This Way Up
מה: קומדיה בת ששה פרקים של ערוץ 4 הבריטי, פרי עטה ובכיכובה של אשלינג ביי ("The Fall", "Trollied"), וגם עם שרון הורגן ("קטסטרופה") ואסיף מנדבי, על אודות אניה, בחורה המנסה לשקם את חייה אחרי "התמוטטות עצבים קטנטונת". גם אינדירה וארמה (אמן של נחשות החול ב"משחקי הכס") כאן.
מה חשבנו: נאמר זאת מראש: יש לא מעט דמיון בין "This Way Up" לבין "פליבאג" - דרמה קומית מפוכחת, יוצרת שגם מככבת, גיבורה מעורערת, יחסים מקסימים בין אחיות - אבל הצבתן של שתי הסדרות זו לצד זו, כמו כמעט כל דבר שיועמד כנגד יצירת המופת של פיבי וולר-ברידג', לא עושה חסד עם היצירה החדשה. בהיעדר השוואות, "This Way Up" פשוט מתוקה.
אשלינג ביי מצוינת בתפקיד הראשי, כובשת הן מצד עצמה והן - וכנראה בעיקר - כשהיא באינטראקציות עם אחרים: אחותה הדואגת, קבצן חולה נפש ברחוב, אב יחידני חמור-סבר השוכר את שירותיה ללמד את בנו אנגלית (טוביאס מנזיס הנפלא-תמיד, "רומא", "זרה", לורד אדמור טאלי מ"משחקי הכס") ואחרים. הפרק הרביעי, למשל, מתרחש כמעט במלואו במסיבת יום הולדת אינטימית, דו-משפחתית, של חבר משפחה. בניגוד למוכר מאירועים כאלה על המסך, האירוע הזה כמעט נטול מתיחות אלא להפך, מלא רעות ואחווה, ואף על פי כן מעניין, מלא קסם ומצחיק להפליא.
זהו מייצג די מושלם של הסדרה, שנסמכת על מערכת יחסים מאשר על סיפור עם שדרה חזקה, ואף על פי כן מגניבה פנימה התקדמויות ליניאריות מוצלחות בפני עצמן. מסקרן לראות לאן היא עוד עשויה להגיע אם יהיו לה עונות נוספות.
On Becoming a God in Central Florida
מה: קומדיה שחורה של שואוטיים בכיכובה של קירסטן דאנסט. באורלנדו של תחילת שנות ה-90, עובדת בפארק מים מבקשת להתעשר במהירות באמצעות הונאת שיווק רבת-רבדים. גם עם אלכסנדר סקרסגארד ("דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים"), מל רודריגז ("האיש האחרון בעולם"), טד לווין ("עולם היורה: נפילת הממלכה") ובת' דיטו (כן, הזמרת).
מה חשבנו: קשה קצת לכתוב על הסדרה מבלי לספיילר את מאורעות הפרק הראשון, שלמעשה מזניקים אותה, אבל ננסה בכל זאת. היא פותחה במקור לפני כשלוש שנים לרשת AMC בין היתר על ידי ג'ורג' קלוני ויורגוס לנתימוס ("הלובסטר", "המועדפת"), שהיה אמור לביים. מאז היא עברה ליוטיוב פרימיום, לנתימוס פרש, קלוני צמצם נוכחות, ולבסוף הסדרה נחתה בכלל בשואוטיים. כל התלאות הללו כנראה מסבירות למה פרק הפיילוט די מפוזר, כאוטי ויורה להמון כיוונים, ונותר רק להצר על כך שלנתימוס הנהדר לא הספיק להתוות את הטון הכללי, שהיה יכול להיות תפור עליו.
הפרק השני כבר ממקד את הסדרה מביקורת כללית על החלום האמריקאי השקרי לעיסוק ספציפי בקשיים הכלכליים של דמותה של דאנסט, והדרך החמקמקה שבה היא נאלצת להיכנס לתרמית פירמידה מבולשטת, אותה יש לקוות שתחשוף במערומיה. התוצאה בעיקר נוקבת, כשם שהיא אמורה להיות, ומעוררת כעס ובוז על תרבות העשיקה של מעמד הביניים, ניצול של אנשים תמימים ואנשי שיווק בחליפות עסקים שמוכרים לוקשים במסווה של הזדמנויות כלכליות. אם אתם אנשי מכירות שמתפרנסים מלשכנע אנשים לקנות משהו שהם לא רוצים, ראו זאת כעלבון מראש, וקצת מגיע לכם.
