כאילו באמת אנשי התרבות והרוח הם האנשים שמסכנים פה את ביטחון המדינה, לכן הוא די זרם עם זה. את ארבעת הצעדים האלה הוא נקט כדי לשלוט בגורלו, כדי שאף אחד לא יוכל להפיל אותו ולפעול נגדו. הבעיה היא שנתניהו לא ידע איפה לעצור. הוא לא עצר באדום. האובססיביות שלו מאוד מזכירה את טראמפ".

      למה נתניהו לא ניסה להרגיע מדי פעם את רגב?

      "אני חושב שהוא בעצמו הופתע מהעוצמות שלה. היא הרי לא בחלה בכלום. נתניהו בניגוד לרגב משכיל בצורה יוצאת דופן, איש ספר, בן אדם שיודע לקרוא שייקספיר וצ'כוב וגם ליהנות מזה. אני לא חושב שהוא הסכים עם מה שהיא אמרה, בעיקר בנושא של תיאטרון, אבל פוליטית היא משרתת את מטרותיו, אז סבבה. אני לא בטוח שהתכנית של ביבי הייתה שרגב תשאיר אחריה את נתיב ההרס שהיא השאירה. אבל מרגע שזה קרה, אין לו מספיק סיבות למנוע ממנה, כי רגב, מבחינת נאמנות וזמינות שלה, תנגב כל טינופת שהוא משאיר אחריו. היא מאלה שיעלו לשידור ויגנו עליו גם אם יתברר מחר שהוא מרגל סורי".

      רגב ספגה לא מעט השראה מנתניהו, אבל לעיתים יישמה את תורתו בצורה מעט מופרזת. "האג'נדה של ביבי, שהתנסחה בנאום שלו שהיה קשור לעניין הפלסטיני כמובן, 'יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו', פשתה בעצם במתקפה על כל הרשויות והגופים הממלכתיים במדינה. אני חושב שמירי רגב יישמה את זה באדפטציה שלה בחוק החנפנות בתרבות, ובאמירות כמו 'מה שווה לי התאגיד אם אני לא יכולה לשלוט בו'", אומר לירן עצמור, מפיק ובמאי קולנוע, החתום בין השאר על הפקת הסרט התיעודי "קינג ביבי" העוסק בראש הממשלה. "זאת תפיסה שמאוד סותרת את נקודת המבט הקפיטליסטית ואת המחשבה על השוק החופשי, מחשבה הפוכה לדוקטורינה של ביבי בתחום הכלכלה. הגישה של השלטון היא שאם המדינה מסבסדת או תומכת ביצירות ובאמנות אז יש לה את הזכות לשלוט בתכנים שלהן ובגבולות הגזרה שלהן, כמה מותר להן לבקר את המדינה וכמה אסור להן, מה מותר להן להגיד ומה אסור להן להגיד".

      ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושרת התרבות, מירי רגב בישיבת הממשלה השבועית, 28 בינואר 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלכס קולומויסקי)
      זה לא מירי, זה ביבי. נתניהו ורגב בישיבת ממשלה, ינואר 2018 (צילום: אלכס קולומויסקי)

      "צריך לזכור", מוסיף עצמור, "שהמאבק הגדול של מירי רגב בשנים האחרונות במשרד שלה היה על יישום של חוק הנכבה, שהוא חוק פוליטי. זה בעצם החוק הפוליטי המשמעותי ביותר שקואליציית הימין הצליחה להעביר בעשר שנים האחרונות, עד לחוק הלאום, החוק שבעצם קובע את העבירות על נושאים כמו ביקורת על הדגל ועל ההמנון, אמירות שקודם לא היו עבירות על חוק ועכשיו כן. שרת התרבות רצתה לעשות עוד נזק ולהכניס לחוזי ההפקה והתמיכה של סרטים ויצירות תרבות אחרות. זאת לתחושתי הדרך שבה מורשת ה'יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו' של ביבי נטמעה וזלגה מהר מהנושאים הפלסטיניים עליהם הושתתה בתחילה גם להקשרים האזרחיים הישראליים האחרים, ובהם על אנשי תרבות. אם נהיה נאמנים - נקבל. אם לא נהיה נאמנים - לא נקבל".

