נועה קולר: "החלום שלי - להתחלף עם נועה קירל. שהיא תהיה עם בעלי ואני עם מרגי"

(בסרטון מעל: מערכון בהשתתפות נועה קולר וגיא גורביץ' מתוך הסדרה "שב"ס" שתעלה הערב ב-22:00 בכאן 11)

"מלך החומוס ומלכת אמבטיה" הוא לא רק שם ספר שכתב אילן הייטנר, אלא גם תיאור הולם לשחקנית המוערכת והמצליחה נועה קולר ולבעלה ואבי ילדיה, תום וייסמן, שהינו בעל חומוסיה בתל אביב. לפני כשנה וחצי, כשיצאה הסדרה "להעיר את הדב" בקשת בכיכובה של נועה, בתה זהר, שהיתה אז בת 7, שאלה אותה: "אחרי שאת משחקת, מצלמים את מה שעשית, ואז שמים את זה בטלוויזיה?". נועה השיבה לה: "לא, אחרי זה הבמאית לוקחת את זה לחדר עריכה, שבו מחליטים איזה חלקים בדיוק ישימו בטלוויזיה". זהר אמרה: "אה, הבנתי, הבמאית היא בעצם המפקדת". נועה: "כן". זהר: "אז את רק השחקנית". נועה: "כן". זהר: "את לא כמו אבא, שהוא כמו הבמאי של החומוס!". "אתה מבין", אומרת נועה בריאיון לוואלה! תרבות, "זה כבר פליני! אבא שלה הוא הבמאי של החומוס! חשבתי, לאיזו ילדה יש את הקומבינה של ההורים שלה? חומוס וחדר עריכה. אולי הבת של שאקירה, לבנונית שמצטלמת לקליפים".

זאת לא הפעם היחידה שבה חשה קולר בעוז את הפער בין תדמית השואו ביזנס למציאות המשפחתית היומיומית. "התפקיד הראשון שקיבלתי היה לסיטקום 'משפחה לא בוחרים'. הייתי כל כך בתחילת הדרך מול מצלמה, שמאוד בילבל אותי למה אין לזה המשכיות בחיים שלי", אומרת קולר. "עושים לי פן ואמרו לי כמה פעמים 'איזה יפה' ו'איזה מוכשרת'. ובתוך סט של סיטקום המותגים על מוצרים כמו קורנפלקס מוסתרים כדי שלא תהיה פרסומת. אני זוכרת שהייתי חוזרת למטבח שלי, ולא הבנתי למה כל המותגים על המוצרים היו חשופים. בסדרה לקחו את השחקנים הילדים והחזירו אותם, והושיבו אותם בזווית מסויימת שהמצלמה תתפוס אותם. ובבית שלי, הילדים נמצאים ממש כל הזמן. ולא הבנתי למה בעלי לא חרמן עליי כמו הדמות שמגלם יובל ינאי בסדרה. למה שבעלי יהיה חרמן עליי כשחזרתי מעבודה, והוא היה כל היום עם הילדים, והכל פה מבולגן. למה? על סמך מה? וזה הציק לי, כי יש בתוכי כוכבת! למה הוא לא רואה שאני כוכבת? ולא היתה לי שום אמפטיה לסבל שלו, לעבודה הקשה שלו או למציאות שהוא מחזיק.

"זה מצחיק, את שניה מתבלבלת. עם השנים והנסיון, את קולטת פתאום שאת מתבלבלת, שאת קצת עפה על עצמך. מנסים למצוא את התשוקה בעבודה, תשוקה בבית, הרי זה לא מתקיים בלי זה. הקומבינה היא להחזיק את העולמות האלה ולקוות שלא יקרסו".

