אדם נגד עצמו, אפוקליפסת הנעורים ודיסהרמוניה מושלמת: סקירת סדרות חדשות

מה: פול ראד מככב בקומדיה שחורה חדשה בת שמונה פרקים של נטפליקס. מיילס הוא גבר שהחיים שחקו אותו. הוא מחליט לעבור טיפול חדשני בספא של קניון פתוח, אך כשהוא מתעורר, הוא מגלה שהחליפו אותו בגרסה חדשה ומשופרת בת דמותו שהופכת לאויב הכי גרוע שלו. אשלינג בי, יוצרת וכוכבת "This Way Up" האולטרה-חמודה, מגלמת את אשתו. את הסדרה יצר טימותי גרינברג, שהיה מפיק בכיר של "הדיילי שואו", ואילו בני הזוג ג'ונתן דייטון ו-ואלרי פריס ("מיס סאנשיין הקטנה", "קרב המינים") ביימו את כולה. הסדרה עולה ביום שישי בנטפליקס.

מה חשבנו: בהתחשב ברעיון המבטיח ובכוחות שעומדים מאחורי היצירה הזו, מדובר במפח נפש לשמו. לא סדרה גרועה, וגם משתפרת ככל שהיא מתקדמת, אבל כזו שמצליחה לפספס כמעט בכל היבט שלה ומתפשרת על להיות חביבה ותו לא. "לחיות עם עצמך" הייתה יכולה לרתום את הרעיונות הפילוסופיים שלה ולהפוך אותם לדרמה קומית מקורית ונהדרת כמו "מטורף" - אף היא משכה אליה כוחות חזקים לפני ואחורי הקלעים - או אפילו "שמש נצחית בראש צלול" ושאר היצירות של צ'ארלי קאופמן. בפועל היא מעדיפה להתמקד יותר ביריבות בין שתי הגרסאות של הגיבור מאשר בהתמודדות של שניהם עם המצב ועם המשבר הקיומי.

אמנם כן, היריבות של מיילס עם מיילס משמשת כמשל מפורש לחיבוטי הנפש שבוודאי כל אדם מתמודד איתם, אולם הסדרה מסרבת לצלול לנבכי הפסיכולוגיה של סיטואציה כזו, אלא מסתפקת בגירוד של פני השטח. אפשר היה לקבל את זה אם מהבחירה הזו הייתה נובעת מהתלה כיפית ומצחיקה, אך בהתחשב בהגדרתה כקומדיה, "לחיות עם עצמך" בקושי מצליחה לחלץ חיוכים. למען האמת, נראה שהיא גם לא מאוד מנסה - הטון שלה קליל ובזה היא מסתפקת. אם הסדרה מפספסת גם ברעיונות הגדולים וגם ברעיונות הקטנים, למה בעצם צריך אותה?

מה: סדרת דרמה קומית פוסט-אפוקליפטית בת עשרה פרקים של נטפליקס, המבוססת על קומיקס באותו שם. נער דחוי מחפש את אהובתו האבודה בעולם שאחרי הפצצה גרעינית שכילתה רק את המבוגרים אבל איכשהו השאירה את הילדים והנוער. כעת הרחובות הומים מבוגרים דמויי-זומבים (אך לא זומבים של ממש) וכנופיות בסגנון מקס הזועם שמרוכזות על פי קליקות התיכון שלהם. את העיבוד הטלוויזיוני יצרו ארון איליי קולייט ("גיבורים", "מסע בין כוכבים: דיסקברי") ובראד פייטון (במאי "סאן אנדראס" ו"פרא"). הסדרה עולה בנטפליקס ב-24 באוקטובר.

מה חשבנו: אתם לא שומעים אבל אנחנו נאנחים. לא ברור למה נטפליקס מתעקשת ליצור יצירות מד"ב ופנטזיה דרג ב' ומטה, רעיונות מעניינים שפשוט נזרקים לפח על ידי עשייה מעפנה. חמשת השבועות האחרונים לבדם סיפקו גם את "אי מציאות" המחפירה ואת "איך לגדל גיבור-על" הבינונית, ועכשיו מגיעה גם "היום שאחרי". הפרמיס שלה מלכתחילה נשמע כמו משהו שצריך להיות כשרוני כדי לגרום לו לעבוד באמת - גרסאות מוגזמות של קליקות בתיכון, לא ייאמן שהחרא הזה עדיין קיים - וזה כל כך לא המצב כאן.