      "אי אפשר לשלול מביבי את הערמומיות והפיקחות שלו, בזה הוא מצטיין", אומר יהושוע סובול לוואלה! תרבות, "אחזור על אימרה של ניטשה, תוך שינוי שלה: 'אם אתה רוצה להיות גדול, אל תקיף את עצמך עם מספרים גדולים. תהיה מספר 1 ותשים מסביבך הרבה אפסים'. לביבי יש את התכונה הזאת. כל מספר גדול או חזק שהיה על ידו - הוא סילק, אנשים כמו מרידור, בגין ושטרית נעלמו מהשורה הראשונה של הליכוד, ואת מקומם תפסו אפסים. ברור שאדם שעושה מעשה כזה הוא אחראי למעשה. אני חושב שהוא יודע מה שהוא עושה. אני לא חושב שהוא עושה את זה בתום לב. לכן הוא לא רצה שידבק בו הזיהום הזה של התערבות בתחום התרבות בצורה ברוטלית. הוא מספיק פיקח כדי להימנע מזה, ואז הוא ידע לשים בינו לבין התרבות את מירי רגב, והיא עשתה את העבודה המלוכלכת בשבילו. והוא עצמו יצא 'נקי'. אף אחד לא יבוא בטענות. אם יבואו, הוא יגיד - תראו יש שרת תרבות, אני נותן לה חופש, תבואו אליה בטענות".

      "התמונה שמתקבלת לפחות מהקדנציה האחרונה היא תמונה של עימות מתמיד בין שרת התרבות לבין היוצרים", מוסיף סובול, "זה כשלעצמו מוכיח שמשהו לא טוב קורה, כי שר או שרת תרבות אמורים לתמוך ולתת גיבוי חזק ליצירה, ובעצם היא הייתה אמורה להילחם על הכפלה אם לא שילוש התקציב של התרבות ולהגן על חופש היצירה. זה לא תפקידו של שרת תרבות לבדוק אם כל יצירה ויצירה עולה בקנה אחד עם השאיפות הפוליטיות שלה".

      יאיר גרבוז בעצרת "ישראל רוצה שינוי" בכיכר רבין, מרץ 2015 (ראובן קסטרו)
      "עיוותו משפט שאמרתי, לא הייתה מלה אחת של גזענות, לא כל ביקורת היא התנשאות". יאיר גרבוז בעת "נאום הקמעות" (צילום: ראובן קסטרו)

      באחרונה סערה התקשורת מהתגובה של נתניהו למגישה רותם סלע, לאחר שפרסמה באינסטגרם ביקורת לגיטימית על יחס הליכוד לאזרחי ישראל הערבים. היה זה עוד פרק מתוך סדרה של תגובות והשתלחויות שביצעו נתניהו והליכוד באנשי תרבות בתקופות בחירות - בין אם בעקבות פליטות פה מיותרות של האמנים, בין אם בעקבות דעות של האמנים שלא היו לרוחם של אנשי השלטון ובין אם מתוך רצון לעוות לחלוטין את דברי האמן. כך או כך, לתחושת האמנים, עוצמת המתקפה בעידן נתניהו פעמים רבות הייתה משולחת כל רסן. כך היה לאחר התבטאותה של השחקנית תיקי דיין לפיה בוחרי הליכוד עם "אספסוף ועם אחר" בבחירות 1999, עם נאום ה"קומץ" של יאיר גרבוז לפני בחירות 2015, ועכשיו עם הבעת הדעה של סלע שזכתה לקיתונות של הסתה, שיסוי וזעם.

      "נהיה בלתי אפשרי להגיד את דעתך", נאנחת תיקי דיין בשיחה עם וואלה! תרבות. "אמנים מפחדים לדבר כי בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואנחנו מכירים את התגובה הכוחנית כלפי מי שאומר מה דעתו. זאת לא רק מירי רגב, זאת ההתנהלות". מושא אחר למתקפה מצד נתניהו והימין, הצייר יאיר גרבוז, שטען בזמנו כי עיוותו משפט שאמר, מעביר ביקורת דווקא על מחנה השמאל: "המחנה שקרוי היום בטעות השמאל לא עשה את חשבון הנפש התרבותי והפוליטי שלו בעבר ולא בהווה, ולכן אין לי עניין לדבר על המובן מאליו - מה לא היה בסדר בשלטונו של נתניהו ומירי רגב. אני לא הרגשתי הגנה על אמנים ועל התרבות בכלל מצד השמאל, ולכן הנזקים שנתניהו גרם התקבלו בברכה, בפחד ובהתקרנפות על ידי מחנה השמאל".