לקריירה המפוארת של קולר תתווסף הערב גם השתתפות בתוכנית המערכונים הסאטירית החריפה, "שב"ס", המתרחשת בבית כלא, שעולה בכאן 11. לצדה של קולר מתייצבת נבחרת גדולה ומרשימה במיוחד של שחקנים ושחקניות ובהם מנשה נוי, קרן מור, נעמי לבוב, מעיין בלום, יגאל נאור, יניב ביטון, מיכאל הנגבי ואיתי זבולון. הסדרה נוצרה בכשרון על ידי עידו רוזנטל ודורון צור, בויימה על ידי אורן שקדי וחתומה עליה "שמונה" הפקות. קולר מגלמת בסדרה את מירי הדר, עובדת סוציאלית מוסמכת, שבחרה במקצוע מתוך רצון להיטיב עם הזולת, לעשות טוב בעולם, וגם כי תנאי הקבלה היו נמוכים והמכללה שבה למדה הייתה קרובה לבית. היא מתמודדת עם שכר נמוך, שעות עבודה מתישות והרגשה כי היא לא משפיעה על אף אחד.

אחת ההברקות של הסדרה נתנה מענה לתהיה הבאה: לאחר שהיו בישראל כבר ראש ממשלה שישב בכלא לאחר שהורשע בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, ונשיא שישב בכלא לאחר שהורשע בעבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית - כיצד יכולה הסאטירה, שתפקידה להקצין את המציאות, לעלות בטירוף שלה על המציאות הקיצונית שלנו? ובכן, התשובה של "שב"ס" היא ללכת צעד אחד נוסף - וליצור דמות של ראש ממשלה שיושב בכלא על קניבליזם. הרעיון המבריק מפותח יפה על ידי היוצרים - כך למשל, לראש הממשלה הזה (שמגלם מנשה נוי) יש יועץ שמשתמש בכל ספין אפשרי כדי שלא ידברו על זה שראש הממשלה הוא קניבל, ואת הדימוי הסאטירי למה שמתחולל במציאות אפשר להסיק לבד.

"אני מאוד מאוד מבסוטית שיש מקום לסאטירה בטלוויזיה", אומרת קולר. "זה כל כך חשוב. זה משמח אותי שיש את זה, כי אני מתחילה לפחד שעוד מעט לא יהיה את זה, שיהיה לנו בעיה לכתוב ולשדר סאטירה, כשהאמנים כבר עכשיו מתחילים לעשות צנזורה עצמית. ובסדרה 'שב"ס' התאגיד והיוצרים הלכו על זה בענק. זה מרגיע אותי לראות סאטירה. כל עוד יש סאטירה, אני מרגישה שאני עדיין נמצאת במדינה שאני רוצה להיות בה ולגדל את הילדים שלי בה. זה מאסט".

"ככה אני מתנחמת בעולם, עם סאטירה. עם אמנות", מוסיפה קולר. "איזה כיף לנו למשל כשיוצא סרט איראני. אנחנו אומרים - איראן! איזה מקום! מאיראן שמאיימת עלינו יוצא קולנוע מעולה! ואז את אומרת, אולי לא כל כך מחריד שם כמו שמספרים? אולי יש שם אמנים, יוצרים, מוזיקאים ותקציבים לסרטים? פתאום בפסטיבל בבריסל אני פוגשת במאית איראנית, ואולי יום אחד נצליח לעבוד ביחד? יש לי הרגשה שאמנות מצליחה לעקוף את השיח הפוליטי. פתאום יש לך חיבור אמנותי פשוט, שהוא על בסיס יצירה. בעולם שלי זה דבר חזק ומשמעותי".

"עכשיו אני משתתפת בסדרה חדשה, שקוראים לה 'דיבוקים', אני לומדת צרפתית בשבילה, ואני משחקת שם לצד השחקנים שאדי מרעי ויארה ג'ררה, ופתאום קלטתי שזאת פעם ראשונה שאני עובדת עם שחקנים ערבים, וזה הביא לי עצבים. לא יצא. היה לי איתם דיאלוג מעניין על זה. יש לנו כל כך הרבה במשותף, לי ולאנשים האלה".

