אוסקר 2020 הסתמן כמותח צמוד ובמיוחד, אבל בדיעבד, התברר ש"פרזיטים" הקוריאני קרע לכולם את הצורה. לא רק שהוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אלא שהוסיף לכך שלושה פרסים נוספים, כולם נוצצים - הבימוי, התסריט המקורי והסרט הבינלאומי. "1917", שאמור היה להיות המתחרה העיקרי שלו, הסתפק בשלושה פרסים: אחד בקטגוריית הצילום ושתיים בכמה מן הקטגוריות הפחות יוקרתיות של הערב, האפקטים והסאונד. בכל פעם שהוכרזה במהלך הטקס זכייה נוספת של הלהיט הקוריאני ונשמעו בתגובה לכך מחיאות כפיים מקיר לקיר, אפשר היה להבין עד כמה גדולים פערי הפופולריות בינו ליריביו המדומים.
בזכות כל זה, הפך "פרזיטים" לתוצר הראשון שאינו דובר אנגלית ובכל זאת קוטף את הפרס הגדול מכולם, וכמובן גם לראשון שזוכה בו ובה בעת בקטגוריית הסרט הבינלאומי, שעד השנה היתה ידועה כסרט הזר. יש לציין, כפי שהארכיון מעיד, כי לא הימרתי על כך. אחרי שבשנה שעברה "רומא" לא הצליח לחולל את ההישג הזה, והפסיד לדרמה קלאסית בסדר הגודל של "הספר הירוק", נראה היה שטרם הבשילו לכך התנאים, וגם השנה האקדמיה תעדיף את האפוס המלחמתי "1917".
להסביר למה זה לא קרה ואיך זה ש"פרזיטים" בכל זאת ניצח תהיה כמובן חוכמה בדיעבד, אבל מה עוד נותר לעשות בשלב זה? אז הנה מגמות שעמדו מאחורי הבחירה.
קודם כל, בשנים האחרונות האקדמיה הרחיבה את שורותיה באופן מסיבי, ובעיקר הפכה לצעירה יותר ולבינלאומית יותר. שני האספקטים הללו הועילו ל"פרזיטים" - הסרט, כפי שהוכיח פילוח הנתונים הקופתיים שלו בארצות הברית, חביב בעיקר על הקהל הצעיר. נוסף לכך, הגוון הקוסמופוליטי של המצביעים הקל על הבחירה בתוצר שאינו דובר אנגלית, משהו שבעבר היה נתפס כבלתי מתקבל על הדעת.
עם זאת, נראה שגם בארצות הברית היה לסרט לובי חזק. הכתובת היתה על הקיר וגם עיוורים כמוני היו צריכים לראות אותה. בשבוע האחרון, כל מי שחושב את עצמו למוביל דעת מגניב צייץ בהתלהבות בעד "פרזיטים". זה קרה מסיבות אמנותיות, אבל גם חברתיות ופוליטיות.
הרי במה עוסק "פרזיטים"? בקיטוב בין ה-99 אחוז שאין להם כלום והאחוז שיש להם הכל; את מי הוא תוקף בצורה חריפה? את האליטה העשירה; נגד איזה שלטון דיכוי הוא יוצא? זה של הקפיטליזם החזירי. בקיצור, הסרט המושלם לדור של ברני סנדרס ואליזבת וורן. נוסף לכך, הבחירה בתוצר שמגיע מן הצד השני של העולם היא גם סוג של התרסה הוליוודית נגד טראמפ והמדיניות שלו. הדברים הללו לא נאמרים כדי לחרב את השמחה, שהרי אני בעצמי מראשי מועדון המעריצים של הסרט, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדות הברורות, כפי שגם השתקפו היום בהבעות הפנים של הנוכחים בטקס. בצורה החמה בה הוליווד מחבקת את הלהיט האסייתי יש אפילו משהו פטרוני ואינסטרומנטלי - התעשייה משתמשת בו, קצת בתחושת עליונות, כדי להוכיח עד כמה היא פתוחה ונאורה.
כל זה סייע לקוריאה לזכות באוסקר הראשון שלה בקטגוריית הסרט הבינלאומי, וזאת בשעה שישראל כבר היתה מועמדת עשר פעמים ותמיד הפסידה. יש לנו מן הסתם מה ללמוד מהקוריאנים, אבל השאלה אם מישהו פה מוכן לעשות זאת, כי התשובה היא - השקעה מסיבית וקנאות תרבותית, שני ערכים שלא נראה שלמישהו בדרג הפקידותי או ההפקתי בארץ יש נכונות לאמץ.
