זירו זירו זירו
רוברטו סביאנו כתב את ספר העיון "גומורה" על המאפיה האיטלקית, עליו התבססו הסרט המהולל והסדרה הפופולרית, שניהם עלילתיים. דבר דומה קורה גם עם ספרו, "אפס אפס אפס: איך הקוקאין מנהל את העולם", שנכנס לקרבי הסחר בסם. גם כאן העיבוד הטלוויזיוני הופך את ספר העיון לסדרת פשע, הפעם דוברת אנגלית ואיטלקית, בהפקת Sky הבריטית ואמזון האמריקאית. עלילת "זירו זירו זירו" חובקת עולם ועוקבת אחר שלושה מוקדים שונים של הסחר בסמים: המוכרים במקסיקו, המתווכים בארצות הברית והקונים באיטליה. משלוח אחד כזה שיוצא לדרך משתבש לחלוטין כאשר מלחמה פורצת בתוך ארגון הפשע שאמור לקלוט אותו.
על יוצרי הסדרה נמנה סטפנו סולימה, העומד גם מאחורי העיבוד הטלוויזיוני של "גומורה" ובין היתר ביים גם את הסרטים "סיקאריו: הנקמה" ו"סובורה". הקאסט הענף מונה בין היתר את אנדראה רייזבורו ("חופשיה ומאושרת", "יצורים ליליים"), דיין דיהן ("כרוניקה בזמן אמת", "בטיפול" האמריקאית) וגבריאל ביירן ("החשוד המיידי", "בטיפול" האמריקאית). בישראל כל פרקי הסדרה זמינים ב-HOT.
על אף שחקני המפתח הרבים המעורבים בסחר, "זירו זירו זירו" מיטיבה למקד אותנו בכל פעם באזור התרחשות מסוים ולהבהיר לנו את הקשר שלו לתמונה השלמה. היא עושה זאת באמצעים סמי-ראשומוניים: מספרת סיפור מנקודת מבט אחת עד שהדמויות שעקבנו אחריהן נתקלות באחרות, ואז חוזרת אחורה בזמן כדי להציג בפנינו את נקודת המבט השנייה שהובילה אל אותו רגע. השיטה הזו מניבה בקביעות הפתעות וטוויסטים קטנים. זהו חלק מגישת העל של "זירו זירו זירו", המקפידה לשמור על מינוריות ואיפוק. לפעמים זה בעוכריה, בעיקר בכל הנוגע לדמויות. רובן ככולן אמנם אנשים רעים, או לפחות כאלה שעושים מעשים רעים, אבל אף שהסדרה מאפיינת ומאנישה אותם בהצלחה, היא עדיין מקשה לחבב אותם או להתחבר אליהם.
בכל זאת, הריסון הוא מעלתה הגדולה של "זירו זירו זירו" והדבר שהופך אותה למצוינת. האקשן בה חף מפומפוזיות וגבורה, מה שמקנה לה ארשת נטורליסטית, אמינה ב-99 אחוזים מהזמן, הממחישה עד כמה הסכנה והאכזריות הבלתי נתפסות שנלוות לסחר בסמים הן חלק אגבי ממנו. לא משנה מי הוא הנפגע, כולל עוברי אורח, ואפילו ילדים קטנים. כולם נזק היקפי מקובל ובלתי נמנע. ההפקה העשירה מאפשרת ל"זירו זירו זירו" להתבוסס ביופי ובייחוד של הלוקיישנים הרבים מסביב לגלובוס, והיא עושה זאת באמצעות צילום כרום מרהיב ולא מתלהם שמישיר מבט לאלימות אבל לא מתענג עליו. מעל כל אלה מרחף אחד המרכיבים הכי חשובים של הסדרה: הפסקול המקורי של הרכב הפוסט-רוק הסקוטי מוגוואי. מינימליסטי, מינורי, עדין ויפה - המוזיקה צובעת הכול בתחושות של טרגדיות ממשמשות, אורבות וממתינות לשעת כושר כדי להגיח מתחת לאדמה ולהכיש.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
רכבת הקרח (Snowpiercer)
לפני שבונג ג'ון-הו הסתער על הוליווד דרך הדלת האחורית, עם הסרט דובר הקוריאנית "פרזיטים" שסחף השנה את האוסקר באופן סנסציוני, הוא ניסה להיכנס אליה דרך הדלת הקדמית באמצע העשור הקודם עם "רכבת הקרח" - סרטו דובר האנגלית. מדובר היה בעיבוד לנובלה גרפית צרפתית נשכחת למדי, על עתיד פוסט-אפוקליפטי, בו קפא העולם. התושבים היחידים שנשארו בחיים הם אלה שהשכילו לעלות בזמן על כלי התחבורה שבשמו נקרא מותחן הפעולה, ולחלקם ההישרדות גרועה מן המוות. זאת מפני שהמתקן המפלצתי מחולק לשניים: בקדמת הרכבת חיות האליטות באוטופיה, ואילו בחלקה האחורי סובלים פשוטי העם מתנאים המזכירים מחנה ריכוז. פעם אחר פעם הם מנסים להתמרד ללא הצלחה, והסרט עוקב אחר הניסיון האחרון והשאפתני ביותר שלהם.
