חופים של סודות (Outer Banks)
מה: דרמת נוער חדשה של נטפליקס. באי שבו גרים עשירים מופלגים לצד חסרי כול, הנער ג'ון ב' רותם את שלושת חבריו הטובים לחיפוש אחר אוצר אגדי שקשור להיעלמות של אביו. הקאסט מונה בעיקר שמות לא מוכרים, אבל בין המבוגרים ניתן לזהות את צ'ארלס אסטן ("נאשוויל") ועדינה פורטר ("ה-100", "דם אמיתי").
מה חשבנו: השם העברי כל כך סבוני עד שקשה לקחת את הסדרה הזו ברצינות, והגם שהיא רחוקה מלהיות פאר יצירה, היא גם הרבה יותר טובה מהשם הפשטני העברי שזכתה לו. אי לכך נדבוק ב-"Outer Banks", השם המקורי של הסדרה על שם העיירה שבה עלילתה מתרחשת, כמיטב המסורת של סדרות נעורים קלאסיים, מ"בוורלי הילס 90210", דרך "דוסון קריק" ועד "האו.סי". האמת, "אאוטר בנקס" יכולה בכיף לשכון לצדן. כמוהן גם היא יצירת מיינסטרים שמשתמשת במרכיבים המוכרים אך מצליחה בכל זאת לרענן את הנוסחה.
ואתם מכירים את הנוסחה: בני עשרים ומשהו אסתטיים במיוחד שמגלמים תיכוניסטים רהוטים ושנונים, כתיבה מוכרת ומבדרת אבל לא בדיוק מלאת השראה (כולל משפטים כמו "אנחנו על גג העולם" ו"כשמסתובבים עם זבל מתלכלכים"), סיפור שההתקדמות שלו תלויה בהחלטות טיפשיות של הגיבורים וכן הלאה. מבין הורותיה הרוחניות, "אאוטר בנקס" מעלה על הדעת בעיקר את "האו.סי". היא כוללת נער מבית שבור, מלחמת מעמדות (הסצנות של הצד האמיד א-לה "נקמה" הן הדבר הכי פחות מוצלח בסדרה), עשירים בחולצות פולו פסטליות, אהבה משני צדי המתרס, ואפילו מהלך עלילתי זהה שמגיע בשלב מסוים. ההבדל העיקרי, והמשמעותי למדי, בין שתי הסדרות הוא ההומור. "האו.סי" שפעה ממנו. הסדרה החדשה - לא ממש.
אלא שעל היעדר הגוונים הקומיים "אאוטר בנקס" מפצה במה שהופך אותה לרעננה ככלות הכל, ומאוד ממכרת: עלילת חיפוש מטמון שזורקת את גיבוריה למשימה מסוכנת, והופכת את הסדרה כולה לשעטנז מבדר בין סדרת ז'אנר מן המניין לבין ספרי הרפתקאות. את אותה נטייה לקלישאות בסיפורי ההתבגרות מחילה הסדרה גם על האקשן, כולל נבלים מצועצעים, מהלכים טיפשיים (במפגש הראשון בין הרעים לטובים, בלי שום סיבה נראית לעין, הם יורים עליהם בעוד אלה נמלטים) וטוויסטים צפויים למדי.
איכשהו התמהיל הזה עובד. לא מעט כי "אאוטר בנקס" פשוט פורסת על הכל דוק של ערגה. לפעמים נדמה שרוב האירועים בה קורים בזמן שקיעה זהובה, התקציב של נטפליקס מאפשר לה להפגין שפע מצודד, הצילום יפה בצורה שלא רואים בדרך כלל בסדרות נעורים, וכל הסדרה הזו נראית כמו חופשה נעימה שהיינו בה פעם ועכשיו כיף להיזכר.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
Mrs. America
מה: דרמה עטורת כוכבות של FX בהולו, המגוללת את סיפורה האמיתי של פיליס שלאפלי, מי שכונתה אויבת הפמיניזם ובסדרה מגולמת על ידי קייט בלאנשט ("שר הטבעות", "יסמין הכחולה"). בשנות השבעים היא הייתה עורכת דין שמרנית שעסקה בענייני חקיקה ועמדה בחוד החנית של ההתנגדות לארגוני שיוויון הזכויות והפמיניסטיות. מלבד בלאנשט מונה הקאסט גם את רוז ביירן (כגלוריה סטיינהם), אוזו אדובה, טרייסי אולמן, ארי גריינור, מלאני לנסקי, ג'יימס מרסדן, מרגו מרטינדייל, שרה פולסון, ג'ון סלאטרי, ג'ין טריפלהורן ואליזבת בנקס. את הסדרה יצרה דאבי וולר ("מד מן", "קוד שרוף"). לפי שעה לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.