התמיכה של הרשויות הקוריאניות בקולנוע המקומי ובהפצתו עצומה. התקציב של "פרזיטים" לא הוליוודי אבל גם לא מבוטל - 11.5 מיליון דולר, פי עשרה מזה של סרט ישראלי ממוצע או של "עלובי החיים", שהתחרה בו מטעם צרפת. המדינה גם השקיעה רבות בקמפיין הבינלאומי שפתח לו דלת אחר דלת עד שהגיע לבמת האוסקר.
ואולי חשוב מכל: במשך עשרות שנים, החוקים במדינה האסייתית שומרים על מעמד התעשייה המקומית, ובין השאר מחייבים את בתי הקולנוע להקדיש מכסות מסוימות להקרנות של סרטים קוריאנים, ומנגד מגבילים את ההפצה של תוצרת זרה. קוריאה היא מדינה לא פחות ליברלית וקפיטליסטית מאשר ישראל, וגם בה מצדדים בתחרותיות ובשוק חופשי, ובכל זאת הבינו את חשיבות העניין. האם מישהו יכול לתאר לעצמו איזו מהומה תקום כאן אם ינסו להציב תנאים דומים גם פה? איזה זעקות שבר ואיזה האשמות בקומוניזם היו מופרחות לאוויר?
נעבור מנימה לאומית לאישית. באופן מדהים למדי, הקרנת הבכורה העולמית של "פרזיטים" התקיימה בצמוד לזו של אחד מן המתחרים העיקריים שלו היום, "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, וזאת במסגרת פסטיבל קאן, בחודש מאי האחרון.
הסרט של טרנטינו הוקרן ראשון, ומן הסתם תפס את מירב תשומת הלב. רצתי לכתוב עליו, התעייפתי, ואמרתי לעצמי שאחכה עם "פרזיטים" ואצפה בו במרתון ההשלמות בסוף הפסטיבל. מי היה מאמין אז שהוא יגיע כל כך רחוק?
למזלי, פגשתי במקרה קולגה צרפתי שתפס את "פרזיטים" בהקרנה מוקדמת מיוחדת. הוא אמר לי שמדובר בסרט השנה. האמנתי לו, וכבר בשלב מוקדם התברר עד כמה הוא צודק. עוד במערכה הראשונה, באותה סצינת אפרסק מפורסמת, קרה משהו שמעולם לא חוויתי: כל האולם, ומדובר ביותר מאלף איש, צחק והריע כאחוז שד, וכל זאת באמצע ההקרנה. החוויה כולה היתה מחשמלת. היה ברור כבר אז שהלהיט הקוריאני עומד לקטוף את דקל הזהב, וכך התחיל המסע המופלא שלו לעבר הפסלון ההוליוודי.
יום למחרת אותה הקרנה פגשתי את הבמאי בונג ג'ון-הו לריאיון בחופי הריביירה, עם קבוצה של עיתונאים מרחבי אירופה. כך יכולתי להתרשם, כפי שנוכחנו היום בכל פעם שעלה על הבמה ההוליוודית, כי הוא אציל נפש, מקסים, אדיב, חביב ומלא חוש הומור בריא. מנחם לדעת שגם לאנשים כאלה קורים לפעמים דברים טובים.
בפרספקטיבה של השבוע האחרון, הזכייה של "פרזיטים" לא כל כך מפתיעה, כי היה ברור שיש לו סיכוי כלשהו לעשות זאת. מנקודת מבט רחבה יותר, מדובר באחת הסנסציות הגדולות בתולדות האוסקר, משהו שאיש לא היה שם עליו ולו סנט כשעונת הפרסים התחילה. מדובר באירוע שווה ערך לזכייה של לסטר באליפות הפרמייר ליג למשל, או לזכייה של יוון באליפות אירופה בכדורגל.
הזכייה הזו הותירה בצל עוד כמה ציוני דרך משמעותיים שהיו בטקס, למשל האוסקר הראשון של חואקין פיניקס, אולי הטוב בשחקני הקולנוע האמריקאים בדורנו. לא נתעכב כמובן על כולם, אלא רק על שתי נקודות שנראות לי מעניינות במיוחד.