"מצד שני, זה נראה לי לא מקרי שאני לא מדברת ערבית, שלא נתקלנו זה בזה עד עכשיו. כאילו אין פה שני עמים, אבל יש. כאילו אין פה נוכחות מסיבית של עוד עם. זה ביאס אותי. אני מקווה שנתערבב יותר. גם אותם זה כבר מעייף, שהפונקציה שלהם היא להיות 'ערבים'. אני מדברת עם שחקנית, שאומרת לי, מתי אני אקבל תפקיד ראשי? יש פה עניין של תנועה, של התפתחות. פעם נשים היו מקבלות תפקידים מאוד גרועים. ליהודה ברקן היה מותר להביא את דנוטה, זה לגיטימי להביא אשה לתפקיד שדיים, וצחקנו כולנו. מאז היתה התפתחות, היום זה כבר פחות מותר, ופתאום יש יוצרות ויש הרבה תפקידי נשים ראשיים, יוצרות, במאיות ומפיקות. אני מאוד גאה שעבדתי עם יוצרות כמו רמה בורשטיין, קרן מרגלית, סיגל אבין ועוד. אני מאוד מקווה שתהיה יצירה מתוך הקהילה של הערביות הישראליות, שיכתבו ויעשו".

בניגוד להפקות אחרות שבהן השחקן מקבל תסריט של הסדרה או הסרט בשלמותם, ב"שב"ס" קיבלת מראש רק את הטקסטים של המערכונים שלך, ורק בסופו של התהליך ראית את הסדרה כולה כמכלול. היה פה אלמנט של הימור מסוים מצדך.

"נכון. היו לי שני פרמטרים משמעותיים בבחירת התפקיד: חומר טוב - קראתי מערכון שהיה ממש מצוין בעיני, ובמאי טוב - אורן שקדי, שהוא חבר שלי, ואני מאוד אוהבת ומעריכה אותו, גם כאדם וגם כבמאי, והוא ביקש ממני. לא היתה לי שום סיבה להגיד לא".

את משחקת עובדת סוציאלית בכלא, ואחד מהמשפטים הנפלאים שהדמות שלך אומרת: "זה שאין לי חיים לא אומר שאני מתה". מה חיבר אותך לדמות?

"זה עבד בכמה רמות. קודם כל, זה הצחיק אותי, וזה נראה לי מורכב לשחק את זה, וזה מה שעניין אותי. אחרי זה שאלתי את עצמי, מה הגניב אותי בתפקיד, במה התאהבתי? יש פה אמירה אמיצה - העובדים הסוציאליים בכלא, ואולי בכלל, עושים עבודה מאוד מאוד חשובה ומקשים עליהם מאוד, הם מתפרנסים בקושי ולא מצליחים לעשות שינויים. לא כולם, זה לא גורף, אבל ככה זה בגדול. וכך מצליחים לשכנע את העובדת הסוציאלית שהיא בעצם מתה, בגלל שהיא לא הצליחה לעשות שום שינוי. אין לה חיים, הבחורה על היום עובדת. שואלים אותה, מישהו אמר לך בוקר טוב הבוקר? היא לא בטוחה. הצלחת לעשות איזשהו שינוי בכלא? זה לוקח זמן. אז אולי את מתה? והמערכון מתפתח. מצליחים לשכנע אותה שהיא לא קיימת, שאין אותה. סאטירה חזקה".

המערכון גם משעשע וגם מהווה חלק מאחת האמירות של הסדרה - כשהמערכת לא מתפקדת, זה לא בהכרח בגלל האנשים. פעמים רבות זה בגלל התנאים והמחסור בתקציבים, שגורמים לזה שהדמות שלך לא עוזרת לאף אחד.

"חד משמעית. יש פה בנאדם בעבודה סופר חשובה, שלא מקבלת עליה תנאים לעבוד. אז הוא 'טוב כמת'. כי אין לו אופציה לעשות שינוי. אפשר לחפש מי אשם, אבל זה פחות מעניין בדרמה".

הסדרה "שב"ס" מתרחשת בכלא. אם תשלחי לכלא במציאות, בעוון איזו עבירה זה יהיה?