התוצאה, סליחה על משחק המילים, הייתה פושרת למדי: מבחינה אמנותית מדובר בסרט הכי פחות טוב של הקולנוען המצוין; ומבחינה מסחרית, ההישגים הקופתיים היו דלים ומאכזבים, גם אצלנו. ובכל זאת, TNT החליטה לקחת את ההימור ולהפוך את "רכבת הקרח" לסדרה טלוויזיונית, שמהשבוע זמינה ברחבי העולם בנטפליקס. מה גרם לה לקפוץ על הרכבת? אולי העובדה שעוד לפני הקורונה, דיסטופיות על קרב המעמדות הפכו לסחורה חמה, אקטואלית ורלוונטית.
הגרסה הקולנועית של "רכבת הקרח" עשתה רעש בעיקר בגלל התסבוכות סביבה: המפיק הידוע לשמצה הארווי ויינסטיין סבר כי החזון של הבמאי הקוריאני ארוך, אפל ואלים מדי, ודרש מן הבמאי להפיץ את הסרט בגרסה מקוצצת. הקולנוען סירב כמובן, ומכאן החל קרב ארוך שהביא לדחיית הפצתו של מותחן הפעולה בארצות הברית וכמעט לגניזתו.
מתברר שמדובר בקונספט מקולל, כי גם הגלגול הטלוויזיוני סבל מדרמות דומות: הפיילוט לא מצא חן בעיני הרשת, שהחליפה כמעט לחלוטין את הצוות המקצועי מאחורי הסדרה. עם זאת, TNT לא הרימו ידיים ועדיין רואים ב"רכבת הקרח" פרויקט דגל - הוזמנה לה כבר עונה שנייה, ואפשר למצוא בצוות השחקנים שלה שמות כמו ג'ניפר קונלי, בתפקידה הטלוויזיוני הגדול הראשון מזה עשרים שנה; דויד דיגס, זוכה הטוני על "המילטון"; ורבים אחרים, שלא לדבר על ההשקעה בעיצוב האמנותי של הרכבת הבדיונית והמפלצתית.
לפחות לפי צפייה בשלושת הפרקים הראשונים, ההשקעה לא השתלמה. הגרסה הטלוויזיונית של "רכבת הקרח" (שמגיעה לנטפליקס בשידור שבועי החל מיום שני הבא) משמרת את כל הבעיות שהיו בזו הקולנועית, ומוסיפה להן חדשות, עד כדי כך שהתוצאה כמעט בלתי ניתנת לצפייה.
קצרה היריעה מלמנות את כל הבעיות שמורידות את הסדרה הזו מן הפסים: היא עמוסה, מבולגנת, גסה ומסורבלת. הקונספט של רכבת הקרח נשמע טוב על הנייר, אך כפי שהוכח כבר בסרט, הוא פחות מוצלח בפועל, ולא ברור גם למה הסדרה צריכה אותו. ממילא היא עמוסה מהלכים נדושים, למשל שימוש מאולץ למדי בחקירת רצח כדי להוביל את העלילה.
