פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לבבות כושלים, מוסלמים צעירים וסאדו-מאזו: סקירת סדרות חדשות

      החברות השברירית בין מלכת סאדו לעוזר שלה, לב מושתל המשתלט לאטו על התודעה של המטופלת, אשת עסקים לסבית קשוחה באנגליה של ראשית המאה ה-19, מוסלמי אמריקאי שוחר טוב שמחפש אהבה והסיפור מאחורי יוצר "סול טריין". צפינו בסדרות חדשות וחזרנו עם עדכונים, רובם משמחים

      לבבות כושלים, מוסלמים צעירים וסאדו-מאזו: סקירת סדרות חדשות
      נטפליקס

      בונדינג (Bonding)

      מה: סדרה קומית של נטפליקס המבוססת על חוויות מחייו של היוצר, רייטור דויל (מחבריו של "בארי" לכיתת המשחק), שכתב וביים את כל פרקי הסדרה. טיף, סטודנטית לפסיכיאטריה מניו יורק המתפרנסת כמלכת סאדו, מגייסת את חברה הטוב מהתיכון פיט לתפקיד העוזר האישי שלה. הסדרה זכתה בפרס הקהל בפסטיבל Outfest בלוס אנג'לס. דויל הביא לתפקיד אורח גם את דארסי קארדן האהובה מ"בארי" (ו"המקום הטוב").

      מה חשבנו: בדומה לסדרה "מיוחד" שעלתה בנטפליקס לפני שבועיים, "בונדינג" היא תוצר נוסף של המגמה התמוהה של ענקית הסטרימינג להזמין סדרות שפרקיהן קצרים. גם כאן כל אחד נמשך כרבע שעה, ובמקרה הזה מדובר רק בשבעה פרקים כך שכל הסיפור נגמר תוך פחות משעתיים. וכמו במקרה של "מיוחד", קיצוץ הכנפיים הזה גובה מחיר. "בונדינג" הייתה יכולה להיות סדרה מצוינת, אחת הנפלאות של השנה, לו היה ניתן לה מרחב נשימה.

      אפשר היה לטעון שכשם שסרט מצליח לספר סיפור טוב בפחות משעתיים, כך הייתה יכולה לעשות גם הסדרה הזו. אולי זה נכון, אבל ביצירה טלוויזיונית כל פרק גם אמור להיות סיפור בפני עצמו ולא רק מקטע עם סוף מלאכותי. המתכונת הזו בסופו של דבר מונעת מ"בונדינג" להתפתח, לפרוש זרועות, לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. דמויות המשנה הן דוגמה טובה לכך - הסדרה מצליחה לשרטט ולהאניש אותן אבל חבל שלא רואים מהן יותר. קווי עלילה מסוימים נדמים חפוזים הרבה יותר מדי (זה ניכר בעיקר בפרק האחרון השאפתני והיצירתי יותר) או סתם כאלה שסובלים מהיעדר פיתוח.

      אך למרות מגרש המשחקים הצר שלה, "בונדינג" מצליחה לחלץ לא מעט קסם. היא קושרת יפה בין לימודי הפסיכיאטריה לבין משלח ידה של טיף, עיסוק בפסיכולוגיה של האשמה. רגש שקיים גם ביחסים בין שני החברים, שנגמרו לא טוב בעבר. שניהם משורטטים בהרבה אהבה וחסד, שניהם כובשים ומשוחקים נהדר על ידי זואי לוין (הסדרה "מועדון הצמיד האדום") וברנדן סקאנל (הסדרה "מלכות הכיתה"), נפשם ניכרת במעשיהם ובפניהם. "בונדינג" מתוקה מאוד, אבל עכשיו בא לי שיעשו לה רימייק נורמלי.