כפי שניתן להבין זו ממש לא קומדיה, ובטח שלא מצחיקה או כיפית, כי ההומור שבה יותר נובע מעצב או מרחמים, כיאה לקו הכללי של שואוטיים לאחרונה (עם "ילדותי" ו"סינגל מילפית"), אבל זה בדיוק החוזק שלה - המשחק היפה על התפיסה שהכל קליל ונוח באמריקה, ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, עד שהן נגמרות. זה ככל הנראה התפקיד הכי חשוף ונא של דאנסט שלא מפחדת להתלכלך בבוץ הפלורידיאני, והיא מצולמת לרוב בכוונה בפוזות לא מחמיאות בעליל ללא איפור ועם שיער מגוחך. איכות העשייה הכללית מזכירה סרט אינדי קטן שמלא בציניות מדויקת, ונכון לשני הפרקים הראשונים, מדובר ביצירה מוצלחת למדי.
Why Women Kill
מה: דרמת פשע קומית של מארק צ'רי, יוצר "עקרות בית נואשות", ב-CBS All Access ("הטובות לקרב"), בכיכובן של לוסי לו ("אלמנטרי"), ג'יניפר גודווין ("עד עצם היום הזה") וקירבי האוול-בפטיסט ("להרוג את איב", "המקום הטוב"). הסדרה עוקבת אחר שלוש נשים שהתגוררו באותה אחוזה בתקופה אחרת: עקרת בית בשנות ה-60 (גודווין), אשת חברה בשנות ה-80 (לוסי לו) ועורכת דין בימינו (באוול-בפטיסט) - כל אחת מהן מתמודדת עם חוסר נאמנות בנישואיה. עוד בקאסט: ג'ק דוונפורט ("שודדי הקאריביים"), ריד סקוט ("Veep"), אלכסנדרה דדריו (סרט "משמר המפרץ") ועוד.
מה חשבנו: מי שהתגעגע ל"עקרות בית נואשות" בשיאה בוודאי ישמח לנוכח "למה נשים הורגות", שמקנה תחושה של נעלי בית מוכרות וחמימות, בלי להיראות כמו ריפ-אוף עצמי. כמו "נואשות" גם "הורגות" זכתה בשם פשטני, כמוה היא מציבה במרכזה מקרי רצח מסתוריים על רקע העמדות הפנים של דרי הפרברים, וכמו בימיה הטובים של סדרת הלהיט ההיא, גם החדשה צבעונית, שנונה ומבדרת. זהו קו שלא ממש פשוט להלך עליו, אבל מארק צ'רי מבהיר שוב שכאשר הוא במיטבו, ביכולתו ליצור מעשיות מקאבריות מענגות, שנעות בין רגעים כנים ואנושיים, לבין סאטירה מופרזת (כולל קאט-פייט מתבקש) על השקרים שאנחנו מספרים ועל מוסד הנישואין.
נבחרת השחקנים הבאמת-מרשימה עוזרת לכל זה לפרוח. ניכר שלוסי לו נהנית לגלם את העשירה הסנובית האייטיזית שחייה המושלמים הולכים ונסדקים, גודווין נוגעת ללב כעקרת בית כנועה בסיקסטיז, ואילו הסוגייה בין בני הזוג בהווה נדמית הכי פחות מסובכת, אבל משהו בה - לא מעט בזכות המשחק המקורקע של ריד ובאוול-בפטיסט - גם נראה הכי אמין וישיר ביחס לשאר. התמהיל בין המרכיבים האלה עובד היטב, לפחות בפרקים הראשונים של "למה נשים הורגות". זו הסתייגות חשובה, כי "עקרות בית נואשות" לא הצליחה לאורכה לעמוד בסטנדרטים שהציבה העונה הראשונה המעולה שלה, כך שבבואכם לצפות ב"למה נשים הורגות", מוטב לקחת בחשבון שמארק צ'רי יודע להתחיל סדרות, אבל פחות להמשיך אותן.
Pennyworth
מה: פריקוול ל"גות'האם", אבל אפל הרבה יותר כי בניגוד לסדרת האם הוא משודרת ברשת הכבלים הנועזת Epix ("תפוס את שורטי"). בגרסה חלופית של לונדון בשנות השישים של המאה הקודמת, אלפרד פניוורת', לשעבר חייל ביחידה מובחרת בצבא הבריטי ולימים משרתו הנאמן של באטמן, מקים חברת אבטחה ומוצא את עצמו עובד עבור אמריקאי מסתורי, מיליארדר בשם תומאס וויין.