מה חשבנו: לכתחילה ולמפרע, "גברת אמריקה" עושה דבר חכם - היא מתמקדת בדמות הנבלית ובאמצעותה מספרת את סיפורה של התנועה הפמיניסטית. בצורה הזאת, לא רק שהיא מאירה באור חדש, פחות מוכר, את המהפכה הפמיניסטית ואת הנשים האיקוניות שעמדו בחודה, אלא מציבה כנגדן אישה רבת סתירות כשלאפלי, כלומר דמות טלוויזיונית מרתקת. במובנים מסוימים, המלחמה של פיליס בין מידותיה השונות היא התגלמות מושלמת של ההכרח בשיוויון זכויות. חכמה וידענית מספיק כדי להתנצח עם כל מומחה בגאו-פוליטיקה, אבל מתבקשת לרשום את פרוטוקול הישיבה מאחר שהיא האישה היחידה בחדר ובוודאי מיומנת בזה ביחס לשאר. מנחמת את אחותה הרווקה המזדקנת כשהיא נשברת, אבל עולבת בפמיניסטיות כי "אף אחד לא רוצה להתחתן איתן".
אי אפשר לנתק את מה שקורה על המסך מימינו אנו. המלחמה הזו עדיין ניטשת, פמיניסטית היא עדיין מילת גנאי ("דבר נוסף שפועל לטובתך זה שאף אחד לא אוהב פמיניסטיות, אפילו לא ליברלים", צוחקים פיליס ובעלה, בגילומו של סלאטרי); השימוש בעובדות כוזבות, כלומר שקרים, כדי לקדם אג'נדה; ועד לסוגיות עצמן, שעדיין שנויות במחלוקת, דוגמת הפלות.
כפי שניתן לשער, כל זה נעשה במהוקצעות ניכרת. השחזור התקופתי, הצילום, העריכה וכמובן המשחק. בלאנשט בפרט מרהיבה, מעבירה את כל משיכות החבל של דמותה לפעמים בעיניה בלבד, יוצקת נשמה לאישה שבסופו של דבר הייתה נקלית - שקרנית, צבועה, גזענית (יותר במציאות, פחות בסדרה). כך עושה הסדרה כולה: הגם שהיא פוליטית במפגיע, תכופות עד לפרטים טכניים מייגעים למדי, בין לבין היא מקפידה להחדיר את האישיות של הגיבורות, הפגמים, המחלוקות הפנימיות, הרוח במפרשיהן. כל זה הופך אותן ואת הסדרה למורכבות ושלמות.
Little Fires Everywhere
מה: מיני סדרה המבוססת על ספרה של סלסט אינג, "שריפות קטנות בכל מקום", שהפך ללהיט ענק בארצות הברית (ויצא לאור גם בישראל בהוצאת ידיעות ספרים). קרי וושינגטון ("סקנדל") וריס ווית'רספון מככבות בדרמה על שתי משפחות שונות זו מזו - האחת עשירה והשנייה דלת אמצעים - משייקר הייטס, עיר פרברית יוקרתית בפאתי קליבלנד, שמעצם היותה אחת הקהילות המתוכננות הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית, היא סמל לחיי מצוינות וסדר אמריקאים בשנות ה-90. קשרים סבוכים ועזים מתחילים להירקם בין המשפחות. אל פקעת הרגשות ההולכת ומסתבכת נכנסים עד מהרה סודות ומחלוקות, ואלה מובילים לזעזועים לא רק בקרב שתי המשפחות, אלא גם בקהילה המקומית. הפרויקט הוביל למלחמת מחירים בין גופי שידור שונים עד שלבסוף הולו זכתה. לישראל היא לא צפויה להגיע בינתיים.
מה חשבנו: פחות משנה עברה מאז שהסתיימה העונה השנייה של "שקרים קטנים גדולים", וסביר להניח שהחלל שהשאירה מאחור הוביל את כל המעורבים בפרויקט הזה להזדרז ולהקים אותו לתחייה כדי לעלות על דרך המלך שכבר נסללה עבורו ("שריפות קטנות בכל מקום" סיימה להצטלם סופית רק בסוף 2019 ותוך שלושה חודשים כבר עלתה לשרתי הולו). נקודות ההשוואה בין השתיים ברורות כבר מקריאת התקציר - פרבר יוקרתי, הבדלי מעמדות, משפחתיות שמתערערת, חיי קהילה שקטים שמופרעים על ידי טראומה וסודות מן העבר שעולים על פני השטח. וכמובן, ווית'רספון, שמתמקמת בנוחות רבה מדי בתפקיד האם הוואספית והיאפית, ובסוג של פמיליריות שמקשה כמעט לזכור שהיא כבר יצאה מהבוקסה הזו ממש לא מזמן ב"תוכנית הבוקר".
אבל "שריפות" הרבה פחות אמנותית מ"שקרים", וגם הרבה פחות מסודרת. בתוך הקדרה הפרברית הזו מעורבב גם שפע של תמות אחרות כמו גזענות, אפליה סוציו-אקונומית, בריונות, הומופוביה ואפילו סיפור מסגרת די מיותר של הצתה מכוונת (שאמנם היה קיים גם בספר, אבל לא כל דבר צריך לעבד). וכאילו הבלילה הזו לא מספיקה, בפרק השלישי מוכנסת גם עלילת אימוץ משפטית ואקראית שבמקום ללכד את המסר רק מפריעה.