      על רקע עליהומים ציבוריים כמו אלה שספגו תיקי דיין, יאיר גרבוז וענת וקסמן בעקבות הבעת דעתם, ישנם לא מעט אמנים שפוחדים לדבר. וקסמן כינתה במערכת הבחירות של 2015 בריאיון לחדשות 2 את תומכי הליכוד "השוקולדים", כשהיא מתייחסת לדמויות הגסות בסרטון טיסת השוקולד. היא חטפה אש, ולאחר מכן הבהירה כי השיעור שלמדה מהסיפור הוא "לסתום את הפה".

      תיקי דיין בטקס פרסי הטלוויזיה (יח"צ , אלירן אביטל ויניב כהן)
      "נהיה בלתי אפשרי להגיד את דעתך. אמנים מפחדים לדבר כי בתוך עמנו אנחנו יושבים". תיקי דיין (צילום: אלירן אביטל ויניב כהן)

      לא פעם אמנים מפחדים להעביר ביקורת בנושאים פוליטיים טעונים או להיות מעורבים פוליטית גם בגלל הפחד מפגיעה בפרנסה בכלל ומביטול הופעות בעיריות ומועצות מקומיות בפרט. בהקשר זה אפשר להזכיר שבשנה שעברה ביטלה דנה ברגר ברגע האחרון את השתתפותה בטקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני שהתקיים בתל אביב. היא היתה אמורה לבצע בו שיר הקורא לפיוס בין ישראלים לפלסטינים, ביחד עם אמנים נוספים ובהם דן תורן ואפרת גוש. ברגר אמרה כי ביטולה נבע מפניית משפחות שכולות אליה וההבנה שהיא תפגע באנשים. עם זאת, דן תורן, שנחשב למקורב אל ברגר והיה אמור להיות אחד ממבצעי השיר, אמר לעיתון "הארץ" שכמה מהאמנים שהתחייבו להשתתף בטקס האלטרנטיבי ספגו איומים מצד מועצות מקומיות, ונאמר להם כי אם יופיעו - לא יורשו להופיע מעל במות טקסי יום העצמאות.

      "אמנים מפחדים לדבר לא רק בגלל החשש לפגיעה בפרנסה", נאנח המוזיקאי ערן צור. "מפחדים להתבטא גם בגלל השיח המתהלם ברשתות החברתיות שמפר את השקט הנפשי של האמן. הטינופת ברשת בעקבות התבטאויות של אמנים, לוקחת הרבה תשומת לב מהאמן ולא הולכת טוב עם השקט הנפשי שצריך כדי ליצור. אתה יכול להיפגע. ואם אתה נפגע זה לא עוזר לך ליצור. ובכלל, בקדנציה של הממשלה הזאת היתה הרגשה שדמם של האמנים הותר. הדבר הזה לא מעודד הבעת דעה של אמנים".

      עודד קוטלר (מגד גוזני)
      "כנראה שלמירי רגב יש איזשהו חוסר שליטה בסוגרים". עודד קוטלר (צילום: מגד גוזני)

      מי שלא חושש להמשיך ולהשמיע את קולו הוא עודד קוטלר, למרות ההתקפות העזות שהוא ספג בעקבות "נאום הבהמות", מאנשים שרובם כלל לא הבין למה באמת התכוון. "יותר מכל דבר אחר, אני חושש שחבריי ועמיתיי האמנים הטובים והמוכשרים יאבדו את הביטחון, ויבקשו להתנצל על מה שבדין ובצדק מותר להם לבטא", אומר קוטלר. "גם משום שאנשים שעוסקים באמנות שכל כולה היא תהייה על הקיים. הצנזורה העצמית הזאת מפחידה אותי, ושמנהלי תיאטרון יפחדו להעלות מחזה שאולי עלול לומר משהו ביקורתי על החברה שבה אנחנו חיים".

      לתחושות אלו שותפה גם השחקנית נעמי לבוב. "זאת חובתנו להפסיק לסתום את הפה, ולהביע את דעותינו הפוליטיות, לכאן או לכאן", אומרת לבוב. "אני חושבת שאמנים צריכים להיות יותר מעורבים פוליטית בשיח הציבורי, ולא לפחד להגיד מה שהם חושבים. תמכתי ברותם סלע על הבעת העמדה וחוסר הפחד בפוסט שהעלתה, ואני מקווה שהמהלך שלה יחזק את הכיוון ההפוך מהפחד להתבטא. הגיע הזמן שישמעו עוד קולות. לדעתי צריך לנצל רשתות כמו אינסטגרם כדי לקדם לא רק מותגים אלא גם אג'נדות. אנחנו, האמנים, צריכים להפסיק לפחד".