      חדרים אפלים (Chambers)

      מה: דרמת אימה של נטפליקס. סשה (סיון אליירה רוז), נערה שעברה השתלת לב וחווה חזיונות מפחידים ודחפים מרושעים, מנסה לגלות את האמת מאחורי מותה המסתורי של התורמת, נערה צעירה בשם בקי. אומה תורמן וטוני גולדווין ("סקנדל") מגלמים את ההורים השכולים. הסדרה עולה לשירות ביום שישי הקרוב.

      מה חשבנו: בדיוק בניגוד ל"בונדינג" ו"מיוחד" - "חדרים אפלים" היא סדרה מרווחת מדי. היא מתארת מעשייה מאוד מוכרת בז'אנר, איברים חיצוניים שמשתלטים על הפונדקאי החדש שלהם, אבל לפעמים נדמה שהיא נוהגת כאילו הייתה הראשונה לחשוב על הרעיון. השתלת הלב מתרחשת כבר בדקות הראשונות של פרק הפתיחה, אבל אחרי כן הסדרה לוקחת את הזמן שלה כשהיא מטפטפת את השתלטות תכונותיה וזיכרונותיה של הנערה המנוחה על תודעתה של סשה. הגיבורה, כמובן, לא מבינה מה בדיוק קורה, בניגוד גמור אלינו הצופים, מה שמדגיש עוד יותר את האיטיות. ייתכן שבכך מנסה "חדרים אפלים" לעכור בהדרגה את שלוותנו, אבל זה לא ממש קורה, בפרט לא בפרקים הראשונים (למבקרים זמינים ארבעה פרקים מתוך העשרה של העונה).

      ובכל זאת, יש משהו בסדרה הזו. שורשיה האינדיאניים של סשה הופכים אותה לגיבורה טלוויזיונית לא מובנת מאליה. הוריה אינם, היא חיה עם דודה חיים דלים ונעדרי ברק. משפחתה של בקי, לעומת זאת, עשירה ומעתירה על סשה שפע של מתנות, בין היתר מלגה לבית ספר יוקרתי. בכך "חדרים אפלים" מחדדת את ההבדלים הסוציו-אקונומיים, את ההזדמנויות בחייה של סשה לעומת יתר התלמידים, ומה שיפה הוא שהיא עושה את זה עם מינימום קלישאות של בני נוער עניים ועשירים.

      בנוסף, הסדרה עשויה נהדר. מבוימת כמו סרט אינדי מושקע יחסית, מצולמת יפה, רותמת לא פעם את מדבריות אריזונה לטובת שוטים מרהיבים. על ההתקדמות המחושבת מחפה עריכה תכליתית שנוטה לחסוך בסצנות מיותרות. הדיאלוגים מועברים באופן אמין ומשכנע, עם משחק מצוין של כולם. גם אם חובבי האימה מבעיתה לא בהכרח ימצאו בה את מבוקשם,"חדרים אפלים" מציגה חספוס וכנות שהופכים אותה ליצירה מעניינת ומסקרנת.

      הסדרה חדרים אפלים, Chambers (יח"צ , נטפליקס)
      חספוס וכנות. "חדרים אפלים" (צילום: יח"צ)

      ג'נטלמן ג'ק (Gentleman Jack)

      מה: דרמה היסטורית בריטית חדשה של BBC ו-HBO, שיצרה סאלי ויינרייט ("עמק האושר" המעולה) על פי יומניה האמיתיים של גיבורת הסדרה. בשנת 1832, לאחר שנים של מסעות, לימודים וטיפוס בסולם החברתי, חוזרת אן ליסטר (סורן ג'ונס, "דוקטור פוסטר") לשיבדן הול, האחוזה שירשה ממשפחתה ביורקשייר, והופכת לבעלת אדמות ולתעשיינית. הסדרה עוקבת אחר מערכות היחסים והאינטרסים שליסטר מפתחת בניסיונה להפיח חיים בביתה ובעסק שלה, ולמצוא לעצמה בת זוג. חוץ מג'ונס משתתפות גם סופי רנדל ("עמק האושר") בתפקיד אהובתה של ליסטר וג'מה ווילן (יארה ב"משחקי הכס") בתפקיד אחותה (פרק חדש בצמוד לארה"ב מדי יום שלישי ב-HOT, yes וסלקום TV).

