יש לא מעט דרכים שבהן אפשר להרוס את סופה של סדרה. אפשר לזרז הרבה יותר מדי את העניינים בלי לספק תשתית מספקת למה שעומד להגיע, כמו שעשתה השנה "משחקי הכס". אפשר להתמקד בפן הרגשי בלבד ולזנוח את כל מה שעדיין לא זכה לתשובות, כשם שעשתה "אבודים". אפשר לסמן מראש את המטרה תוך התעלמות גורפת מכל מה שעבד בסדרה והפך אותה למה שהיא, כפי שקרה עם "איך פגשתי את אמא".
למרבה השמחה, "מר רובוט" הצליחה להימנע מכל המכשולים האלה ומאחרים. כבר בדרך שהובילה לשם אפשר היה לדעת שמקרה "משחקי הכס" לא יחזור. העונה הרביעית והאחרונה של "מר רובוט" היא דוגמה מושלמת לעלילה שמתקדמת באופן מחושב מכל היבט, שלוקחת את הזמן לשתול את כל מה שיש לשתול כדי לקצור אותו אחר כך ברינה.
וכמו במקרה של "אבודים", "מר רובוט" הקפידה לטפח את הפן הרגשי. מי שבכל זאת אהב את הסוף של "אבודים", כמוני, התמסר לדמויות וליחסים ביניהן. הן ריחפו מעל התסבוכת הזו של האי ושל ג'ייקוב ושל הענן השחור ושאר הבלגן. סיפור אהבה אפי כמו של דזמונד ופני לא נפגם רק כי הסדרה התקשקשה והסתבכה ברגליים של עצמה. ומאחר שהדמויות היו שם מההתחלה בהמוניהן, מי מוצלחת יותר ומי פחות, למרות הכל אפשר היה להושיט יד מסופה של הסדרה ועד לתחילתה ולאחוז במשהו.
אבל מבין שלוש הפינאלות הנודעות לשמצה הנ"ל, הסכנה הגדולה של "מר רובוט" הייתה ליפול באותו בור של "איך פגשתי את אמא"; כמוה גם הדרמה השאפתנית והאמיצה בכיכובו של רמי מאלק ידעה מראש לאן היא הולכת - למעשה היא נהגתה במקור כסרט, ורק התארכות העלילה הביאה את היוצר סם איסמעיל להבין שמדובר בסדרה. אלא שבמקרה שלה לא זאת בלבד שסיפקה סוף מושלם, מפתיע ומבריק, אלא גם הותירה המון רמזים בדרך אליו. ולא רק רמזים לסוף האמיתי, אלא גם הסחות דעת שיכלו לשכנע אותנו שגם הסוף שלפני הסוף הוא הנכון. מלאכת מחשבת, שכבות על גבי שכבות של עלילה כדי לקלף שכבות על גבי שכבות של אישיויות.
בפרק הרביעי של הסדרה אליוט נאלץ להיגמל ממורפיום. הוא חווה תסמיני גמילה, שכב במיטה במלונית ושקע אל חלומות הזויים שחשפו נתח גדול ממהותו, זאת שתתחוור בסוף הסדרה. לאורך הפרק יש עניין עם מפתחות, לרמוז לנו שזה המפתח לכל הסיפור: ילדה קטנה פגשה את אליוט ברחוב והביאה לו מפתח קטן, מאוחר יותר הוא אכל פאי במסעדה עם אנג'לה (פורשיה דאבלדיי) וגילה בפיו את אותו מפתח, הוטמן בעוגה כשם שמטמינים טבעת לקראת הצעת נישואין. אנג'לה ראתה את המפתח בידיו והתרגשה - "כן, אני אתחתן איתך!". השניים יצאו אל חדר צדדי שהתגלה כארקייד שממנו פעל צוות "אף סוסייטי", "קווין" של פרפיום ג'יניוס התחיל להתנגן ברקע. אנג'לה לבשה פתאום בגדי כלה ואליוט טוקסידו. כבר בפרק הרביעי בסדרה.