אפשר היה לסלוח על האפקטים הזולים אילולא "היום שאחרי" הייתה פשוט כתובה גרוע. קולין פורד ("בתוך הבועה") חביב בהחלט בתפקיד הראשי, אולם הרפליקות של הדמות שלו כל כך מעושות ומטופשות. הסדרה לא סומכת על האינטליגנציה של הצופים שלה, בטוחה שהיא מגניבה וסאטירית ועמוסה בבדיחות גרועות. בתיכון יש נער שמזדהה כסוסון ים, חחחח הילדים האלה והשטויות שלהם. ברחובות הזועמים יש אופנוען מסתורי שלוכד ילדים ועושה מהם חומוס. זה סגנון ההומור כאן, מטומטם ומאולץ עד כאב. עוד בחירה תמוהה של נטפליקס, שעדיף שהייתה מפנה את התקציב שלה כדי להציל סדרת תיכון/אלימות אחרת המבוססת על קומיקס, רק ייחודית ורעננה בהרבה - "Deadly Class" שבוטלה על ידי SyFy אחרי עונה אחת.

מה: מיני-סדרת אנימציה בת עשרה פרקים של גנדי טרטקובסקי, יוצר "ג'ק הסמוראי" ו"המעבדה של דקסטר", עבור אדולט סווים ("ריק ומורטי"), המגוללת ללא מילים את סיפור התחברותם של איש מערות ודינוזאורית, שניהם נותרים לבדם בעולם בערך באותו זמן ועל כן יוצרים קשר אמיץ. חמישה פרקים שודרו החודש, חמשת הנוספים יגיעו ב-2020. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: גם בעידן שבו יש כל כך הרבה טלוויזיה, ובשל כך המון יצירות נישה להמון טעמים שונים, "Primal" בולטת כיוצאת מן הכלל, בכל מובן. הבחירה לא להשתמש בדיאלוגים הופכת אותה מיד ליצירה שאין אלא לשבת מולה בתשומת לב מלאה, בלי מסך אחר מול העיניים או הסחות דעת אחרות (ולמען הסר ספק - כזו שרצופה באלימות, מוות, דם ומראות מטרידים אחרים, כך שאינה מתאימה לילדים קטנים בכלל). האיש והדינוזאורית, ששמם מן הסתם לא נאמר אבל מופיע בשמו של הפרק הראשון, "Spear and Fang" ("רומח וניב"), הופכים לבני ברית בעקבות טרגדיות משותפות. דרכם המשותפת מזמנת בדרכם הרפתקאות של הישרדות בסיסית, בעיקר ציד והתגוננות מפני טורפים אחרים, בצורה שלפעמים קצת חוזרת על עצמה אבל עדיין מעניינת, מותחת ונוגעת ללב.

כי כמשתמע משמה, "Primal" פורטת על האפיונים הכי קמאיים וסותרים של האנושות, של האנושיות. האפוס הפראי והמותח הזה נוצר דווקא כדי לנבור באינטימיוּת השוכנת בו, ומתוך סיפורי ההישרדות של ספיר ופאנג זוהרים הבדידות והחברות, האובדן והנחמה. היעדר הדיאלוגים מעלה על נס את האמנות של טרטקובסקי, הן מבחינת האנימציה רבת העוצמה והן מבחינת היכולת שלו לגולל סיפור ישיר, בלתי מתפשר, מלא דמיון ויפה להפליא בכל מובן.

מה: רוברט ומישל קינג, יוצרי "האישה הטובה" ו"הטובות לקרב", חוזרים עם סדרה חדשה ב-CBS. ד"ר קריסטן בושרד היא פסיכולוגית קלינית שחוברת לדיוויד אקוסטה, עיתונאי לשעבר שהפך לכומר מתלמד, ולבן שרוף, קבלן שדיוויד נעזר בו כמומחה טכני ואחראי ציוד, על מנת לחקור אירועים על-טבעיים. קטיה הרברס (בתו של אד האריס ב"ווסטוורלד") מככבת, ולצדה מייק קולטר ("לוק קייג'", "האישה הטובה"), מייקל אמרסון ("אבודים") ואסיף מנדבי ("הדיילי שואו"). הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: זו אינה הפעם הראשונה שבני הזוג קינג טובלים את רגליהם ביצירה קצת יותר קלילה ויותר ז'אנריסטית מאשר עולמות "האישה הטובה". ב-2016 הם יצרו את "חסרי מוח" הכיפית שהסתפקה בעונה אחת, ועכשיו הם חוזרים עם דרמה על-טבעית שונה בתכלית מהחומרים הקודמים שלהם. הפעם, לעומת זאת, מדובר כבר ביצירה שגרתית ונוסחתית בהרבה. הקינגים כותבים מצוין, אי אפשר לקחת את זה מהם, ואם אתם בקטע של סדרה פרוצדורלית מהסוג הזה - שדים ומיתולוגיות במסגרת מקרה חדש מדי פרק, ובנוסף קשת עלילתית קטנה שמתפתחת עם הזמן - אז "Evil" בהחלט יכולה להיות בחירה ראויה.