במחילה, גם תצוגות המשחק, אפילו אלה של קונלי ודיגס, נראות לרוב כמו דקלום. נוסף לכך, למרות התקופה הכה תוססת שאנו חיים בה, הסדרה מתקשה גם ליצור את האלגוריות הפוליטיות והחברתיות, אף שאלה כמעט מובנות מאליהן, ומתמקדת יותר מדי בעלילות משנה ובסיפורים האישיים והלא מעניינים של הדמויות הלא מעניינות. בכתבה לקראת צאת הסדרה, פנו בניו יורק טיימס לבונג ג'ון-הו כדי להתעניין מה דעתו על הסמטוחה שעשו מהסרט שלו, והקולנוען המנומס והאדיב התחמק בתירוצים דיפלומטיים והעדיף שלא לומר מילה. נרשה לעצמנו להגיב בשמו ולהצהיר: דיסטופיה אמיתית היא לא רק שרב באמצע מאי, אלא גם עולם עם סדרות שכאלה.
The Great
חודשים ספורים אחרי המיני-סדרה "יקטרינה הגדולה" בכיכובה של הלן מירן, מגיעה מיני-סדרה נוספת העוסקת בקיסרית האימפריה הרוסית במאה ה-18, הפעם כסאטירה קומית שיצר וכתב טוני מקנמרה ("המועדפת") עבור הולו. אל פנינג מגלמת את הגיבורה, ולצדה מככבים ניקולס הולט (שעטה פאות פומפוזיות גם ב"המועדפת") בתפקיד בעלה, הקיסר פיוטר השלישי, סשה דוואן ("איירון פיסט") ורבים אחרים. לפי שעה לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.
מדי פרק, עם הצגת שמה של הסדרה, מופיעה כוכבית: "סיפור אמיתי לפרקים". כשם שעשה מקנמרה ב"המועדפת", כשם ש"דיקינסון" עשתה לא מזמן למשוררת האמריקאית, כך גם "הגדולה" לשה את הסיפור ההיסטורי לצרכיה כמו פימו, טורפת את האירועים האמיתיים, מלהקת אנשים שחומים ושחורים לתפקידים של רוסים, משלבת בין הדיבור של אז לבין שפה עכשווית. כמיטב המסורת, כל זה קורה באנגלית בריטית כמובן, כולל מפיה של פנינג האמריקאית, בדומה למה שעשו "צ'רנוביל" ו"יקטרינה הגדולה" בשנה שעברה. אלא שבניגוד להן, במקרה של "הגדולה" השפה היא חלק מהחירות היצירתית הכללית.
החירות הזו היא חרב הפיפיות של "הגדולה". מצד אחד הופכת אותה לעונג עמוס וצבעוני, במסדרונות ובחדרים מפוארים, גנים מרהיבים ותלבושות שופעות, מתפקעים מאבסורדיות ורגעים מצחיקים לצד הדוניזם וזוועות, כמתבקש מהתקופה. מצד שני, "הגדולה" עמוסה מדי, כמו ספל יין שעולה עוד ועוד על גדותיו. אין שום הצדקה לעשרה פרקים בני חמישים דקות מהסיפור הזה. ככל שהיא מתקדמת כך יש תחושה שהיא מתמכרת למניירות האלה שלה, מתבשמת מהמצאותיה בעוד הסיפור דורך במקום.
חרף פגמיה היא מענגת לצפייה בזכות היכולת שלה לשרטט דמויות מורכבות. פנינג מתווה את הדרך וכובשת בתפקיד הראשי. "כולם מחבבים אותי", היא אומרת למשרתת שלה (פיבי פוקס הנהדרת אף היא), גומרת אומר לזכות בלבותיהן של נשות החצר שמביטות בה בעיניים עקומות, וקל להאמין לה. אבל גם הדמויות הפחות חביבות זוכות לעדנה תמידית, דוגמת הארכיבישוף (אדם גודלי התמיד-מעולה, "שובר שורות", "לודג' 49") שההיכרות הראשונה שלנו איתו היא במסגרת תחיבת אצבעות ליקטרינה כדי לוודא שהיא בתולה; או אפילו פיוטר הפסיכוטי, נרקיסיסט ואינפנטיל - הסדרה משרטטת אותו כצעיר שגדל בפינוק אדיר אבל גם בצינה גדולה מהוריו, מתכון בטוח לאישיות איומה. שרטוט הדמויות והקשרים ביניהן יוצר אקסטרה קסם שמפצה בדרך כלל על רגעים - או אפילו על קווי עלילה שלמים - הנמתחים שלא לצורך. כך ש"הגדולה" אולי לא גדולה, אבל בהחלט מלבבת.