      מה חשבנו: שתי ילדות קטנות יושבות בצד הרחוב הראשי ומביטות בהשתאות באישה הקשוחה לבושת השחורים שאך זה דהרה בכביש הראשי על כרכרה עמוסה באנשים, לצדה העגלון שנפצע ועל כן נאלצה להחליף אותו. מי מעלה על דעתו, אישה על המושכות. אבל כך בדיוק הייתה אן ליסטר בכל היבט בחייה, והפליאה - אולי אפילו הערצה - על פניהן של הילדות היא גם זו של רוב הדמויות ב"ג'נטלמן ג'ק", וגם שלנו הצופים. אפילו בעיניים מודרניות אן ליסטר נראית ככוח טבע מרתק, הגם שכמו יתר הנשים של התקופה גם היא נפלה קורבן לאופנת שיער מזעזעת. היא מבריקה, חריפה, חסרת מורא, מתעלמת מכל מוסכמה חברתית כדי לחיות את חייה כפי שהיא רוצה לחיות אותם, בין אם בעסקים ובין אם בחייה האישיים.

      קרוב לוודאי שדמותה של אן לבדה הייתה מחזיקה את הסדרה, אבל כמעט הכל בה מוצלח. היא מפיחה חיים אמינים למראה בתקופה שבדרך כלל זוכה לעיבודים מלאכותיים, מדודים מדי. השחזור התקופתי, הבימוי הסוחף, התמהיל בין הכריזמה לרגש להומור. ומעל הכל - סורן ג'ונס. היא מגלמת את אן ליסטר בעזות פיזית - בימינו ההליכה הגברית הייתה מרמזת מיד על זהותה המינית - ומנטלית, מאפשרת לה להיות רבת עוצמה כשצריך ופגיעה כשנדרש.

      כנראה אפשר היה לוותר על שבירת הקיר הרביעי הספורדית, וכנראה אפילו על הקריינות. הם אמורים ליצור אינטימיות בינינו לבין אן אבל בפועל מסיחים את הדעת, ואפילו חותרים תחת רעיון היומן - היא כתבה אותו לעצמה, לא כדי לקרוץ לנו הצופים. אך אפילו עם ההסתייגות הזו, "ג'נטלמן ג'ק" מצוינת ומרתקת כמו הגיבורה שבמרכזה.

      Ramy

      מה: קומדיה של הולו בכיכובו של הקומיקאי המצרי-אמריקאי ראמי יוסף ("מר רובוט"), שגם נמנה על יוצריה וביסס אותה בחופשיות על חייו. יוסף מגלם צעיר מוסלמי שחי עם הוריו ואחותו בארצות הברית. הוא אדם מאמין שמנסה להיות מוסלמי טוב ואדם טוב, למצוא בחורה מוסלמית טובה בעצמה ולצאת מבית הוריו לדירה משלו. עם זאת, בינתיים הוא יוצא עם אחרות ולא בדיוק שומר על כל חוקי השריעה. טרם ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: השילוב בין ריבוי הסדרות חסר התקדים לבין פוליטיקת הזהויות שמבקשת לכלול אוכלוסיות שונות בשיח התרבותי, מביא עמו לא מעט יצירות מסקרנות ולו מעצם העובדה שהן מפנות זרקור אל עולם פחות מוכר. "ראמי" החמודה היא אמנם אחת מהן, אבל גם כזו שמתעלה על עצם החידוש, פשוט כי היא משופעת כישרון. יוסף מחזיק בחן גדול את הסדרה על כתפיו, הופך את חוויותיו האישיים לקורנס שעמו הוא מנתץ בעדינות אך בעיקשות סטריאוטיפים לגבי מוסלמים ואסלאם, ועושה זאת בלי להיות מטיפני, דידקטי ומעיק. אף שמדובר בקומדיה מובהקת, "ראמי" מקפידה לא להקריב את האנושיות והעקביות שלה לטובת פאנצ'ים. להפך - היא משתמשת בהומור ככלי שמצד אחד מאפשר לדמויות להיות נגישות ומלבבות, ומצד שני מאיר כמה מהפינות האפלות של סביבתו של הגיבור (כמו למשל דודו האנטישמי והסקסיסט) ושלו עצמו (כמו למשל תפיסתו הנגועה בדעות קדומות כלפי נשים מוסלמיות).