      כמו קוטלר, דמות נוספת ששייכת למיעוט האמנים המוכרים שלא מפחדים להעביר ביקורת באקלים הנוכחי היא השחקנית נלי תגר. "אמנים חברים שלי יותר מפחדים בשנים האחרונות, חד משמעית. אני מפחדת רק מהקדוש ברוך הוא", אומרת תגר. "כל החיים שלי הייתי בנאדם מאוד מעורב פוליטית, מילדות, הידע שלי בהיסטוריה של המדינה נרחב יותר משל רוב חברי הכנסת, אז אין לי חשש להביע את עצמי. כמו שאי אפשר לערער על האהבה שלי לבן שלי, אי אפשר לערער על האהבה שלי למדינה שלי. כשאתה בטוח במשהו, אי אפשר לערער עליך. יחד עם זאת, הפגיעה של נתניהו ורגב בחופש הביטוי מעציבה אותי ומדאיגה אותי. אני מציעה לראש הממשלה וגם לשרת התרבות להתעסק באויבינו מבחוץ, להנחית עליהם את מהלומותיהם ופחות על האמנים היקרים והאהובים, שעושים רק כבוד למדינה".

      "תנועת הליכוד הפכה לתנועת השיסוי", מוסיפה תגר, "אני יודעת על מה אני מדברת: גדלתי בתנועת הליכוד, אבא שלי היה חבר מרכז ליכוד ואני הייתי הדוברת של הליכוד בתיכון בליך. זה מצער אותי לראות את מה שנהיה מהתנועה המפוארת הזאת. פעם זה היה אחרת. מאוד אהבתי והוקרתי את פועלה של לימור לבנת במשרד התרבות, היא הביאה הערכה למשרד, וגם אם היא התמודדה עם דברים לא פשוטים, התמודדנו איתם ביחד. זאת אומרת, היה דיאלוג לכל אורך התקופה שלה. וזה הדבר שחסר בתקופה הזאת. חסר עוד דיאלוג. יש פשוט ביטול של איזשהו צד, של כל מי שחושב אחרת".

      יהושע סובול (ניב אהרונסון)
      מצטרף לחשש שיירצח כאן אמן. יהושע סובול (צילום: ניב אהרונסון)

      ארוכה מאוד היא רשימת מטחי האש של אמנים וגופי תרבות שירתה רגב בארבע השנים האחרונות, תוך גיבוי או לפחות חוסר התנגדות מצד נתניהו. הנה רשימה חלקית. כבר בתחילת הקדנציה שלה קראה רגב בריאיון לאמנים "כפויי טובה" וגם "קפוצי תחת"; במפגש עם אמנים אמרה "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, אתם קיבלתם בסך הכל 20 (...) אני יכולה להחליט שהמוסדות לא מקבלים כסף, שכל הכסף עובר רק לפריפריה וליהודה ושומרון"; ולוואלה! תרבות אמרה כבר בחודש הראשון במשרד: "יש גבול למה שמותר לאמנים להגיד". נציין כי מנגד כמה מהאמנים לא בדיוק שמרו על עידון בריטי בהתייחסויות אל רגב, כבר מיום מינויה הראשון לתפקיד, כשגברי בנאי קרא לה "בהמה" בשיחה עם וואלה! תרבות והדבר עורר סערה גדולה, ובהמשך זכורות לא מעט קריאות בוז רמות לעברה באירועים שונים.

      בטקס פרסי אופיר נקטה רגב בפרובוקציה מתוכננת מראש, כשקמה ונטשה במחאה את האולם בעת שהראפר תאמר נפאר ויוסי צברי שילבו קטע משירו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. גם במקרה הזה גיבה נתניהו את רגב, ואמר בריאיון לוואלה! NEWS: "הייתי נוהג בדיוק כפי שנהגה מירי רגב, להעלות את דרוויש שמקונן על הקמת מדינת ישראל בפרס ישראלי רשמי? נו, באמת". בהמשך היא התנגחה בסרט "פוקסטרוט" וטענה שהוא פוגע בשמו הטוב של צה"ל, למרות שכלל לא ראתה אותו; היא איימה להפסיק את תמיכת משרדה בתיאטרון הילדים אלמינא ביפו, שהשחקן נורמן עיסא ייסד עם רעייתו גדעונה רז בשל סירובו להופיע בבקעת הירדן; ואיימה על מנהל פסטיבל ישראל שתמנע מימון מתקציב המדינה למופעים שיש בהם עירום, בנימוק שהם פוגעים ברגשות של אוכלוסיות ובערכי המדינה. היועץ המשפטי מנדלבליט ביקש ממנה לחדול מהתבטאויות מהסוג הזה.