"תראה, זה לא יהיה גניבות. זה גם לא יהיה העלמת מס. אם זה יהיה העלת מס, זה יהיה כי לא הייתי על הטפסים, מישהו לא פיקח על הטפסים. לרצוח אין לי אומץ. יש לי הרבה פעמים את הרצון אבל אין לי את האומץ. אז על איזה עבירה אשב בכלא? על סמסים בנהיגה באוטו, זה ייגמר באסון. איזה נורא. ההתמכרות הנוראית הזאת. שיכניסו אותי לכלא כבר עכשיו, הבא שתופס אותי שיכניס אותי לכלא. אז אני אהיה בכלא. יהיו לי חבר'ה. בתוך נווה תרצה אני מרגישה שאני אסתדר עם האסירות. אני לא אוהבת מעברים ושינויים, אבל איפה שאני נמצאת אני מכה שורש. אם זה יהיה בנווה תרצה, שם זה יהיה. אני לא אהיה ראש קבוצה, אני אהיה סקנד בסט, יד ימינה של המנהיגה. זה בדרך כלל המיקום שלי. יהיה כיף".

קולר בת ה-38, אחת השחקניות הטובות ביותר בישראל, זוכת פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "לעבור את הקיר" שביימה רמה בורשטיין שזכתה לשבחים רבים גם כשכיכבה בשנה שעברה בסדרה "להעיר את הדב" בקשת 12 שיצרה קרן מרגלית. היא שיחקה גם במשך כעשר שנים בתיאטרון גשר, בסרט "בית בגליל" ובסדרות "בלתי הפיך", "קופה ראשית", "שטוקהולם" ו"המנצח". בחודש הבא תעלה הסדרה "הנערים" בהשתתפותה ב-HBO, תופיע גם בסדרה "דיבוקים", המופקת בשיתוף פעולה עם הערוץ הצרפתי קאנאל+ ובסרט "מחילה" שיצרו חנן סביון וגיא עמיר.

בנוסף לכיכובה ב"שב"ס" בכאן 11, קולר בימים אלה כותבת עבור התאגיד סדרה חדשה. "היא עוסקת בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי, שהרבה שנים הייתי בו. זה תיאטרון בתוך טלוויזיה. אני כותבת אותה יחד עם הפרטנר שלי, ארז דריגס, והיא מבוססת על המחזה 'אחד פלוס אחת' שכתבנו יחד ושיחקנו בתיאטרון גשר".

למה בשנים האחרונות לא שיחקת בתיאטרון?

"הייתה לי נקודה שבה התעייפתי. יש עניין עם תיאטרון שכשאת משתתפת בהצגה מצליחה, את מסתובבת בכל הארץ. שחקני תיאטרון נמצאים המון בוואנים. הכי מעניין בתוך העבודה הזאת זה בעצם מי יהיו החברים של בוואן. פחות מעניין התוכן, הכישרון ובמה עוסקת ההצגה. הכי מעניין זה מי האנשים שאתה הולך לבלות איתם שנה מהזמן שלך. אני אישית מותאמת לקבוצות, אני אוהבת את זה. יש אנשים שזה מאוד קשה להם. אני ספציפית קיבוצניקית כזאת, אוהבת חבר'ה, וזה מסתדר לי. אם יש בי געגוע לתיאטרון - זה זה, הפמיליאריות. אבל לצאת כל יום בארבע מהבית להצגה, כשיש לי ילדים קטנים, זה כבר ביאס אותי. התחלתי להרגיש ששותים את הזמן שלי, התחלתי להרגיש מרירה, ואז אמרתי - אולי רגע לא".

"בצילומים אין לי את התחושה הזאת. אני יוצאת מהבית ואני יודעת מה להגיד למשפחה שלי. הנפש שלי מגובה. אני יכולה להיעדר. 'להעיר את הדב' היה 48 ימי צילום, שבהם אני לא בבית. אני מגיעה בלילה להשכבה בקושי. אבל אני כל כך אוהבת את זה, גאה בזה ונהנית מזה, שהמסר שלי מול הילדים ומול בעלי הוא חזק. אני יכולה להגיד לבת שלי - 'אמא יכולה לצאת מהבית לעשות משהו שהיא אוהבת'. בתיאטרון לא יכולתי להגיד את זה. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן".

