על החיים ועל המוות: "בוג'ק הורסמן" מסתכלת על הנוף בדרכה החוצה

חלקה הראשון של העונה האחרונה של "בוג'ק הורסמן" הגיע בשלהי אוקטובר 2019, מעט לפני שהכתרנו אותה כאן כסדרת העשור של וואלה! תרבות, ונהנה בין היתר מאלמנט ההפתעה. הפתיח החדש לבדו מעך את הלב, עם מניפת הכוכבים היפהפיה הזו, שלנצח תהיה מזוהה עם מותה של שרה לין, ואז עוד עוול ועוד עוול שבוג'ק עשה בעברו ושנחשפנו אליו במהלך הסדרה. העיסוק של העונה הזו בהכאה על חטא פשוט מזכך - בוג'ק נכנס לגמילה וסוף סוף באמת התנקה, באמת התעמת רגשית עם הדברים הנוראיים שעשה, בעיקר כמובן האופן שבו התנהג כלפי שרה לין מאז שהייתה ילדה קטנה ועד מותה ממש.

כי בוג'ק אולי עשה חשבון נפש, אבל לא נתן את הדין על מעשיו. כמו שאמר במסגרת אותו הלך מחשבה מכה-על-חטא שהנחיל לו מכון הגמילה: "את יודעת למה הוודקה הזאת כאן? כי אני חושב שאני מיוחד ושהחוקים לא חלים עליי. ואני חושב ככה שוב ושוב ושוב". אז במקום שבוג'ק עוד פעם ישוב לסורו, החלק הראשון של העונה איפשר לו להשתפר באמת. אלא שבסופו התקרבו אליו בבת אחת גם העימותים החיצוניים שיהיה עליו להתמודד איתם ולעמוד למשפט ציבורי, מאורעות עבר שהם סיכום של הסדרה עד כה.

הייתה ג'ינה, השחקנית שהוא חנק על סט הצילומים וסובלת מפוסט-טראומה. ישנה פני, בתה הטינאייג'רית של שרלוט שבוג'ק כמעט שכב איתה, וחברתה שבוג'ק שיכר בנשף בית הספר שלהם עד כדי כך שנאלצה להתאשפז. וכמובן, ישנו המקרה שפייג' סינקלר העיתונאית רודפת אחריו - מותה של שרה לין, שבפרקים החדשים מתברר כי היה אפילו נורא יותר מכפי שידענו. כל הרפתקאותיה הקדחתניות והרפליקות השנונות של פייג' (בדיבובה הפנומנלי של פאג'ט ברוסטר, "מחשבות פליליות", הראויה לכל פרס אפשרי על מה שעשתה כאן) היו מחווה מושלמת לאחד הסרטים הגדולים של הוליווד הקלאסית, "נערתו ששת" (או "סנאיתו ששת", בעולמה של "בוג'ק הורסמן"), רובד נוסף של עונג.

ביום שישי הגיע אל נטפליקס החלק השני של העונה, מקבץ הפרקים האחרון של "בוג'ק הורסמן" אי פעם, והוא היה פחות מוצלח. פחות הדוק, יותר מבולגן, עם בדיחות צולעות כמו מעלליהם של הסטודנטים של בוג'ק או כל האפיזודה עם ואנס וואגונר. ועם זאת, יש היגיון באי-סדר. כשהאדמה נשמטת מתחת לרגליו של הגיבור יש לעניינים נטייה להתבלגן. אפשר לשער ש"בוג'ק" אפילו כיוונה לכך, לפחות במידת מה. "את יכולה לחיות את כל חייך כאילו הם פאזל שהורכב מחלקים של תפאורות שונות", מסבירה דיאן את הווייתה שלושה פרקים לפני הסוף. "כל החיים שלך מלאים בחלקים שלא ממש מתאימים. אבל בשלב מסוים את מתחילה לחשוב שזו את. את היא החלק שלא ממש מתאים". וכשהיא אומרת את המשפט האחרון, דמותו של בוג'ק המובס היא זו שמופיעה על המסך.

על אף החלקים הלא תמיד מתאימים, לא תמיד מצחיקים ולא תמיד נחוצים, גם בשמונת הפרקים האחרונים יש כל כך הרבה יופי ושאר רוח. גם הם רותמים את יתר הדמויות כדי לספר את סיפוריהן שלהן, שלמים ויפים, ובתוך כך להקרין על הגיבור ששמו מתנוסס בשם הסדרה, שהולך וטובע בבוץ שטיפח כל חייו. זה משהו שקל יותר לראות רק בצפייה שנייה, אך יש חתירה מתמדת לאירועים הדרמטיים של הפרק האחד לפני האחרון. הוא בעצמו משקף בו את אותו בלגן ששורה על כל חצי-העונה, עם חלקים שלא תמיד ברור למה הם קיימים.