      נלי תגר (יח"צ , רונן פדידה)
      "אני מציעה לראש הממשלה וגם לשרת התרבות להתעסק באויבנו מבחוץ ופחות באמנים היקרים". נלי תגר (צילום: רונן פדידה)

      זאת הייתה רק אחת מסדרת הבהרות מצד היועץ, שהציב גבול לפגיעה של רגב בחופש הביטוי. מקרים נוספים: רגב דרשה להסיר את ממוזיאון חיפה את היצירה "מק'ישו", המציגה את ישו הצלוב כרונלד מקדונלד, מה שהוביל את היועמ"ש מנדלבליט להבהיר לה כי אין לה סמכות להתערב בתכנים של מוסד תרבות הנתמך על ידי משרדה או למנוע מימון מוסדות משיקולי תוכן, והבהיר לה שהתערבות כמו זאת שביקשה "פוגעת באופן ממשי בחופש הביטוי". והיה כמובן את ניסיונה מעורר המחלוקת להעביר את "חוק הנאמנות" (תיקון חוק התרבות והאמנות), שאמור היה להעביר למשרד התרבות את הסמכות של משרד האוצר לשלול או להפחית תקציבי תמיכה ממשלתיים מגורמים שיעברו על כמה סעיפים, ובהם למשל ציון הקמת המדינה כיום אבל או הסתה לגזענות, אלימות וטרור. הדבר עורר גל מחאה נרחב כלפיה מצד אמנים, וביקורת חריפה מצד המשנה ליועמ"ש, עו"ד דינה זילבר, שאמרה: "הבו לנו עם ממושמע ומחונך שחשיבתו אחידה. הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון".

      על רקע כל זה, מצער אך לא מפתיע שבעשור האחרון נוצרו מעט מאוד הצגות וסרטים שמביעים ביקורת פוליטית, ויוצרים מובילים בעולם התרבות טוענים שמוסדות תרבות הנתמכים על ידי המדינה מפחדים יותר להעלות הפקות עם ביקורת כלפי השלטון. הצנזורה העצמית התעצמה למימדים אדירים.

      בן כספית (ששון תירם)
      "אחרי ההפסד בשנת 99', נתניהו הסיק שאחד הגורמים שהפילו אותו הן האליטות התרבותיות, וכאן נזרעו זרעי הפורענות". העיתונאי בן כספית (צילום: ששון תירם)

      מעבר למניעים ציניים פוליטיים, מאין עוד נובעת רדיפת האמנים בשלטון נתניהו? "לחלק מהאנשים יש פחד מטלטל ולא רציונלי מפני סיכה שדוקרת בבלון הקונצנזוס", אומר קוטלר. "מבחינתם, אנחנו האמנים חייבים להיות מאוחדים בדעותינו, זה דבר שנוגד באופן מהותי את האמנות. יש לך שרת תרבות שחוששת מראש שמישהו יטיל ספק בקיומה של המדינה, למרות שאגב אין יסוד לזה. את הסיבה לכך שלשלטון עדיין יש ספק בכוח קיומנו - את זה צריך לחקור פסיכיאטר שעוסק בשריטות של עם ושל לאום".

      על אף שנסיונות סתימת פיות של אמנים ומוסדות תרבות נרשמו לא מעט בעבר, נראה שבתקופת שלטונו של נתניהו בכלל ובמהלך כהונת הממשלה האחרונה בפרט, התגברו מאוד מספר הנסיונות האלה. "בשנים האחרונות המצב הרבה יותר מוקצן והמצב היום הרבה יותר כאוטי, שבו מבקשים לסתום פיות", אומר קוטלר. "אדם כמו בני בגין, איש חירות ימני אמיתי, שדעותיי אינן כדעותיו אבל הדמוקרטיה שבחזון שלו היא דמוקרטיה אמיתית שבה מותר להגיד הכל, הוא יוצא נגד החוקים של המפלגה שלו ומתנגד לחלק מהחוקים לסתימת פיות שהציעו חבריו למפלגה. גם הנשיא ריבלין יוצא בבירור נגד חסימת הביטוי הדמוקרטי. חלה החרפה בנושא. למה נתניהו תוקף גופו של איש או אנשים במקום לתקוף גופו של עניין? למה להגיע לרמה הזאת של ביטוי? ההקצנה קשורה גם לנהירה הגדולה של ראש הממשלה שלנו אחרי טראמפ. הכל הוביל לזה שהוא גם מינה מישהי שלא רצתה בכלל להיות בתרבות, את מירי רגב, והיא הקצינה את העניין הזה עד אינסוף. כנראה שיש לה איזשהו חוסר שליטה בסוגרים".