מה מבאס אותך בתיאטרון הישראלי?

"באופן כללי, כשתיאטרון רפרטוארי מנסה בתוכן שלו להתחרות בקולנוע ובטלוויזיה, כלומר מנסה לעשות חומרים מאוד מאוד ריאליסטיים, עם קיר רביעי וסיפור סגור - הוא יפסיד למצלמה בשנייה. התיאטרון ייצא מאולץ, טרחני, מיושן ומבאס. אבל כשתיאטרון משתמש בכלי המרכזי שלו - שזה הכאן ועכשיו, מול קהל חי - הוא פשוט מנצח. בגלל זה למשל ההצגה 'חמישה קילו סוכר', שהשתתפתי בה, היא חד פעמית. יש התייחסות לזה שהקהל נמצא פה ואין קיר רביעי, ככה שיקספיר היה כותב. את כמו מול ילדים ששומעים סיפור. ואז המצלמה לא רלוונטית שם בכלל, ואת אומרת לעצמך - טוב שבאתי. כי מה שנמצא פה הוא בחוויה".

"הדבר הכי קסום בנועה", אומרת הבמאית סיגל אבין, שביימה את קולר בסדרה "בלתי הפיך" ובפרויקט "זה מטריד", "זו תכונת אופי שיש לה, שלא משנה כמה פרסים, תפקידים, פרסום - יש בה משהו שניגש כל פעם מחדש כאילו היא מגיעה בפעם הראשונה. בלי אגו, עם מלא התרגשות וסקרנות - בין עם זו סדרת רשת או פיצ'ר של הכי הכי. היא אול אין". אני משתף את קולר במחמאה, והיא אומרת: "אני זוכרת שחשבתי את זה פעם על עוז זהבי. לוהקנו ביחד ל'לעבור את הקיר'. וחשבתי, איך לעוז יש כוח לעוד פרוייקט? הוא היה כל כך מרותק וזה כל כך עניין אותו, שלא הבנתי מאיפה הוא מביא אנרגיה לעוד הפקה. דחיל ראבאק, עשית כל כך הרבה סדרות. הוא עבד המון. עכשיו נחמד לי ששואלים אותי את זה. אני מתפללת שאני אמשיך להיות סקרנית עוד המון ולהמשיך לאהוב את העבודה עוד המון המון שנים".

לאחר השתתפותה באחד מסרטוני "זה מטריד", המבוססים על מקרים אמיתיים של הטרדות מיניות, סיפרה קולר לתקשורת על הטרדה מינית שעברה על ידי מורה. בתקופה האחרונה, אני אומר לקולר, תנועת MeToo המבורכת ספגה ביקורות נוקבות בין השאר מצד עיתונאית הארץ נרי לבנה, אריאנה מלמד ורביב דרוקר, ובמאמר בהארץ עלתה השאלה "מה קרה ש'מי טו' יצאה מהאופנה?". "MeToo זה דבר מאוד חשוב שקרה וקורה", אומרת קולר, "בצדדים החיוביים שלו, הוא כידוע קורא להפסיק להתייחס לנשים וגם לגברים כאובייקטים מיניים, זה לא לגיטימי לעשות את זה בתוך עבודה, ולהוציא החוצה הטרדות מיניות. זה נתן כוח גדול ועוצמה לאנשים שהיו קורבנות הרבה זמן. מצד שני, אני מרגישה שלא היתה היררכיה בתוך הפשעים, שהיה איזה גל צונאמי ששטף את כל מי שבדרך. דין אונס כדין הטרדה מינית, דין הארווי וינשטיין כדין לואי סי.קיי. אני מרגישה שכבר נהיו משפטי שדה. ואז אנחנו הופכים לאלימים מכיוון אחר. הרעיון הוא לדכא אלימות, אבל אתה לא רוצה לירות לכל כיוון. היתה לי נקודה שזה קצת הפחיד אותי. אם זה דעך או לא דעך אני לא יודעת. זה כל כך חזק, שקשה לי להאמין שיחזור להיות בורדל. קשה לי להאמין. אני חושבת שהדברים החשובים קרו. גברים היום יותר מבוהלים. אנשים אמרו 'כבר אי אפשר להיות רומנטי', 'כבר אי אפשר להגיד לבחורה שהיא יפה' - אבל זה לא נכון, זה אף פעם לא על הרומנטיקה. כולם התחילו לשים לב".