"אתה לא תעשה את זה, נכון? תשנה את העולם", אנג'לה אמרה לו אז. "הגיוני. נולדת רק לפני חודש". ואז איבחנה: "אתה מפחד. מפחד מהמפלצת שלך. אתה אפילו יודע מה היא?". כלומר, כבר אז אנג'לה אמרה די בפירוש שהאישיות הזו של אליוט לא הייתה קיימת עד לפני חודש, וגם רמזה לנו שיש מפלצת שהוא אינו מודע לה. מן הסתם זו שנחשפנו אליה בעונה האחרונה, הטראומה האיומה של אליוט.
אנג'לה החזירה לו אז את המפתח ואמרה שאינו מתאים.
"למה לא?", שאל אליוט.
זה לא ברור?" הקול שלה התעוות, נעשה מתכתי. "אתה לא אליוט. אתה ה..."
אולם אז זה נקטע. שקט, מסך שחור. אליוט התעורר במיטה במלונית.
מכאן והלאה ספוילר לצמד פרקי הסיום של "מר רובוט", שישודרו ביום חמישי בסלקום tv, פרטנר TV ו-HOT.
מר רובוט במקום ה-12: מצעד סדרות העשור של וואלה! תרבות
עכשיו, שנים אחרי כן, הפנטזיה הזו חוזרת במלוא עוצמתה. בוראת עולם שלם. אליוט ואנג'לה מתחתנים. העולם מושלם, אוטופי עד שברון לב. "האם אי פעם פגעת בי?", אליוט שואל את אמו - כמה עצוב זה שמשאת נפשו היא עולם שבו הוריו לא פגעו בו. ואנג'לה לא רק בחיים, אלא אוהבת אותו ועומדת להתחתן איתו כדי שיחיו ביחד את כל שארית חייהם. נוסף לכל זה, אליוט פשוט... רגיל. "מה לא הייתי נותן כדי להיות נורמלי", הוא אמר לנו בפרק הראשון של הסדרה. "לחיות בבועה הזו. המציאות של הנאיבים". והנה זה קורה. מה הוא לא היה נותן כדי לשמר את זה.
אך ככל אוטופיה, גם זו לא אמיתית, על אף השאיפות המופרכות של ווייט רוז. כמו בסרט שאליוט כל כך אוהב, "בחזרה לעתיד", שזכה להמוני רפרנסים לאורך הסדרה, הפנטזיה שלו ביקום הזה מתחילה עם הומאז' ברור לחזרתו של מרטי מקפליי אל העבר. על השלט של וושינגטון טאונסשיפ כתוב "מקום נחמד לחיות בו", בדיוק כמו בהיל ואלי של "בחזרה לעתיד". אליוט מסתובב אבוד במקום שהוא בו זמנית מכיר ולא מכיר, מביט סביב בהשתאות ומפריע למכוניות הנוסעות. בסרט הקלאסי התנגן ברקע "מיסטר סנדמן", כאן מתנגן ברקע "מיסטר רובוטו". כמו מרטי גם אליוט נתקל בהוריו. הוא עומד בצד השני של המדרכה ומתחבא מאחורי שיח, כשם שעשה בן דמותו של מייקל ג'יי פוקס בסרט השני בסדרה כדי להימנע ממפגש עם עצמו כשחזר אל שנות החמישים.
"מר רובוט" תמיד הייתה סדרה של מחוות ליצירות אחרות, כולל בפרק האחרון (עם "המטריקס", "להיות ג'ון מלקוביץ'" וכתמיד "מועדון קרב" - כולם אגב מ-1999), וכל הקטע הארוך הזה הוא אולי מחווה נוספת בשורה הארוכה. המצע שהתקינה "מר רובוט" הפך את העולם המקביל למשהו שיכול היה לעבוד. הרמזים והאמירות המפורשות בנוגע ליקום מקביל היו שם כבר מאז שהשר ז'אנג (ד"ב וונג) שאל את דומיניק (גרייס גאמר) בעונה השנייה אם אי פעם תהתה איך העולם ייראה לו תקרית 9 במאי לא הייתה מתרחשת. והנה הגיע הרגע שבו זה קורה. לא בלי תקלה אמנם: גליץ' במערכת של ווייט רוז איפשר בטעות שני אליוטים. אבל הפולש הרג את הקיים והשתלט על חייו. אליוט הגשים את החלום שלו. סוף.