      יריב הורוביץ (באדיבות המצולמים , פייר קמינסקי)
      "מירי רגב אמרה לי: 'למה שאני אעזור לכם?! אתם כל האמנים שמאלנים, מבחינתי תמותו ברעב!'". הבמאי יריב הורוביץ, יו"ר איגוד הבמאים והתסריטאים לשעבר (פייר קמינסקי)

      מי שנחלץ להגנתו של נתניהו שוב ושוב הוא בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של הארץ ומי שנחשב למקורבו של ראש הממשלה. "באופן כללי, השקפתו של נתניהו ליברלית בענייני תרבות", טוען ציפר בשיחה עם וואלה! תרבות, "הוא באמת מאמין שהמדינ לא צריכה להתערב יותר מדי בתרבות ולא צריכה להפעיל לחץ על אמנים. כמובן שהוא נתקל בכל מיני אנשים במפלגה שלו שלא חושבים כמוהו. אבל זה האני מאמין הגדול שלו, לתת כסף לאמנים ושהם יעשו מה שהם רוצים, מבלי לערב שרים בתרבות".

      גם אם נניח שזה היה האני מאמין שלו בעבר, ההגשמה של החזון הזה למרבה הצער אינה קיימת במציאות של שנות שלטונו. אמנים מאוימים, מפוחדים ומושתקים ללא הרף, ורבים מעידים כי הצנזורה העצמית גברה.

      "אני אומר לך מי האיש, בלי קשר למה שקורה בשטח. ביבי הוא ליברל אמיתי במובן הכי טהור, שמאמין במודל האמריקאי של מדינה שלא מתערבת בתרבות, ורק מממנת אותה באופן מינימלי. העניין הוא שזה לא מתאים לישראל, כי המדינה מתחילתה נבנתה על פיקוח הדוק של המדינה על התרבות מבחינת כסף. ברור שברגע שהמבנה הוא כזה, יהיו המון חיכוכים בין אמנים למדינה. אני חייב להגיד לך שגם בתקופה של מירי רגב היה פער ענק בין הצד ההצהרתי וכל הסקנדלים שהיו לבין הצד של השטח. בתכל'ס, מעולם לא היה מצב שהתרבות קיבלה ועדיין מקבלת כל כך הרבה כסף. יש דמוקרטיזיציה הרבה יותר גדולה ממה שהייתה בעבר. הכל מתנהל בצורה נהדרת בעיניי".

      מירי רגב (ראובן קסטרו)
      השמאלנים מתגעגעים ללימור לבנת. שרת התרבות מירי רגב (צילום: ראובן קסטרו)

      "ציפר אמר שנתניהו ליברל אמיתי?", אומר העיתונאי בן כספית ונשמע חצי משועשע וחצי מזועזע. "שמע, יש פה סתימת פיות שלא היה דבר כזה. בנוסף לתרבות, תסתכל על התקשורת. תראה מה אני עברתי, מה דרוקר עבר. בגללי סגרו את החינוכית. בגלל דרוקר נתניהו כמעט הצליח לסגור את ערוץ עשר. מי שהציל את ערוץ עשר זה הראל לוקר ויהודה ויינשטיין. אם זה היה תלוי בביבי, הערוץ היה נסגר. זה הכל בגלל ביבי טורס ואני, שני העיתונאים היחידים שנוגעים בשרה נתניהו".

      האובססיה של נתניהו לתקשורת חיובית גרמה לו לרמוס לא פעם את חופש הביטוי העיתונאי, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בשתי המלצות להעמידו לדין - בתיק 4000 (וואלה-בזק) בו הוחלט לשקול להעמידו לדין בכפוף לשימוע בחשד לשוחד, מרמה והפרת אמונים, ובתיק 2000 (שיחות נתניהו ונוני מוזס) על מרמה והפרת אמונים.