"הטרדה מינית כמו שאני עברתי עם מורה כשהייתי בת 22, אני חושבת שהיום זה לא היה קורה. אני חושבת שלא היה לו אומץ היום. אולי אני נאיבית. תנועת MeToo מאוד מרתיעה. אני חושבת שאותו מורה היה היום מפחד", מוסיפה קולר, ומקרה ההטרדה ההיא מציף אותה שוב. "באותה תקופה, חזרתי מהודו, מאוד רציתי להיות שחקנית והאמנתי שאני יכולה. הייתי בסדנת משחק. המורה בתוך הסדנה שלף אותי לקבוצה פרטית, לצרכי הפקה ספציפית לתיאטרון שהוא יעשה. הוא אמר שהוא עושה עם כל אחד מחברי הקבוצה שיעור פרטי. בשיעור הפרטי היה ערק, והוא אמר לי לשתות, ואני שתיתי. הוא אמר לי להסתובב בחדר ולשתות עוד, ולשתות ולשתות. ואז הוא אמר: 'תעשי משהו שישפיע עליך, זאת טכניקה כזאת למשחק טוטאלי, אני רוצה שתשתמשי בכוח הנשי שלך עליי, תעשי משהו שיזעזע אותי'".

"מה שמעניין ספציפית באירוע הזה שלא הייתי מטומטמת. הייתי בת 22 אבל גם לא הייתי מטומטמת. ראיתי את המניפולציה אבל לא יכולתי להתנגד לה. אני עוד לא שחקנית אז, אני חושבת שהטוטאליות שלי, האומץ שלי יכריע אם אני אהיה שחקנית טובה או לא, ואם הוא היה אומר לי לקפוץ לתוך ראש של כריש - זה מה שהייתי עושה. להוריד את החולצה ולהוריד את החזיה, זה קל. זה ממש לא משהו מסובך לעשות בשביל שחקנית. ראיתי ותהיתי אם זה לגיטימי מה שהוא מבקש ממני, אבל לא היתה לי היכולת להגיד לו לא, כי אולי זה יגיד שאני שחקנית לא מספיק טוטאלית. היום הייתי יודעת לזהות שזה לא קשור בכלל לעבודה. אבל לא היו לי את הכלים אז. הייתי בת 22, ויש לי אחריות בתוך זה. אם מסתכלים על זה משפטית, הבנאדם לא אמר לי 'תתפשטי'. הוא אמר 'תשתמשי בכוח הנשי שלך עליי'. אני יכולה להגיד גם לא, אף אחד לא קשר אותי. זאת מניפולציה. וצריך להיות חזק מול מניפולציה. וצריך לקוות שהגברים המבוגרים לא ישתמשו בכוח הזה שלהם, למרות שהם מאוד רוצים לראות בחורה בת 22 ערומה אצלם בחדר, וששחקניות לא יחשבו שזה מה שיהפוך אותן לשחקניות טובות יותר. איך מטפלים בזה? זאת שאלה גדולה, אבל בוא לא ננצל אחד את השני, כמה שאפשר".

"להעיר את הדב" מעלה את השאלה - מה הם הסודות שאת הכי מפחדת שמישהו יחשוף עלייך, כמו שקורה לגיבורת הסדרה?

"פעם חשבתי שאין לי סודות בכלל, שאני ספר פתוח. זה גם היה ידוע עליי, לא מגלים לי סודות, כי אני פטפטנית. כשהייתי בהריון, בפוקס בעלי היה הראשון שידע, כי לא החזקתי את זה שנייה ממתי שידעתי שאני בהריון, הייתי מספרת את זה לכל בנאדם. אין לי כל כך סודות. אבל עם השנים, אני נהיית בנאדם יותר פרטי, פחות בא לי שיידעו הכל, אני יותר מחושבת ופחות מספרת. זה התחיל מול התקשורת, ואז גיליתי שלמרות שפטפטנות היא תכונה שאני כאילו מעריכה בעצמי כי סודות לא עושים לי טוב - יש ערך גם לפרטיות. זה לא אומר שאת בנאדם סגור או מודחק אם את לא משתפת.