קודם כל, אם יש מסר אחד שעולה מן הטקס הרי זו ההוכחה כי שווה לחכות. הדוקומנטריסטית ג'וליה רייכרט היתה מועמדת לאוסקר לראשונה עוד ב-1978 ומעולם לא זכתה בו, עד שעשתה זאת היום הודות ל"מפעל אמריקאי"; לורה דרן עברה את טבילת האש שלה ב-1992 וגם כן תמיד יצאה בידיים ריקות, עד שהיום קיבלה את הפסלון בקטגוריית שחקנית המשנה על "סיפור נישואים"; הצלם רוג'ר דיקינס היה מועמד 13 פעמים בין 1994 ל-2017 ואף פעם לא זכה, והנה בשלוש השנים האחרונות התכבד באוסקר פעמיים - על "בלייד ראנר 2049" לפני שנתיים והשנה על "1917". גם בראד פיט בסביבה מאז שנות התשעים, ורק היום זכה באוסקר בקטגוריית משחק, והרשימה עוד ארוכה.
דבר שני: מצד אחד, אפשר לראות בנטפליקס כמפסידה הגדולה של הטקס. "האפיפיורים" ו"האירי" שלה קיבלו ביחד אפס פסלונים ו"סיפור נישואים" קיבל רק אחד, אבל בזכותו שירות הסטרימינג זכה לראשונה באוסקר בקטגוריות המשחק. הזכייה של "מפעל אמריקאי" בדוקו הוסיפה לו עוד פסלון יוקרתי ובסך הכל, שנה אחר שנה, התאגיד כובש עוד ועוד חלקות בהוליווד והוא במגמת עלייה, לא בקיפאון ובטח שלא בירידה.
בהקשר זה, יש לציין כי מתקבל הרושם שבקטגוריות כמו הדוקו הארוך והאנימציה, חברי האקדמיה לא בהכרח צופים בסרטים אלא הולכים לפי מוניטין. "מפעל אמריקאי" ניצח סרטים טובים בהרבה אך פחות מקושרים, למשל "למען סאמה" הסורי, אולי בגלל שנהנה מהשם של שניים מן המפיקים שלו - הזוג אובמה. "צעצוע של סיפור 4" ניצח בקטגוריית האנימציה את "מיסטר לינק" ואת "היד האבודה" המיוחדים יותר, אולי בגלל שהמצביעים תומכים כמעט אוטומטית במועמדים של פיקסאר.
המצחיק הוא שחוץ מ"פרזיטים", לא היו הרבה הפתעות בטקס, שבסך הכל התנהל על מי מנוחות מכל בחינה. התקתוק שלו היה יחסית קצר ולעניין, והיו בו רגעים נחמדים, למשל חילופי הדברים בין גל גדות, סיגורני וויבר וברי לרסון כשהגישו את הפרסים המוזיקליים. לאחר מכן, הגיעו הופעות מוזיקליות חורקות למדי של אמינם ובילי אייליש - אבל מעבר לכך, לא היו בו רגעי שפל, והבחירה להסתדר בלי מנחה שוב הוכיחה את עצמה.
המבוכה הגדולה, כרגיל, היתה ההדרה הכמעט מוחלטת של כישרון נשי מרוב הקטגוריות. מצער במיוחד היה לראות את התסריט הילדותי למדי של טאיקה וואטיטי זוכה בפסלון על חשבון העבודה המבריקה שעשתה גרטה גרוויג ב"נשים קטנות", שהסתפק בפרס התלבושות המעליב. טוב עשה בונג ג'ון-הו כשבמעמד קבלת הפסלון בקטגוריית הסרט, פינה את הבמה לכוכבות שלו. בראיונות לאחר הטקס אמר כי יום אחד, כבר נקבל זכייה של תוצר לא דובר אנגלית בתור דבר טבעי. השאלה היא מתי נפסיק להתייחס לכך שקטגוריית הבימוי הא על טהרת הגברים בלבד בתור דבר נורמלי.
הטקס יהיה זמין היום ב-VOD yes ו-STINGTV, והגרסה הערוכה והמתורגמת שלו תשודר ב-yes1 וב-STINGTV בשלישי ה-11/2 בשעה 21:30.