      דוגמה נוספת לנסיונותיו של נתניהו לפגיעה בחופש הביטוי בתקשורת הוא נסיונותיו לחיסול התאגיד. "בתנועת מלקחיים של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, אותו ביבי שהקים את התאגיד, ובכך תרם רבות, ניסה בכל כך הרבה צמתים לחסל אותו", אומר עצמור, שהיה פעיל במאבק ארגוני היוצרים כנגד הפגיעה בתאגיד. הוא מגלה על דיל אפל שהציע לו לטענתו שליחו של נתניהו: "שליחים מטעם ביבי הציעו לנו, היוצרים, להקים מין ערוץ שיוקדש ליצירה ישראלית ב-90 מיליון השקל האלה שהובטחו לנו, בתמורה לכך שארגוני היוצרים בטלוויזיה ובקולנוע יסכימו לחיסול הצד החדשותי-העיתונאי של התאגיד. באותו זמן פורסם שגאולה אבן, אשתו של גדעון סער, יריבו של נתניהו, הולכת להגיש את מהדורת החדשות אז זה בכלל היה סדין אדום כפול ומכופל מבחינת ביבי.

      "ברור שגלגלנו את ההצעה הזאת מכל המדרגות. בדיוק כמו שאנחנו מבקשים את העצמאות שלנו ביצירה, כך אנחנו נלחמים תמיד על העצמאות של הקולגות שלנו מתחום החדשות והעיתונות. אבל עצם העובדה שביבי יוכל היה להעלות על דעתו הצעה כזאת בשאיפה שתוריד אותנו מעץ המאבק על חופש התאגיד ועל חוק התאגיד, מעידה גם על כמה גדולה האובססיה שלו לתקשורת, ומעידה גם שאפילו בנו, היוצרים, השמאלנים, האויבים המרים, הוא רואה כאויבים פחות מרים מאשר כתבי ועורכי החדשות. לניסיונות החיסול של התאגיד יש להוסיף גם את הפלת תקציב האירוויזיון, שעוד יהיה בכייה לדורות מבחינת היצירה המקורית".

      ריאיון של קרן מרציאנו עם בנימין נתניהו, חדשות 12 (צילום מסך)
      אובססיבי גם לתקשורת. נתניהו (צילום מסך)

      "עלול להירצח כאן אמן שמאלני", אמר בדאגה המשורר נתן זך לוואלה! תרבות ביולי 2015, בעקבות "ההתגברות ברדיפת האמנים", כלשונו, והוסיף: "יש נפילה והתהום עוד עמוקה. משטר סמי פאשיסטי מתחיל בדרכי נועם. אבל כשדרכי נועם לא מצליחות הוא הולך בדרכים אחרות. יש מדרגות. בהתחלה זה רק השמצות, קללות ומירי רגב שאומרת דברים נלוזים על אמנים, אבל בסוף זה יגיע להרבה יותר. תסתכל על רוסיה וגרמניה ותדע. זה הולך בשלבים. עכשיו רק מגנים את קוטלר, אבל הדברים מתפתחים. אחרי ההשמצות, שלב הביניים הוא הרחקה מפרסים, הפסקת תקציב, מניעת תקציבים לתיאטרונים. וזה, נאמר, מותר למשטר לעשות אם אתה עושה משהו שמנוגד לעקרונות שלו. אבל זה הולך ומתפתח. זה לא נעצר שם. בסוף זה יגיע לסכין בבטן".

      ""נתן זך לא הגזים בדברים האלה", אומר השחקן עודד קוטלר. "היום האלימות בחברה הישראלית היא כזאת שזה יכול לקרות. ההסתה הזאת יכולה להביא לתוצאות חמורות מאוד. כמעט עשו לינץ' ליהונתן גפן. אני חושב שהחברה הישראלית צריכה לעבור תהליך עמוק של שיקום והבראה, לרפא את הפצעים האלה, לנקות את הזיהום של השנאה וההסתה הזאת שהתנהלה במשך שנים. אני מקווה שהפעם יהיה ניקוי אורוות רציני מאוד מכל הזוהמה הזאת".