מכאן והלאה ספוילרים לסופה של "בוג'ק הורסמן".

בסוף הפרק השישי של העונה, אותו אחד שבו דיאן מדברת על הפאזל, בוג'ק צופה במבחן הבד שלו ל"על הסוס". הרב קזאז, חברו הוותיק ומושא בגידתו, ישב אז מאחורי המצלמה ואמר לו: "תחזיק חזק, חבוב, החיים שלך עומדים להתחיל". ואז החיים שלו נגמרו. בוג'ק מת כמו בן דמותו בסוף האפל של "על הסוס" עצמה.

בפרק ה-11 בסדרה בוג'ק לא אהב את הביוגרפיה שכתבה עליו דיאן - לדעתו היא הציגה אותו באור שלילי - והחליט לכתוב את הספר בעצמו. בבינג' של סמים והזיות הוא נעזר בשרה לין ובטוד כדי לסיים במהירות את כתב היד ולשלוח אותו להוצאה לאור שממתינה לו. "אהבתי את הרעיון שלך לסיום", שרה לין אמרה לו. "אהבתי את הקטע שבו אתם שוחים באגם בקיץ". בוג'ק אמר: "כן, ושאני כבר זקן ולא יכול לדאוג לעצמי, אני יוצא לשחות בפעם האחרונה. אני יודע שלא אוכל לחזור לחוף. אני חלש מדי, עייף מדי. אז אני פשוט נותן למים לקחת אותי". כך הוא חזה את סופו כבר לפני שנים. טוד פחות התחבר. "סוף מבאס", הוא אמר.

הטביעה של בוג'ק הייתה מוטיב תמידי בסדרה מאז יומה הראשון, ונוסף לכך היא התגלמות המטאפורה של תלאותיו בישורת האחרונה. עכשיו זה קורה באמת, הדימוי והאמת מוטחים זה בזה כגוף במים. כשם שראינו בכל פעם בפתיח של הסדרה, בוג'ק נפל לבריכה ושקע בה. כמו בציור על הקיר בביתו, הוא גם טבוע בבריכה וגם מביט בעצמו מלמעלה. אמו ניסתה להטביע אותו באמבטיה כשהיה פעוט, עכשיו הוא עושה את זה לגמרי לבד, או שמא כתוצר עקיף של מעשיה.

מה שבא אחרי כן קצת מפוזר, לפעמים אבסטרקטי, תכופות אלגורי, כמתבקש מחלומות וממיתות קליניות. הציפור הלכודה בביתם של המתים ומסרבת לצאת היא סמל שאפשר לנסות לפענח אותו, אולם שיחות על זוטות-סיינפלדיות כמו "למה אנשים מקדימים את השאלות שלהם ב'אפשר לשאול אותך משהו?'" נדמות כהסחת דעת מיותרת. אך בדומה לעונה כולה, על אף רעשי הרקע וחוסר המיקוד, זהו פרק סיכום חיוני, פיוטי ויפהפה. חשבון של בוג'ק עם המתים, כולל עצמו, לפני שיגיע החשבון עם החיים, כולל עצמו.

הכל מגיע לשיא עם ההופעה של סקרטריאט. סוס המרוצים שבוג'ק כל כך העריץ וזכה לבסוף לגלם את דמותו בסרט על חייו, היה אף הוא חלק ממערך הטביעות המורבידיות שהציגה הסדרה לאורכה. הוא התאבד מקפיצה על גשר אל תוך הנהר. עכשיו בחלומו של בוג'ק, לפני שסקרטריאט נשלח אל הריק השחור הוא מתאר את תחושותיו האחרונות.

ראשית הייתה התעלות: "הבריזה החלושה לא לוחשת דבר, המים צורחים שמימיוּת. כפות רגליו מתחלפות נד-נד. נשימה עמוקה, תתרחק. הגיע הזמן. בהונות ניתקות מהגשר. עד מהרה הוא כרוך במים, עיניים עצומות נעולות, אבל מציץ לראות את הנוף מחצי הדרך למטה. קצת רוח, שמש קיץ, נהר עשיר ומלכותי. שטף של אנדרופינים אוהבים מביא רוגע שאין בלתו. אתה עף עכשיו. אתה רואה את הדברים ברורים בהרבה מאשר על הקרקע".