      רבים משווים בין "ראמי" לבין "מומחה לכלום" הנפלאה של עזיז אנסרי - שתיהן קומדיות על צעיר מוסלמי שוחר טוב שמנסה להצליח באהבה ובקריירה - אבל האמת היא שהסדרה של הולו מזכירה לי בעיקר את "שטיסל". הגם שהיא בוטה ומשוחררת בהרבה מהדרמה הישראלית החרדית של yes, כמוה "ראמי" כמוה פותחת צוהר מלא ניואנסים ותיאורים ספציפיים אל עולם שהוא כה קרוב עבור רוב הצופים ובכל זאת כה זר. כמוה היא מתארת ביד אוהבת צעיר דתי שמבקש לממש את עצמו ואת תשוקותיו, גם כשהן לא עולות בקנה אחד עם ציפיות העולם הנוקשה שהוא חלק ממנו. כמוה היא ממחישה עד כמה רבות מהתלאות והתחושות של אנשים מתרבויות כה נבדלות משלנו, בכל זאת אוניברסליות ומוכרות להפליא.

      American Soul

      מה: מיני-סדרת דרמה של רשת הכבלים BET המגוללת את סיפור חייו של דון קורניליוס (סינקווה וולס, "כוח"), יוצר תוכנית הטלוויזיה האמריקאית האגדית "Soul Train", שנתנה במה למוזיקה וריקודים שחורים לסוגיהם במשך שלושה וחצי עשורים. הסדרה עוקבת אחר ניסיונו של קורניליוס בשנות החמישים של המאה שעברה ליצור תוכנית שכל כולה בבעלות של אפריקאים-אמריקאים, בלי ייפוי ובלי חנופה. היא חודשה לעונה שנייה.

      מה חשבנו: יש דמיון רב בין "נשמה אמריקאית" לבין "סאן רקורדס" מ-2017, אף היא סדרה של רשת כבלים הפונה לקהל מאוד ספציפי. במקרה הזה מדובר ב-BET, שפונה בעיקר לקהל שחור, ובשעתו זו הייתה CMT, רשת מוזיקת קאנטרי. "סאן רקורדס" עקבה אחר מקים לייבל המוזיקה באותו שם, שהשיק בשנות החמישים את הקריירות של אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ג'רי לי לואיס, בי בי קינג ורבים אחרים. "נשמה אמריקאית" עושה את אותו הדבר, כאמור, לדון קורניליוס. בשני המקרים היו אלה גברים פגומים שסללו דרך לרנסנס מוזיקלי שאחריו כלום לא היה אותו דבר.

      בשני המקרים החלק הכובש הוא ללא עוררין המוזיקה. יש קסם גדול במחזה של דמויות יצירתיות דגולות נעורות לחיים, במראה של קלאסיקות גדולות כשהיו רק רעיון מתפתח ומתהווה, בכישרון שמועלה על נס. אלא שבשני המקרים, למרבה הצער, מדובר ביצירות שטוחות למדי, זולות למראה, מלודרמטיות ונטולות השראה, עם המוני קלישאות שיהיו מוכרות למי שראה טלוויזיה פעם או פעמיים בחייו, ובפרט סרטים ביוגרפיים. הדלות הזו צורמת וניכרת במיוחד לנוכח ההשראה החד פעמית של האנשים שהיא מתארת. דון קורניליוס יצר משהו בלתי נשכח, "נשמה אמריקאית" לא ממש.