החלקים הבאמת טובים של "שריפות" הם דווקא אלה שמבדילים אותה מ"שקרים" ומוטב היה לה לדבוק בהם, כמו למשל העיסוק ביחסי שחורים-לבנים בימי טרום אובמה שבהם הגזענות עדיין הייתה איפשהו על המדף ולא מוחבאת במחסנים ("נשים לבנות תמיד רוצות להיות חברות של המשרתות שלהן", נאמר שם למשל), וזה נושא שכלל לא קיים בספר כי דמותה של וושינגטון אינה שחורה בו. בסוף הפרק השני יש גם מונולוג שלם מצוין ומרגש על הורות ואימהות כחוויה אוניברסלית, שגם מאפשר לווית'רספון ולוושינגטון לזרוח, אבל אחריו הנרטיב כבר דוהר קדימה ולא מאפשר שהייה והשתאות. סתם דוגמא - השם "שריפות קטנות בכל מקום" היה יכול לתפקד ככותרת סימבולית מרומזת למצב הכאוטי של טיפול ודאגה לילדים, אך הסדרה בחרה לשים אותו דווקא בפיו של כבאי שטוען שזו הוכחה לכך שביתה של ווית'רספון הוצת בכוונה. לא חבל?
עוד קורבנות של הבלאגן וחוסר העידון הם שחקני משנה נהדרים כמו ג'ושוע ג'קסון ורוזמרי דה וויט, שנרמסים כמעט לחלוטין על ידי הרכבת הדוהרת של ווית'רספון והעלילה. המשחק המשורבב של וושינגטון הוא כבר טעם נרכש, אם כי הילדים בסדרה דווקא בסדר גמור (עוד שריפה קטנה, אגב - אי אפשר היה ללהק לפלשבקים שחקנים צעירים שדומים אפילו קצת לשחקנים הבוגרים?). זו בכל זאת סדרה ששווה צפייה, ובמיוחד אם הגעגועים ל"שקרים" אוכלים אתכם, אבל כדאי מאוד להנמיך ציפיות: זה משהו אחר וגם קצת פחות טוב.
Breeders
מה: סדרה קומית חדשה של FX האמריקאית ו-Sky הבריטית שיצרו סיימון בלאקוול ("Veep", "מסדרונות השלטון", "בסוד העניינים") והקומיקאי כריס אדיסון (שגילם את אולי רידר ב"מסדרונות השלטון" ו"בסוד העניינים"), בכיכובם של מרטין פרימן ("שרלוק"), דייזי האגרד ("אפיזודס") ומייקל מק'קין ("סמוך על סול"). פול ואלי, זוג נשוי שגם ככה מלהטט בין מיליון דברים בבת אחת על בסיס קבוע, בכללם שני ילדיהם הצעירים, נאלץ לשכן את אביו של מייקל כשהוא מופיע על סף דלתם. לפי שעה לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.
מה חשבנו: השילוב המבטיח של רשת FX, קומדיה בריטית ומרטין פרימן היה אמור להיות הדבר הכי שווה ברשימה הזו, בפועל הוא הכי מאכזב. הורים שנורא סובלים מהילדים שלהם - איזה קונספט גאוני, מפליא שאף סיטקום אמריקאי דלוח לא חשב עליו קודם, אם כי כולם כבר חשבו עליו ועוד בעשור הקודם. למעשה, אם לוקחים את התסריט של הפרק הראשון בסדרה ומדמיינים פס קול של צחוק מוקלט מקבלים משהו שדומה לפרק ממוצע בסדרה החדשה של ג'ייסון ביגס, "Outmatched", ויש סיבה שלא שמעתם עליה בכלל.
לא ברור מה קרה בין שלב הפיתוח, שפרימן אגב מקבל עליו קרדיט גם כהוגה הרעיון, לבין שלב הצילומים, אבל התוצאה לא מרשימה בלשון המעטה. הקונספט שחוק, הבדיחות לא מאוד מצחיקות, העלילות לא מקוריות, התסריט נשען על המון טיפשות שאינה חיננית והילדים אפילו לא חמודים. את מה ש"ברידרס" מנסה לעשות בפול גז - הורים מגניבים בנפשם, סגנון הורות אדיש וצרות עם החמים והחמות ההזויים - "קטסטרופה" עשתה הרבה יותר טוב ובהרבה פחות מאמץ. פרימן המשובח אמנם מסוגל לעשות מטעמים אפילו מתסריט גרוע, אבל הפעם גם הוא נבלע בתוך ים של בינוניות, שמוזר שהוא בעצמו היה שותף ליצירתו. להתלונן על הילדים זה אמנם נושא שמדגדג מאוד להזדהות איתו בימי הקורונה, אבל אפילו בנסיבות הקיצוניות האלה - על "ברידרס" מומלץ לוותר.