אלא שכאן מזדחלת פנימה החרטה. קודם זה קורה בפיכחון: "הכל בסדר, הכל היה בסדר, אילולא היית בחצי הדרך למטה. חובט כדי להינתק מהכבידה. מה יכול עכשיו להאט את נפילתך? מה הייתי נותן כדי שהבהונות יגעו שוב בביטחון שלמעלה. שיניתי את דעתי, שיניתי את דעתי, אני לא רוצה---".

לאחר מכן בהשלמה: "אבל זהו זה, המעשה נעשה. שקט מטביע את הקול. לפני שזינקתי הייתי צריך לראות את הנוף מחצי הדרך למטה".

ולבסוף בזעקות חסרות אונים: "לא! באמת הייתי צריך לחשוב על הנוף מחצי הדרך למטה! הלוואי שהייתי יכול לדעת על הנוף מחצי הדרך למטה!"

מה שכל כך רב עוצמה בכל הדבר הזה הוא חוסר היכולת לנתק בין סקרטריאט, שדמותו גם ככה מעורבבת עם אביו של בוג'ק, לבין גיבור הסדרה. בוג'ק הרי גילם אותו בסרט על חייו, ומעל הכל - לכולם יש את אותו קול. העבודה של וויל ארנט כאן מצמררת ומטלטלת, לוקח את הפואמה הגם-ככה-עזה הזו ומוליך בקולו את הרגש, הנואשות, האימה. הופך אותה לאחד הרגעים המדהימים בסדרה הזו, מרומם ומשפיל רוח בה בעת.

למרות הסופנות שבפואמה, ועל אף שהיא מתארת את חשבון הנפש המבולגן שעל סף המוות, יש בה קרן אור. המילים אמנם מערבבות בין הנוף לבין המים, והפרק שקרוי על שם הפואמה מתאר את הלימבו שלפני המוות, אך עצם השימוש במושג כמו "הנוף מחצי הדרך למטה" מייצג בו יופי. משהו להיאחז בו בשניות שבין הקפיצה לבין החבטה, כשהמראות המשתרעים גורמים לאדם לחפוץ בחיים. משתמע שיש סיבה לחפוץ בחיים. עבור סקרטריאט זה כבר מאוחר מדי, אולם בשביל בוג'ק, מתברר, עדיין לא. צליל מוניטור רציף ונורא נשמע על רקע הקרדיטים, ואז הפעימות פתאום חוזרות.

על אף כל הרמזים המטרימים, "בוג'ק" היא לא סדרה על מוות, אלא על החיים בצלו. החיים בצל של כל דבר. "אין צד אחר", אמר לו הרב על סף הדלת אל השחור. "זה מה שיש". מה שעשית עד כה, כשעוד הייתה נשמה באפך, זה מה שנחשב. הניסיון של בוג'ק להיגמל ולהשתפר רחוק מלהיות גמור, גם אם לא נלווה אותו עוד. הוא אף ייאלץ לעשות זאת בלי כמה מהאנשים שהיו הכי קרובים אליו. הוליהוק ניתקה איתו את הקשר במכתב שאת תוכנו מעולם לא ראינו במפורש. פרינסס קרוליין תמליץ לו על סוכן אחר. דיאן סיכמה את קשריה איתו בשיחה שלהם על הגג. ההתנהלות של בוג'ק גבתה מחיר בלי הפיך, בלתי נסלח. כלומר, איך אפשר לסלוח לו אחרי הגילוי על כך שחיכה 17 דקות שלמות לפני שהתקשר לדווח על שרה לין?

הוא אמנם משלם בסוף על פשעיו, הן ציבורית והן פלילית, אבל ברגע שניתנת לו ההזדמנות הוא שוב אותו אגואיסט, לפני ואחרי מותו הקליני, לפני ואחרי כליאתו. הריאיון הראשון עבד כל כך טוב? בואי נעשה עוד אחד, הוא חייב את זה לצופים. הוא יוצא מהכלא ויש עליו באזז בתעשייה? נזנח את רעיון ההתנדבות ונחזור מיד לאותה דרך. פשוט מכור שמחפש את המנה הבאה.