      תגובות

      מלשכת השרה רגב נמסר: "דבריו של יריב הורוביץ אינם אלא עלילה שקרית, פועל יוצא של דמיונו הקודח. בתקופת השרה רגב חל תור הזהב של התרבות הישראלית עם הגדלת התקציבים והזדמנויות התעסוקה וההשתכרות ליוצרות וליוצרים. כל אמירה כזאת או אחרת של הורוביץ הינה בגדר שקר וכזב, שריח נורא של חיסול חשבונות פוליטי נודף ממנה. האמניות והאמנים לא הגיעו לפת לחם אלא זכו להרבה יותר תקציבים ולהרבה יותר אפשרויות השתכרות והעסקה. השרה רגב מקדמת לראשונה תיקון רוחב במנגנוני התמיכה לתמרוצן של זכויות סוציאליות ליוצרות וליוצרים, כך שדבריו המגמתיים של ההוזה הורוביץ ראויים לתביעת דיבה. הגיעה העת, שהאמת תצא לאור ושכולם יידעו מי הבודה 'פייק עובדות' ומי באמת תרמה לתרבות הישראלית בארבע השנים האחרונות.

      "מן המפורסמות, כי השרה רגב ניסתה לקדם את חוק הנאמנות בתרבות, שהיה מאפשר לשרת התרבות ליישם את עקרון חופש המימון כך שהמדינה תוכל לפגוע או לשלול תמיכה ממוסדות תרבות, הנותנים במה לתומכי טרור ולמי שפוגע בערכינו ובסמלינו לפי העילות המופיעות בחוק הנכבה השריר וקיים הספר החוקים שלנו. השרה והמשרד פעלו על פי הסמכויות המוקנות להם בחוק, כך שכל אמירה על פגיעה כזאת או אחרת בחופש הביטוי או טענות לעניין סתימת פיות הינן בגדר הזיה מוחלטת. השרה רגב בעד ביקורת אך היא מתנגדת למי שעובר על העילות המצוינות בחוק. מר הורוביץ מנסה להפחיד את הציבור בטענות שווא, שאין בינם לבין האמת כל קשר. די אם נקרא את שלל אמירותיהם של האמניות והאמנים בארבע השנים האחרונות כדי לסתור את טענתו של הורוביץ על סתימת פיות. מוטב היה למר הורוביץ להבחין בין אמת לבדיה ובין העולם האמנותי, בו הוא מתמחה לבין המציאות, שאת פרטיה הוא מסלף ומעוות לכדי עלילה מרושעת, שאין כל קשר בינה לבין המציאות.

      "בתקופתה של השרה רגב כשרת התרבות התגשמו החלומות הוורודים ביותר של אנשי התרבות. גדל התקציב של התמיכה בתרבות בשלוש מאות וחמישים מיליון שקלים ולראשונה חצה את רף מיליארד השקלים. האמניות והאמנים זכו להזדמנויות השתכרות ותעסוקה רבות יותר מאי פעם, בין השאר באמצעות תקנת סל"ע, סל תרבות עירוני התקדימית, סטארט אפ תרבותי שהזרים כ-50 מיליון שקלים חדשים ואפשר תמיכה של יוזמות ופסטיבלים ברשויות השונות ברחבי הארץ בדגש על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ויהודה ושומרון. תקנת סל"ע הצמיחה למעלה מארבע מאות יוזמות תרבות חדשות ומעל 160 פסטיבלים חדשים וסיפקה פרנסה ותעסוקה לאמניות ולאמנים השונים.

      "כמו כן, השרה השיקה לאחרונה קרן לתמיכה ביוצרות וביוצרים עצמאיים בתקציב של למעלה משבעה וחצי מיליון שקלים. מעבר לכך, אפליקציית שירי, שהשיקה השרה רגב, גם היא מגדילה את יכולת ההשתכרות של יוצרות ויוצרים מתמלוגים, כמו גם מגבירה את החשיפה של הזמר העברי למשתמשים בחינם. השרה רגב יזמה פסטיבלים ואירועי תרבות מתחת לבית נוספים, ביניהם נמנים: לא לדאוגוסט, אירועי מפה ומצה, אירועי חודש הקריאה ואירועי שנת השבעים למדינה. כל אלו הגדילו את אפשרויות התעסוקה של האמניות והאמנים בישראל במיליוני שקלים. התקציב הכולל לקרן לאמנים במצוקה גדל לשני מיליון ש"ח. הרפורמה בקולנוע, אותה השיקה השרה רגב, הגדילה את התקציב במאה מיליון ש"ח לחמש השנים הקרובות. דוגמאות אלו ממחישות עד כמה אמירותיו של הורוביץ הבמאי-הבדאי הינן שקריות ומגמתיות".