אולם זו לא "מר רובוט". לא ייתכן שכך זה ייגמר, בעולם הסטרילי הזה, בפנטזיה הזו. בלי דרלין (קרלי צ'ייקין). במדרכה שמול בית הוריו של אליוט, הנערה השכנה שמזהה את אליוט היא אותה ילדה מההזיה של פעם, שנתנה לו את המפתח. אם אז היא הייתה פרי דמיונו, גם הפעם היא כזו. השלט בבית משפחת אלדרסון המזויף הצהיר: "הבית הוא היכן שנמצא הלב". כאן לא נמצא הלב, כאן זה לא הבית.
בסבלנות אין קץ "מר רובוט" חשפה את הקלפים שלה לאורך כל חייה. כבר מהעונה הראשונה (דרלין היא אחותו של אליוט, מר רובוט הוא יציר דמיונו) ומעבר לה (אליוט בעצם בכלא, הוא השליך את עצמו מהחלון ולא נזרק, אביו התעלל בו מינית ועוד גילויים). בכל הפעמים הסדרה הניחה את המצע הדרוש כדי לשמוט את השטיח מתחת לרגלינו ועדיין הכל יהיה הגיוני. כך גם בטוויסט האחרון.
מסך העשן של עולם מקביל הוא דרך מבריקה לספר סיפור על אדם שסובל מפיצול אישיות - הרי מהו מעבר בין אישיויות אם לא מעבר בין עולמות? ובעומקם של הדברים, הרובד הזה רק מוסיף לאלגוריה של "מר רובוט" כולה כסדרה שמספרת על הקיום האנושי בעידן של חרדות חברתיות ובדידות, בעולם שהולך ונעשה טכנולוגי, כוזב ומתעתע. היום, עם סופה של הסדרה, זה ניכר אפילו יותר מאשר כשהתחילה ב-2015.
ב"מר רובוט", לפחות, אי אפשר להימנע מהאמת, מהעולם שבחוץ. רעידות האדמה החוזרות ונשנות כל אימת שהאליוטים מתקרבים מרמזות על זה. וכך היקום ה"מקביל" נעשה משוגע יותר ויותר, חלומי יותר ויותר. החתונה אמורה הייתה להיערך בקוני איילנד, שם נמצא הארקייד של "אף סוסייטי". אנג'לה בשמלת הכלה שלה בורחת אליו מהחוף. אליוט פותח את הדלת ושוב מתנגן "קווין" של פרפיום ג'יניוס. הפעם אנג'לה מצליחה לסיים את דבריה: "אתה לא אליוט. אתה המאסטר-מיינד".
היכן שנמצא הלב
הטוויסטים הרבים של "מר רובוט" כבר לימדו אותנו מזמן שאליוט אינו מספר מהימן. אנחנו רואים דברים שאינם בהכרח שם כי ככה הוא רואה אותם, ולפעמים אפילו בורא במודע ובמכוון מציאות חדשה לגמרי כדי להתמודד עם מה שעליו להתמודד. הסדרה עשתה עוד זום-אאוט ועוד זום-אאוט ככל שהתקדמה, חשפה עוד סוד שאליוט לא ידע על עצמו ואנחנו לא ידענו עליו. הזום-אאוט האחרון חשף את הסיפור כולו. גם במקרה הזה היו לכך המוני רמזים לאורך חייה של הסדרה, שהתגברו בעונה האחרונה אך היו שם ממש מההתחלה, בכללם הזמן האבוד של אליוט באירוע 9 במאי עצמו, לפני שהתעורר ברכב של טיירל בלי לזכור איך הגיע לשם.
"אתה לא אמיתי", אמר אליוט למר רובוט (כריסטיאן סלייטר) בפרק האחרון של העונה הראשונה.
"מה, ואתה אמיתי?", השיב לו הלה.