האם אנשים חושבים שאת דתיה מאז "לעבור את הקיר"?

"לא כל כך. חשבו שאני דתיה קצת, אבל זה משהו שקורה כשאתה מזוהה עם תפקיד. מאוד מאוד נהניתי לשחק את מיכל ב'לעבור את הקיר'. זה הגניב אותי. הנפש השחקנית שלי רוצה קצוות ועולמות שונים. בא לי עכשיו תפקיד הפוך, של אשה עם שיער כחול, שמזניחה את הילדים שלה".

מדוע היה לך קשה "לעבור את הקיר" ולפתוח חשבון פייסבוק - והאם זה יותר עוזר או מקשה?

"אין לי פייסבוק. זה דילג עליי. אינסטגרם פתחתי רק אחרי שהסוכנת שלי אמרה לי (מחקה את זוהר יעקובסון) 'את לא בת שבעים, את צריכה אינסטגרם, לא לבלבל לי את המוח'. אני לא תופסת על זה תחת ולא מתנשאת על זה. זה לא טבעי לי. זה מאמץ בשבילי, לצלם את עצמי. אני לא אוהבת תמונות של עצמי. הפורמט מבלבל אותי. העולם השתנה בזה שפעם אתה לא היית משוויץ בדברים שאתה עושה, כי זה לא צנוע. והיום זה לא נקרא להשוויץ יותר, אתה בעצם פותח את המרכולת שלך. אתה נהיה השיווק. ואני לא מצליחה עדיין לעשות את הטרנספורמציה הזאת. אני מצליחה רק קצת להבין שבשיווק נהיה בידיים שלי, במלא מובנים, ואני הכלי המשווק. זה מבלבל אותי. פייסבוק לא חסר לי. גם ככה יש לי נטיות התמכרותיות. אם היה לי, הייתי כל היום בוהה בזה. זה ממש לא חסר לי ולא מפריע לי. כשכולם פתחו, זה דילג עליי".

אם היית כותבת סדרה שבה את קמה בוקר אחד, נכנסת לאמבטיה, מצחצחת שיניים, נעמדת מול המראה ומגלה לתדהמתך שאת, נועה קולר, הפכת ל... נועה קירל! מה הדבר הראשון שקורה עם הדמות שלך לאחר הגילוי המרעיש הזה?

"אוי, זה חלום שלי! מה אני אעשה? שינויים מדהימים בעולם. אם אני נועה קירל, אני מביאה שלום עולמי! בת כמה היא, 18? אויש, איך לא הייתי חוזרת לשם. אוי אוי אוי. חוץ מזה שהשמות שלנו דומים מאוד והרבה פעמים אנשים מתאכזבים שאני מגיעה כשמצפים לה, אנחנו לא בדיוק על אותו קהל, אני והיא. יחד עם זאת, יש בינינו הרבה במשותף, שתינו עובדות קשה. היא נראית לי חרוצה בטירוף, עם אמביציה של נמר, אני מתה על זה. היא מקצוענית מגיל נורא צעיר, מגיל שבו אני בילבלתי את המוח. מה הייתי עושה אם אני קמה בבוקר ואני מגלה שאני נועה קירל? אני הורסת לה את כל האינסטגרם. אני מפילה לה את הכל. הכל קורס. ואצלי, נועה קירל תרים את המניות. שתיתן לי את זה. אם אני נועה קירל, החבר שלי זה מרגי? והיא לוקחת את תום והילדים והחומוס? מצויין! שתום יהיה עם נועה קירל, אין לי בעיה. אתה יודע איך הילדים שלי ישמחו שהיא עכשיו מחליפה אותי כאמא? תקשיב, תדבר איתה, זה נראה לי רעיון טוב!"