מה חשבנו: יש כמה דברים שפועלים לטובתה של "פניוורת'", בראשם שחזור תקופתי נהדר המגובה בצילום יפה, וכן שחקן מאוד חינני בתפקיד הראשי (ג'ק בנון, "לוך נס", "מדיצ'י"). מעבר לזה, למרבה הצער, מדובר ביצירה תמוהה למדי שלא ברור למי היא נועדה. מצד אחד הסדרה מציגה עירום בנדיבות וקטעי אלימות מחרידים ומיותרים (למה הוצאה פומבית להורג כוללת גם תלייה וגם הוצאת קרביים?), ומצד שני היא נעדרת תחכום וניואנסים שאמורים לעניין קהל בוגר. למעשה, אילולא הציצים והדם אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בעיבוד לעלילון לילדים שיצא לאור בעשור שבו עלילת הסדרה מתרחשת.
הסדרה מאכילה את הצופה בכפית, הדיאלוגים המצועצעים שלה נשמעים כאילו נכתבו על ידי אמריקאי שזה עתה סיים לצפות ב"מרי פופינס" והשתדל מאוד לכתוב בבריטית, עם ה"ג'וֹלי" וה"אוי!" וה"ווילי נילי" וה"צ'יריו" וה"סמאשינג". אלא שזה לא המקרה. מאחורי "פניוורת'" עומד הבריטי ברונו הלר (שמלבד הגרסה הטלוויזיונית של "גות'האם" יצר בעבר גם את "רומא" ו"המנטליסט"), מה שמקשה עלינו לא לגרד את הראש בתמיהה. מה הסדרה הזו אמורה להיות? פארודיה? מחווה? קאמפ ותו לא? כך או כך, זה לא עובד.
Four Weddings and a Funeral
מה: סדרת אנתולוגיה של הולו מאת מינדי קיילינג ("מינדי", "המשרד") וטרייסי וויגפילד ("חדשות טובות"), שהיא למעשה עיבוד מסוים לקומדיה הרומנטית הקלאסית "ארבע חתונות ולוויה אחת". ארבעה חברי קולג' אמריקאים עוברים ללונדון יחד, נטמעים בתרבות האנגלית ומנסים לתחזק מערכות יחסים. נטלי עמנואל (מיסאנדיי מ"משחקי הכס") מככבת, ולצדה רבקה ריטנהאוס ("מינדי"), ברנדון מייקל סמית' ("הכי גרועים שיש") וג'ון ריינולדס ("משלחת חיפוש"). אנדי מקדואל, מהסרט המקורי, מגיחה להופעות אורח.
מה חשבנו: האובססיה של קיילינג עם ז'אנר הקומדיות הרומנטיות לא שוככת עם הזמן אלא רק מתחזקת, והפעם היא מנפיקה מוצר שבכלל לא מנסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר, או להעניק לז'אנר טוויסט כלשהו. אמנם אין כל קשר בין הסרט המקורי לסדרה הזו, מלבד הקונספט המספיילר כללי - יהיו שם ארבע חתונות ולוויה, בערך - אבל קלישאות הרום-קום כולן עדיין שם: פגישות חמודות-מקריות, קראשים סודיים, אי הבנות משעשעות, וידויי אהבה בגשם והרבה צ'יזיות אמריקאית שמשעתקת את עצמה בהצלחה יתרה לממלכה המאוחדת.
וויגפילד וקיילינג מעולם לא היו היוצרות הכי מבריקות בכיתה, אבל הדבר הזה כל כך בינוני שאפילו מנהלי לוח השידורים של ערוץ 3 בסוף שנות התשעים היו מתלבטים קשות אם מתאים לשבץ אותו בשבת בצהריים. הכתיבה די נוראית וקלת דעת, ומפתיע שלמרות ששלושה מהשחקנים הראשיים הם בני מיעוטים, זו נראית כמו המיני-סדרה הכי יאפית שיש שהביטוי "צרות של אנשים לבנים" כל כך נכתב עליה. מצד שני, אולי זו מהות הקדמה. נקודת האור היחידה היא שחברי הקאסט חמודים למדי, במיוחד עמנואל (אירוני שהיא שחקנית בריטית שנאלצת לגלם אמריקאית המתגוררת בלונדון), אבל בכל זאת - זה קליל מדי ומומלץ רק לצופים כבויי מוח, ורק אם ממש ממש ממש משעמם להם.