ממש כמו מר רובוט, אליוט אלדרסון שאנחנו מכירים הוא רק עוד נדבך באישיות של אליוט אלדרסון האמיתי. דמות שהאמיתי הגה. זה לא אומר שכל מה שראינו בסדרה היה פרי דמיונו של אליוט המומצא, אלא שהדברים האלה נעשו כאשר הוא היה על המושכות ולא אליוט האמיתי. למעשה, במהלך הזמן הזה, שבעצם ארך שנה וקצת - מתישהו אחרי שאליוט יזם את הפריצה למחשבי "אי-קורפ" בליל כל הקדושים 2014 ועד עכשיו, סוף 2015 - אליוט שלנו השתלט כליל על חייו של האמיתי, כשם שמר רובוט עשה מדי פעם בלי שאליוט שלנו ידע.
בתחילה זה כנראה עוד היה לסירוגין. הוא הרי ידע מי היא דרלין כשחזרה העירה והגיעה אליו כדי לצפות ביחד בסרט הסלאשרים המגוחך שהיו צופים בו בילדותם, פלאשבק שפתח את הפרק הרביעי בעונה השנייה. אליוט האמיתי בדיוק פוטר אז מעבודתו הקודמת כי עמיתיו לעבודה כלאו אותו בחדר השרתים וכשחזרו מצאו את המקום הרוס לחלוטין. הוא עצמו לא זכר את זה בכלל - מבחינתו הוא ישן. המקרה הזה הגיע לבית משפט ובהוראתו אליוט התחיל להיפגש עם פסיכולוגית.
במבט לאחור נדמה שממש בסצנה הזו, בעוד דרלין בחדר, אליוט האמיתי הפך לדמות לוחם הצדק שהמציא. זה קרה עם אקט מאוד סמלי: כשהוא עטה על פניו את המסכה שתהפוך לסמל ההכר של "אף סוסייטי" והצהיר על תוכניתו. עד מהרה אליוט האמיתי נעלם לגמרי. המאסטר-מיינד חדור הנקמה הוא שהפיל את אי-קורפ ואת קבוצת דאוס על ברכיהם, שדד את כספם, הציל את העולם, שכח את זהותה של אחותו כדי שלא תמשוך אותו מהפנטזיה שלו. המאסטר-מיינד הוא גם זה שאיבד את חברתו הטובה אנג'לה, מה שאליוט האמיתי עדיין לא מודע אליו.
אליוט המומצא, הגיבור שלנו, הוא רק אחד ממסכת שלמה של אישיויות של האמיתי. כפי שמפרטת בת דמותה של קריסטה (גלוריה רובן) בהזייתו. "האישיות הראשונה נוצרה ביום שבו אליוט קפץ מהחלון - אישיות המגן, זו שאליוט יצר כדי להחליף את אביו, להגן עליו מפני מצבים בלתי נסבלים: מר רובוט. מאוחר יותר בחיים, אליוט יצר את דמות האם, הרודפת, מאשימה את אליוט בהתעללות, מתעקשת שעליו לשלם על כך. לא הרבה אחרי כן הגיע בן דמותו הצעיר של אליוט, שהוא ברא כדי להתמודד עם ההתעללות שלא היה ביכולתו לשאת. עם זה, הוא במידה מסוימת יצר את המשפחה של עצמו".
"במשך זמן מה", ממשיכה קריסטה-המזויפת, "חשבנו שזיהינו את כל האישיויות של אליוט, אבל יש עוד אחת שהגיעה לא לפני הרבה זמן". הגיבור שלנו, אליוט המזויף. "אני יודעת למה עשית את זה. הלב שלך היה במקום הנכון. רצית להגן עליו, זו הסיבה ששינית את העבר שלו" - בזיכרון של אליוט שהכרנו הוא לא קפץ מהחלון מאימת אביו המתעלל, אלא האחרון השליך אותו מהחלון בזעם על כך שסיפר לאמו כי יש לו סרטן.