אך הסדרה גם אינה מחדשת דבר, שזו דרך מהוגנת לומר שהיא בנאלית ואפילו קצת משעממת. עוד סדרה על שדים ומיתולוגיות שמצידה מקרה חדש מדי פרק, ויש גם קשת עלילתית קטנה שמתפתחת עם הזמן. ראינו אלף כמוה, חלקן קלאסיקות פורצות דרך ("תיקים באפלה"), אחרות סתם מעולות ("על טבעי"). "Evil", כך נדמה, ממשיכה את המורשת הזו בלי להוסיף לה הרבה, אם בכלל. הדינמיקה של קריסטן ודיוויד, הסקפטית והמאמין, היא לגמרי סקאלי ומאלדר. דמותו של בן בתווך מצליחה ליצוק קצת עניין כי גם הוא ספקן שמנסה לחפש את הרציונל מאחורי כל מקרה נסי. חיי המשפחה של קריסטן כוללים בעל שנמצא חודשים בחו"ל ומשאיר אותה לבדה עם ארבע ילדות קטנות. אבל גם כל אלה לא מצליחים לשדרג את "Evil" לכדי משהו מעבר לשבלוני.

מה: קומדיה של NBC בכיכובו של בראדלי וויטפורד ("הבית הלבן"), המגלם את ד"ר ארתור קוקרן, פרופסור למוזיקה לשעבר מפרינסטון, אלמן סנוב ואנטיפת שנקלע לחזרה של מקהלת כנסייה בעיירה הקטנה שאשתו המנוחה גדלה בה ומשתכנע להישאר במקום ולעבוד איתם. גם אנה קאמפ ("פיץ' פרפקט", "דם אמיתי") כאן בתפקיד ג'יני, זמרת במקהלה. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: מלבד וויטפורד וקאמפ שמותיהם של שאר חברי הקאסט לא בהכרח יגידו הרבה, אולם "הרמוניה מושלמת" ליקטה אסופה של שחקנים קומיים מעולים משלל מקומות. ריזוון מאנג'י היה רג'יב, הלקקן והתככן בקומדיה קצרת הימים "מוקר וחביב" ("Outsourced"), וכאן הוא מיסיונר תמים וטוב לב. וויל גרינברג, שהיה טוד הדוש בקומדיה הנפלאה "Wrecked", הוא שוב דוש, הפעם בתור האקס של ג'יני. ואמנם לא קומיקאי, אבל ג'ינו סיגרס, שכל מי שראה את "באנשי" לא ישכח את דמותו ענקית-הממדים ובעלת הקול העמוק של צ'ייטון ליטלסטון, גם הוא כאן בתפקיד של ענק עדין.

הפירוט הזה חשוב כדי להבהיר עד כמה הסדרה המביכה הזו מבזבזת את יכולותיהם של כמה כשרונות מאוד מאוד סימפטיים, בראשם כמובן וויטפורד עצמו. מעשיית העירוני-המתוחכם-שמתנשא-על-העיירה-הקטנה-אבל-לומד-לאהוב-אותה-ואת-שיגיונותיה הוא אחד השחוקים בתולדות המדיום הטלוויזיוני, והגיע למיצוי מופלא כבר בשנות התשעים עם "חשיפה לצפון". לא זאת בלבד ש"הרמוניה מושלמת" לא מחדשת בה דבר, אלא מרדדת אותה לכדי קומדיה עבשה, עמוסת בדיחות קרש ודמויות שמגיבות זו לזו באובר-אקטינג שכנראה אמור להיות להדגיש בפנינו שקרה או נאמר עכשיו משהו מצחיק, אף שזה לעולם לא נכון. קשה להאמין שהסדרה הזו נכתבה, הופקה ואושרה לשידור בלי שמישהו חשב שחיוני לעשות בה מקצה שיפורים דרסטי.

ואתם יודעים מה, עוד אפשר היה לחיות עם הומור מביך אילו הסדרה לא הייתה רומסת את האלמנט הכי חשוב בסדרות עיירה קטנה - תחושת הקהילתיות החמימה. משהו שהיה גורם לנו לרצות להשתייך אליה ולהבין מה מושך את הגיבור עצמו לעשות כן. אלא ש"הרמוניה מושלמת" ממחישה בדיוק את ההפך - מדובר במקום לא נעים שהאנשים בו הם רכלנים מרושעים או סתם חלאות, וכל זה באמתלה המוכרת של "חה חה, האנשים הפשוטים שבעיירה הקטנה". זה לא חמוד ומשונה ו"קווירקי". סתם דוחה.