בוג'ק יודע מה עליו לעשות. אנשים משתנים כל הזמן. כל חבריו עשו את זה. דיאן, שהייתה מין בבואה שלו וגדלה גם היא בבית רעיל, עכשיו השלימה עם כל מה שהיה עליה להשלים איתו בנוגע לעצמה. פרינסס קרוליין, שאימצה ילדה והתחתנה בנוסף להיותה אשת קריירה מצליחה. טוד שחידש את הקשר עם אמו, מצא בת זוג מושלמת עבורו ושכר איתה דירה משל עצמו אחרי שנים על ספות של אחרים. מיסטר פינאטבאטר, הלברדור שלמד סוף סוף איך להיות לבד (וסיפק, אגב, את אחד התגמולים הגדולים ביותר של הסדרה כולה, עם השלט החדש של "הוליוו"). כולם עכשיו אנשים שלמים בהרבה, הסדקים שבהם מולאו בזהב.

עבור בוג'ק המתווה לדרך אל השינוי סומן כבר מזמן. כאשר התחיל לעשות ג'וגינג בעונה השנייה, הבבון שרץ תמיד בכביש הסמוך הבטיח שכל יום זה נעשה קל יותר. אבל "אתה חייב לעשות את זה כל יום", הוא אמר, "זה החלק הקשה". גם עכשיו, בפרק האחרון של הסדרה, כשבוג'ק תוהה מה יעשה כשישבור את שיא הפיכחון שלו בעוד חודשיים, טוד חוזר על מתכונת דומה: "אחרי זה תשבור את השיא שלך שוב. תקבע שיא חדש כל יום". היכולת הזו קיימת בבוג'ק. לפעמים אנשים מוצאים בתוככם תעצומות נפש שלא ידעו שיש להם. כאלה שאפילו יביאו אותם לטעום מאכל שנוא ומתועב, נניח מלון, ולהבין פתאום שהוא דווקא לא רע.

כמתבקש מסדרה על כוכב סיטקומים נושן שעוסקת בתעשייה ההוליוואית, "בוג'ק" תמיד הייתה מודעת למסגרת שבתוכה היא פועלת, והשתמשה בכלים המוכרים, כמו גם בחדשים שהמציאה, כדי לסלול דרך חדשה. המושבעים במשפט של בוג'ק בפרק האחרון הם דמויות שאת כולן פגשנו לאורך הסדרה, קצת בדומה לשורת העדים שהכניסה את חבורת "סיינפלד" לכלא בפינאלה שלה. בחתונה של פרינסס קרוליין, בוג'ק מספר לה שציפה כי תהיה קטסטרופה סיטקומית שרק הוא יוכל לפתור אותה. במין בוג'קיות-הורסמנית מזוקקת, הרעיון המטופש שלו מביא להצפת האמת בנוגע לחרדות של פרינסס קרוליין, אך בצורה כנה ואנושית, מאוד לא סיטקומית. "אני צילום של צילום", מסביר בוג'ק ברהיטות בריאיון הראשון שלו בפרק ה-12 של העונה האחרונה. קומיקאי שלמד את כל מה שהוא יודע מסיטקומים טלוויזיוניים שספג כילד, ובעצמם נוצרו על ידי תסריטאים מתוסבכים באותה מידה.

במפגש אקראי בין בוג'ק לבין סוס זר האווילות נמהלת בזיכוך. "שנאתי את הסדרה שלך", אומר לו הזר. "'על הסוס', שנאתי אותה. אבל אחי הקטן מת עליה. הייתי מזדעף בחדר שלי ושומע אותו מתגלגל מצחוק בסלון. היה לו צחוק נהדר. הסמים לקחו ממנו הרבה, אבל עדיין היה לו את הצחוק הזה. ממש עד הסוף. עכשיו בכל פעם שאני שומע משהו לגבי הסדרה הזאת, אני שומע את הצחוק של אחי. תודה על זה".

"בוג'ק הורסמן" הייתה סיטקום שכוסה באלפי בדיחות דביליות ומצחיקות. במקביל היא הייתה דרמה מבריקה, עצובה ולא פעם נשגבת. היא הייתה סדרה על סוס מדבר בעולם שבו חיות היו חלק אינטגרלי מהחברה, פעמים רבות בלי היגיון של ממש. בו זמנית המטירה תובנות עמוקות על טראומה, על דיכאון ומחלות נפש, על הקיום האנושי. היא באה מאהבה לז'אנר. לא רק שיש טעם גם בסיטקום טיפשי, אלא גם הוא יכול להביא להתעלות. ואם הוא לא טיפשי, אם הוא הרבה יותר מזה - השמיים הם הגבול, בין אם הם זרועי כוכבים ובין אם שטופי שמש.