"...העתיד שלו הוא הדבר שרצית להגן עליו באמת", מוסיפה קריסטה-המזויפת. "זאת הסיבה שיצאת מגדרך לנקות את כל הרוע שהקיף אותו בעולם האמיתי. אז הקמת את 'אף סוסייטי'. אהבת אותו כל כך, רצית להציל את העולם כולו כדי שיהיה טוב יותר עבורו, לא משנה באיזה מחיר. זאת הסיבה שהחבאת אותו כאן, הפכת את המציאות האכזרית שלו לפנטזיה, לכדת אותו בלולאה אין-סופית כדי שיישאר בבטחה עד שתהיה מוכן".
המניעים הטהורים של אליוט הם היופי הגדול של "מר רובוט". המטען הרגשי הוא שהפך את כל היצירה המורכבת והמדוקדקת הזו לאפשרית. עומק תמידי של אנושיות, שהתבטא במאבק של אליוט עם הבדידות שלו ובקרן האור שקיבל בקביעות מחבריו. הנוכחות שלו ביקום ה"מקביל" אפשרה להנציח את הטרגדיה של מות אנג'לה, את המשמעות האדירה שהייתה לה על אלה שנותרו מאחור. "אני לא יכול לאבד אותה שוב", אליוט מצדיק את מעשה הרצח. ובשיחת הטלפון עם אנג'לה ביקום המדומיין הזה היא שואלת אותו, "אתה אוהב אותי?", והוא עונה לה את האמת: "תמיד אהבתי אותך".
ובפרק הרביעי ההוא מתחילת הסדרה, ברמז מטרים גדול נוסף, אמר לנו אליוט: "שדים. הם לא מפסיקים לעבוד, הם תמיד פעילים. הם מפתים, הם מתמרנים, הם הבעלים שלנו. ואפילו שאתה איתי, אפילו שיצרתי אותך, זה לא משנה. כולנו חייבים להתמודד איתם לבד. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לקוות לו, חצי הכוס המלא, זה שכאשר נפרוץ דרך, נמצא פנים מוכרות שמחכות לנו בצד השני". ואכן, אליוט לבסוף פורץ את הדרך החוצה ומוצא שם את דרלין.
אילולא הדלק הרגשי המתמיד שסיפקו אנג'לה ודרלין, הטוויסט של סוף הסדרה עלול היה להפוך "מר רובוט" לעקרה במבט לאחור. בשביל מה צפינו בכל זה? רק כדי לגלות שאנחנו צופים במעשיו של אדם שלכאורה לא קיים? אולם המסע הזה של אליוט היה אמיתי לכל דבר. לא רק במעשים אלא גם בנפשו. הוא היה מפורק מבדידות בתחילת הסדרה, אך מסיים אותה בסופו של תהליך כשהוא בריא ושלם בהרבה.
כמו שאמר לווייט רוז מעט לפני שירתה בעצמה, ולפני שהוא עצמו נפגע בפיצוץ בחדר שהתברר כמשוריין: "יש אנשים שמסרבים לאפשר לך לשנוא אותם… הם אוהבים אותי. ועם כל הכאב שעברתי, זה מרפא אותי. אולי לא מיד, אולי אפילו לא למשך הרבה זמן, אבל זה מרפא... אומרים לכולנו שאין לנו סיכוי, אבל יש לנו. אנחנו נשברים אבל ממשיכים קדימה. וזה לא פגם, זה מה שעושה אותנו. אז לא, אני לא אוותר על העולם הזה".
אליוט המאסטר-מיינד הצליח לעבור תהליך עבור אליוט האמיתי. התהליך הזה הוא הסדרה שראינו. כעת, אחרי שבאמת הותיר עבורו עולם טוב יותר, מבפנים ומבחוץ, הוא מסכים לפנות את הדרך ולהצטרף אל הזהויות האחרות. הן יושבות באולם קולנוע ומביטות בחייו של אליוט אלדרסון על מסך, כמונו, או כמו שחשבנו שאנחנו עושים עד כה. המקרן נראה כמו אור בקצה המנהרה. "שלום, חבר" היו המילים הראשונות שאמר לנו "אליוט" בסדרה. "שלום, אליוט", אומרת עכשיו דרלין לאחיה בסופה.